משנה זבים פרק ה׳ משנה ו׳

כבר בארנו בראשון של כלים כי אלו האבות הנמנים הנוגע בהן או נושאן מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת נשיאתו וכן בארנו כי כל שיטמא במשא יטמא בהיסט וכן נתבאר כי אדם טהור הנישא על גבי הזב או על גבי משכבו מטמא שנים ופוסל אחד והדבר כולו מבואר וכבר בארנו פעמים כי דין הזב והזבה והנדה והיולדת בטומאת משכב ומושב ושאר דברים אשר יטמאו אותן שוה וכן המצורע והנדה ולשון סיפרא בפירוש אמרו ית' זאת תורת הזב וגו' והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה אמרו לזכר לרבות את המצורע ולנקבה לרבות את היולדת:

ובמצורע עיין במשנה י' וכתב הר"ב ומצורע ויולדת נפקא לן מלזכר ולנקבה לזכר לרבות את המצורע. ולנקבה לרבות את היולדת. וכן כתב הרמב"ם. והכי איתא בתורת כהנים אבל במשנה ג' פ"ד דנדה פי' הר"ב לזכר לרבות את מצורע למעינותיו. ולנקבה לרבות מצורעת לדמה. והכי איתא התם בגמרא [דף ל"ד] ולא קשיא. דהכל בכלל ההיקש. ואם תאמר ויולדת אמאי איצטריך לרבות. י"ל ללידה יבשתא:

מטמא שנים וכו'. במגע אבל לא במשא. כדתנן בריש פרקין. ומכל מקום הנושא את המשכב מצינו שלא ישא את הקדש. כדתנן בריש פרק ג' דחגיגה. ומה שכתב הר"ב דחשיבי אב הטומאה. עיין בריש הפרק:

ואחד המסיט. כלומר ואינו נושא ונישא. ולענין כולהו לבד ממצורע ומשכב ומושב מיירי. בין שהטהור הסיט לטמא. בין שהטמא מסיט לטהור. אבל במצורע ומשכב ומושב ליכא לפרושי הכי (דהא כתב הר"ב בפרק ד' משנה ה') דכל טומאת המסיט טהורות. חוץ משל זב (ומיהו זב וכל דדכותיה כמו שפירש רש"י בפרק ט' דשבת דף פ"ג) כן כתב הר"ש. ותוספות דפרק ו' דפסחים דף ס"ז דכתבו דלא קאי אמצורע אלא אשארא. ע"כ. ה"ה למשכב ומושב. אלא דסוגיא דהתם במצורע לחוד מיירי. ועיין לקמן משנה ח':

ואחד הנושא ואחד הנישא. כלומר ואפילו אינו מסיט מה שאין כן בנבלה ומת דמתניתין ג' דבעינן דוקא שיהא ניסט. כדפי' שם הר"ב. ועיין עוד לקמן:

ובזבה או או:

במשכב של אלו החמשה המנויין:

מטמא שנים ופוסל אחד דכל הנהו נגיעתן חמור כאלו נשאן. לטמא בגדים וכלים שנגע קודם שפירש מטומאה. להכי גם למנין ראשון ושני הו"ל אב הטומאה קודם שפירש:

ופוסל א' דכשפירש הנוגע מן הטומאה. אין דינו רק כראשון:

ואחד המסיט דלהכי לא נקט נמי ניסט. ור"ל שהסיט הטומאה לטהרה היינו משום דטומאה שהסיט לטהרה טהור. דאף למאי שהוכחתי לעיל כר"ש. [עיין סי' ב'] דגם כלי ואוכל שנטמא בזב. קודם שפירש מטומאה עושה לנוגע בו ראשון. עכ"פ הכא רק באדם הנוגע בזב וזבה וכו' קמיירי. דאי במה שאין בו רוח חיים. לא שייך מסיט במשכב מושב ומצורע. דהרי כל שאין בו רוח חיים שהסיט להטמא. טהור. חוץ מבזב. כתוספתא פ"ה. וכ"כ נושא ונישא אף דשייך במצורע דעליונו של מצורע טמא אפילו תחת אבן מסמא [מדהוקש לזב כנדה דל"ה ע"א ורש"ו שם ד"ה לאחרי'. וכן מוכח נמי לפע"ד מדלא מני ליה לעיל מ"ג. כל הנושא ונישא ע"ג מצורע טהור. ש"מ דבאמת במצורע טמא]. עכ"פ גבי משכב ומושב לא שייך. דהרי כל הנושא ונישא ע"ג משכב ומושב טהור. אלא ע"כ מתני' באדם שנטמא בזב וזבה כו' קמיירי. ולהכי לא נקט נמי ניסט ור"ל דניסט הטהור מהטומאה. דלא שייך במשכב ומושב ומצורע. דהרי כל הטומאות המסיטות לטהור. טהור. חוץ מבזב [כשבת דפ"ג ע"ב. פסחים דס"ז ע"ב ]. ונושא ונישא דקאמר הכא. ר"ל אפילו בלי היסט. ור"ל אפילו אבן מסמא מפסיק. דבכה"ג כולהו ז' מטמאי לאדם:

אחד הנושא ואחד הנישא. כגון שלא הזיז הטומאה. הנושא היינו שהטומאה על אבן מסמא ואצבעו של טהור תחתיו. הנישא היינו שהטהור על האבן ואצבע של זב תחתיו ומשכב נמי מטמא באבן מסמא אבל זובו של זב ורוקו וכו' דאימעוט בפ' דם הנדה מאבן מסמא קתני בהן נוגע ומסיט דוקא אבל לא נושא ונישא וכתבו תוס' ז"ל בפסחים בפ' אלו דברים (פסחים דף ס"ז) אומר ר"ת הא דקתני נישא דמשמע דמצורע נמי מטמא בהיסט לא קאי אמצורע אלא אשארא ע"כ: