משנה זבים פרק ה׳ משנה י״א

שכבת זרע מאבות הטומאות ושרץ מאבות הטומאות ואני מודיעך שהרואה קרי או נוגע בשכבת זרע שוה כי אמנם הוא ראשון לטומאה כמו נוגע בשרץ כמו שביארנו בתחלת כלים הראיה היות משכב בועל נדה מטמא אוכלין ומשקין בלבד ולא יטמא לא אדם ולא כלים וכבר ביארנו שהמת עצמו לא יטמא משכב ומושב לא טומאה קלה ולא טומאה חמורה ולשון ספרא אשר ישב עליו הזב לא טמא מת:

בעל קרי כמגע שרץ. פירש הר"ב כשם שנוגע בשרץ ראשון לטומאה כו' וכ"פ הרמב"ם ואע"ג דכבר שמעינן לה מדלא קתני בריש כלים בהדי אבות הטומאות כמ"ש שם הר"ב רגילות המשניות לאשמועינן בקצור מה ששנה כבר בהדיא כמ"ש בריש ברכות וכ"ש הכא דלא שמעינן אלא מכללא. ומ"ש הר"ב וטומאתו שוה לנוגע בש"ז ומשום דטומאת נוגע בש"ז לא כתיב בהדיא לא הכי (צ"ל להכי) תליא ליה בנוגע בשרץ אבל בגמרא פ"ו דפסחים דף ס"ז דלטומאתה לא צריכא דהאי טומאת ערב כתיב ביה והאי טומאת ערב כתיב ביה אלא מה מגע שרץ מטמא באונס (אם נפל עליו שרץ מת) אף בעל קרי מטמא באונס ועיין לעיל בפ"ב משנה ב' והר"ש מייתי לה:

ובועל נדה כטמא מת. פי' הר"ב שהוא אב הטומאה וטמא טומאת ז' אבל הר"ש כתב משמא דגמרא דפסחים דהא מלתא דפשיטא הוא דהאי טומאת ז' כתיב ביה והאי טומאת ז' כתיב ביה אלא למחנותם איצטריך דסד"א ותהי נדתה עליו כתיב דמשתלח חוץ לשתי מחנות כנדה קמל"ן דהוי כמת ואין משתלח אלא חוץ למחנה אחת ?[ב] אבל בבעל קרי כמגע שרץ ליכא למימר הכי דבעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות ושרץ שרי במחנה לויה אבל בפ"ק דיומא דף ו' לטומאה בהדיא כתיב בהו האי טומאת ז' והאי טומאת ז' ומשני סיפא איצטריכא ליה אלא שחמור ממנו בועל נדה וה"ה דה"מ לשנויי הכי בפסחים. ע"כ:

אלא שחמור ממנו בועל נדה שהוא מטמא משכב ומושב כו'. כתבו התוספות דיומא פ"ק דף ו' וז"ל תימא לי דטמא מת נמי חמור מבועל נדה שטעון הזאה ג' וז' ומטמא כלי מתכות לעשותם אב הטומאה וכיוצא בו כדתנן בריש מס' אהלות ג' טמאים במת. אדם במת וכלים באדם טמאים טומאת ז' וכו' ושמא בסיפא דברייתא חשיב נמי להני חומרי דטמא מת מבועל נדה ע"כ. ונעלמה מעינם דמתני' היא ודלא חשיב כלל בסיפא:

שהוא מטמא משכב ומושב. מפורש במשנה ג' פ"ק דכלים:

בעל קרי כמגע שרץ ואינו רק ראשון:

ובועל נדה כטמא מת סד"א להוי כנדה משתלח חוץ לב' מחנות. קמ"ל דדינו כטמא מת. וסגי רק ממחנה שכינה. גם טמא טומאת ז' כמוהו:

לטמא אוכלין ומשקין כעליונו של זב:

בעל קרי וכו'. ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל מפרש בפסחים פ' אלו דברים דברישא לטומאתם וסיפא למחנותם דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות דמרבינן ליה מוכל זב ושרץ שרי למחנה לוי' ואפי' מת עצמו אלא לטומאתם מיירי ולא משום טומאת ערב איצטריך דבתרויהו טומאת ערב כתיב אלא הא קמ"ל דמה טמא שרץ מטמא באונס אף בעל קרי מטמא באונס ובועל נדה כטמא מת לאו לטומאתם איירי דהא מילתא דפשיטא היא דהאי טומאת ז' כתיב ביה והאי טומאת ז' כתיב ביה אלא למחנותם איצטריך דסד"א ותהי נדתה עליו כתיב וישתלח חוץ לשתי מחנות כמותה קמ"ל שהוא כטמא מת ואינו משתלח אלא חוץ למחנה אחת והאי בועל נדה דאינו משתלח אלא חוץ למחנה א' אע"ג דהא בכלל בעל קרי נמי הוי נלע"ד דמיירי כגון במערה בנדה דמרבינן ליה בת"כ מקרא בפ"ז דפרשת זבין ופסקו להלכה הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מטמאי משכב ומושב ומש"ה אינו משתלח אלא חוץ למחנה אחת וככה הסכים עמי החכם הר"ר אליעזר ארחא נר"ו:

אלא שחמור ממנו בועל נדה גם טמא מת חמור מבועל נדה שטעון הזאה שלישי ושביעי. ועיין בספר קרבן אהרן פרק שביעי דפרשת זבין:

אלא שחמור ממנו בועל נדה שהוא מטמא משכב ומושב וכו' כתבו התוס' דיומא פ"ק דף ו' וז"ל תימא לי וכו' ונעלמה מעינם דמתני' היא ודלא חשיב כלל בסיפא: [נלע"ד דיתכן לומר דהכי קאמרי תוס' ז"ל ושמא בסיפא דשום ברייתא חשיב נמי להני חומרי וכו' אע"ג דבמתני' לא חשיב להו וכדאיתא בכמה ברייתות דמפרשי טפי מן המשניות:]