משנה זבחים פרק י״ג משנה ה׳

המקריב קדשים ואימוריהם בחוץ חייב מנחה כו': מנחה שלא נקמצה כו': ענין מה שאמר קדשים ואימוריהם שיקריב אותן כלן ולא יבדיל בין האימורים שאין לנו לומר גוף הזבח חוצץ בין האימורים ובין האש לפי שעיקר בידינו מין במינו אינו חוצץ אבל המנחה אם לא נתקמצה [גי' יעב"ץ אינו] הרי הוא פטור לפי שהקומץ ידוע הוא כמו האימורים הלא תראה כי לפי שנקמץ וחוזר לתוכה הרי הוא דומה לאימורים וחייב:

המקריב קדשים ואימוריהן בחוץ חייב. פירש הר"ב משום אימורין ולא אמרינן הרי הבשר חוצץ כו'. ודכוותה בפנים לאו העלאה היא וכו' המעלה בחוץ נמי לא יהא חייב. כר' יוסי [במ"ג והלכה כוותיה] דאמר אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח כהקטרת פנים. רש"י. ומ"ש הר"ב לא אמרינן הכי לפי שמין במינו אינו חוצץ. וכלומר דאף בפנים לא אמרינן בכה"ג. לפי שמין במינו וכו'. כנ"ל וכן מוכח מחזר קומצה לתוכה דבסיפא. וכתבו התוספות והא דאמרינן לעיל [במשנה דרפ"ב] עומד ע"ג רגל חבירו פסול. אין דרך שירות בכך:

מנחה שלא נקמצה כו' פטור. לפי שהקומץ [אינו] ידוע הוא כמו האימורים הלא תראה כי כשנקמץ וחזר לתוכה הרי דומה לאימורים וחייב. הרמב"ם:

קמצה וחזר קומצה לתוכה כו'. חייב. פירש הר"ב שכיוצא בה בפנים כשירה כדתנן במ"ג פ"ג דמנחות ועמ"ש שם:

המקריב קדשים ואימוריהם בחוץ שהקריב הבשר והאימורין כשעדיין מחוברין יחד. והרי הבשר של קדשים שאינו נקרב. חוצץ בין אימורין לאש:

חייב על האימורין. אף דבשר מפסיק בין אש לאימורין. מין מין במינו אינו חוצץ. [ומה"ט נקט קדשים לשון רבים, דקמ"ל דאפי' היו הרבה קדשים זה ע"ג זה. גם בשר חבירתה אינו חוצץ בפני האימורין. מדהו"ל כמין במינו. כהניח רגלו על רגל חבירו פ"ב סי' י"ב.]:

מנחה שלא נקמצה והקריבה בחוץ פטור דבכה"ג אינה ראויה לפנים. ולא דמי לאימורין הנ"ל שמחוברין עדיין בבשר ואפ"ה חייב, י"ל דהכא אין הקומץ מבורר עדיין:

קמצה וחזר קומצה לתוכה והקריבה בחוץ חייב דבכה"ג דמי לאימורין הנ"ל. דמדחזי כה"ג לפנים. כשהקריב כך. כשר בדיעבד [כמנחות פ"ג מ"ג]. א"כ חשבינן הקומץ כמבורר. ונ"ל דמיירי שלא נבלל כל הקומץ לגמרי עם השיריים. דאל"כ הרי מדאורייתא ברובא בטל וכליתיה דמי:

אמנם ק"ל. דמהכא שמעינן דקיי"ל מין במינו אינו חוצץ. וכ"כ אמרי' [בר"ה דכ"ז ב'] בקדחו בזכרותו ותקע בו, מב"מ אינו חוצץ. וכ"כ אמרי' [יומא דנ"ח א'] בנתן מזרק תוך מזרק מב"מ א"ח. וכ"כ אמרי' [סוכה דל"ז ב'] בנתרי עלי הושענא ומפסקי בין לולב לידים דמב"מ א"ח. וכ"כ עוד בדוכתי טובא. וק"ל ממ"ד [במקואות פ"ח מ"ה] בקפצה פיה דאינה טבילה, ואמאי וכי גרע משאר מב"מ דא"ח. ואת"ל הטעם דמב"מ אינו חוצץ היינו מדהו"ל החציצה כליתא, משא"כ בקפצה פיה או ידה, אותו חלק היד שקפצה ליכא למימר דהו"ל כליתא, דעכ"פ הרי גם הוא צריך ביאת מים. ליתא מדאמרי' [יבמות דע"ח א'] בנכרית מעוברת שילדה בנה א"צ טבילה, וע"כ משום דמב"מ א"ח. ואמאי הרי בכה"ג ליכא למימר דחזינן לעור כרס האם כליתא, דהא צריכה טבילה ואפ"ה מב"מ א"ח. ומ"ש מקפצה ידה לעיל. את"ל דהתם שאני דהיינו רביתא וכדקאמר התם הש"ס ור"ל מקום גדולו ועובר ירך אמו, וכפנימיות אבר של אם דמי דא"צ ביאת מים לשם. משא"כ בקפצה ידה, דפנימית היד מדהוא בגלוי צריך שהיה ראוי לביאת מים. עכ"פ ק"ל מדאמרי' [בכורות ד"ט ב'] ביצאו ב' ראשין כא', מב"מ א"ח. ואמאי הרי התם בשעת יציאתן מהרחם ודאי אינו גוף א', וגם אי"ל שם דכליתא דמי. דהרי שניהן קדושין בבכורה, ואפ"ה מב"מ א"ח, וק' וכי עדיף מקפצה ידה דגם מב"מ חוצץ אפילו בגוף עצמה. ואת"ל התם נמי כליתא דמי. והא דשניהן קדושים היינו רק משום כך ספיקא דא"א לצמצם איזה שיצא ראשון עכ"פ ק"ל אמאי האוחז באדם כשטובל חוצץ, ולרמב"ם אפילו רפתה יד האוחז לא מהני. [כי"ד קצ"ח סקכ"ח], ואמאי, נהי דלא דמי לנכרית מעוברת הנ"ל דאינו חוצץ, די"ל דהתם כפנימיות האם דמי. אבל עכ"פ מ"ש מב' ראשין שיצאו כא' הנ"ל דמב"מ א"ח. הן אמת שרבותינו בעתו"ס כתבו [סוכה דל"ז א']. דכל שאין דרכו בכך אף מב"מ חוצץ. וא"כ מ"ש תוס' [זבחים דק"י ע"א ד"ה מין] דלהכי רגלו ע"ג רגלי חבירו עבודתו פסולה, מטעם דאין דרך שירות בכך, אין כוונתם דמה"ט פסול. ליתא דא"כ ק' ממה דעבד הש"ס צריכותא [בזבחים דכ"ד א'] בין כלים. בהמה, ואדם משום דהו"ל מין במינו. ומאי רבותא הרי טעם פסולן מדאין שירות בכך ומ"ש כלים או אדם. אלא כוונתם דמדאין דרך שירות בכך מה"ט חוצץ, וכדבריהם בסוכה הנ"ל. א"כ י"ל דזהו ג"כ החילוק בין קפצה פיה או אחזתה חבירתה כשטבלה דאמרי' מב"מ חוצץ, מדלאו אורחה הכי. משא"כ בכל מב"מ אינו חוצץ הנ"ל, כולהו אורח' נינהו. אלא דר"ל על רמג"א [א"ח סי' ע"ד סק"ג] שכ' דלהכי לא יחצוץ בידו בין לבו לערוה, דמב"מ אינו חוצץ. ואמאי הרי לתוס' סוכה הנ"ל כל דלאו אורח' אפי' מב"מ חוצץ. ודוחק לומר דהיינו לחומרא ולא לקולא. אמנם נ"ל דהא דאמרי' בכל דוכתא מב"מ אינו חוצץ אין ר"ל שעי"ז נחשבים ב' החיצונים כנוגעי' זב"ז, רק דמפני שהחציצה הוא מב"מ הו"ל החציצה כליתא, וכאילו ב' החיצונים עומדים מרוחקים זמ"ז בלי החציצה. א"כ בכל מב"מ דאינו חוצץ, סגי בכה"ג. משא"כ בכל טבילה הרי צריך שיגעו המים ממש בהגוף שטובל, ועכ"פ צריך שיהיה כולו ראוי לביאת מים, להכי אפילו בשר עצמה או הכלי עצמו חוצץ. וראייתי מתו' חולין [דע"ג א' ד"ה מטביל], דאמרי' התם ידות הכלים שעתיד לקוצצן. דמטביל עד מקום המדה, והקשו שם ולהוי אידך חציצה. דהוה מיעוט המקפיד ותרצו בעשויין כעין חוליות, והרא"ש שם תירץ מדהוה בית הסתרים. ול"ל כולי האי נימא מדהוה אותו שעתיד לקצץ עם מה שבאורך היד מין במינו ואינו חוצץ. אע"כ דלענין טבילה ל"א מב"מ א"ח]:

המקריב קדשים ואימוריהן. שהקריב הבשר והאימורין וכו' לשון ר"ע ז"ל עד ולא אמרינן הרי בשר חוצץ. אמר המלקט שמואל מוקי לה בשהפך החלבים למטה ור' יוסי דהלכתא כותיה היא דאמר במתניתין דלעיל סימן ד' אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח והרי הויא העלאה בפנים ור' יוחנן מתרץ לה אפילו תימא בשלא הפכן ר"ש היא דאמר אפילו העלה על הסלע או על האבן חייב ולא בעינן על המזבח כהקטרת פנים שחוצץ משום דהתם כתיב על העצים אשר על האש. ורב הוא דמתרץ דמין במינו אינו חוצץ:

קמצה וחזר קומצה לתוכה והקריבה בחוץ חייב. בגמרא פריך ונבטלו שיריים לקומץ ברובא והוי כמאן דליתיה ולא ניחייב עליה ומשני ר' זירא נאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה הקטרה בשיריים בקומץ וקמץ והקטיר בשירים לא תקטירו ממנו אשה לה' דדרשינן כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו דהיינו שירים וילפינן מה הקטרת קומץ אין קומץ מבטל חבירו ואפילו ריבה עליו דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה אף הקטרת שירים אין שירים מבטלין קומץ. וביד שם פי"ט סימן ה':