משנה זבים פרק ג׳ משנה ב׳

מגיפין. סוגרים השער יחדיו או פותחים אותו יחדיו:

מפשילין בחבלים. מותחין החבלים יחדיו:

פורקין. מורידין המשא מעל הבהמה וטוענין מגביהין המשא על הבהמה ואלה כולם מינים מן ההיסט ואמר וכולן ר"ל כל מה שזכר מראש הפרק שהן כולן טמאים והן ראשון לטומאה לענין תרומה ומה שעליה בקדושה אמנם לענין שימנע מבית הכנסת עד שייחדו לו מקום כזבים וכמצורעים לא ואין הלכה כר' יהודה ולא כר"ש:

מגיפין או פותחים. פי' בין שהזב והטהור סוגרים הדלת. בין שהם פותחים. טמא. דא"א שלא יהו נתלין זה על זה קצת. מהר"ם:

*[רבי יהודה אומר עד שיהא הטהור כו'. פי' הר"ב ואז בגדי הטהור כו' כדמחלק בפירושו ס"פ וכבר הזכרתיו במשנה דלעיל:

בין בעומדים כו'. פי' הר"ב יש דברים כו' ועיין מ"ש בפ"ב דנגעים משנה ד']:

בזמן שמשאן כבד. כתב הר"ב דשמא מתוך כובד כו' ונמצא טהור מסיטו או טהור ניסט עליו ואין טומאתן שוה כדפרישית לעיל:

וכלן טהורים לבני הכנסת. ול' הר"ב שאין זה היסט גמור וכ"ש שספק הוא וכן ל' הר"ש ול' מהר"ם. ועוד שספק הוא. ע"כ. אבל ראיתי בפרש"י בפ"ק דנדה דף ז' שכתב ג"כ וכ"ש כו' והואיל ואינו אלא ספק לפיכך אין שורפין את התרומה. הראב"ד בפ"ט מה' משכב (הלכה ד'):

מגיפין או פותחין זב וטהור שסגרו או פתחו יחד הדלת:

וזה פותח דזה מושך הילך וזה הילך:

עד שיהא הטהור מעלה את הטמא שכובד הזב על הטהור. משא"כ איפכא אינו רק ראשון. וחכמים ס"ל גזרינן הא אטו הא:

מפשילין בחבלין זב וטהור שגדלו יחד חבל. ואפילו היו שניהן מצד א':

בין ביושבין ר"ל בין מעומד או מיושב:

בזמן שמשאם כבד דעי"ז נשען הזב על הטהור:

וכולן טהורין לבני הכנסת ר"ל לאוכלי חולין בטהרה דהו"ל ספק היסט גם אינו היסט גמור:

וטמאין לתרומה מד"ס:

מגיפין או פותחין. נראה לפרש בין אם מגיפין או פותחין הזב והטהור טמא מטעם היסט הזב ואטמאים דקתני לעיל ברישא קאי וכן מעלין זה את זה מן הבור ומפשילין בחבלים ואורגים. משמע מפי' הרמב"ם ז"ל שכתב מגיפין וכו' ואלה כולם מונים מן ההיסט עכ"ל ז"ל:

עד שיהא זה מגיף וזה פותח. אבל שניהם מגיפין או פותחין במלאכה קלה כזאת אין האחד נתלה על חבירו ודומה למשאן קל דטהורין. הרא"ש ז"ל:

עד שיהא הטהור מעלה את הטמא. (א) אז הטמא נתלה מכח הטהור וה"ל כמו כרע המשכב בכף מאזנים אבל טמא מעלה את הטהור האדם ובגדיו ראשון כדין משא הזב אבל טהורין ממדרס ורבנן סברי גם כשהטמא מעלה הטהור כיון שהטמא מלמעלה חשבינן לי' כנתלה על בגדי הטהור וכן אם היו מפשילין בחבלים פי' גודלין וחכמים חשבי ליה מלאכה קלה אבל אורגין בין בעמידה בין בישיבה או טוחנין מלאכה כבדה היא ורש"א דוקא טחינה ברחיים של יד לאו דוקא נקט של יד דה"ה רחיים של חמור לר"ש דהכי קתני בהדיא בברייתא ומודה ר"ש בשנים שהיו טוחנים ברחיים של חמור או ברחיים של יד או טוחנים ברחיים ר"ש אומר וכו' כך מצאתי מוגה:

פורקין מן החמור. בפ"ק דנדה דף ז' קאמר דתנן זב וטהור שהיו פורקין מן החמור או טוענין בזמן שמשאן כבד טמא משאן קל טהור וכולן טהורין לבני הכנסת וטמאין לתרומה ופי' רש"י ז"ל וכולן טהורין לבני הכנסת אפילו משאן כבד וכתבו עליו תוס' ז"ל ואין נראה דוכולן קאי אמשאן כבד דבמשאן כבד נראה דטמא אפילו לחולין דא"א שלא יסיט זה את זה אלא אמשאן קל קאי וכן משמע במס' זבין דקתני התם משאן קל טהורין לבני הכנסת וטמאין לתרומה והא דקתני הכא וכולן טהורים לבני הכנסת. אכל עניינא דטהרה דהתם קאי עכ"ל ז"ל משמע שהיה להם ז"ל נוסחא אחרינא בגירסת המשנה וכן כתב ג"כ הר"ש ז"ל דאית דלא גרסי אלא משאם קל טהורים לבני כנסת ול"ג וכולם ע"כ:

בזמן שמשאם וכו'. מ"מ שמשואן בוי"ו והכי נמי הגיהו במתני' דבריש פרקין דלקמן:

וכולן טהורין לבני הכנסת (ב). הא דקרי הכא בני הכנסת לאוכלי חוליהן בטהרה ובפרק כל פסולי המוקדשין גבי בכור דיש לו מום מובהק דהתרתו ע"פ ג' בני כנסת פי' הדיוטות שאינם מומחין. בכל מקום קורא בני כנסת הפחותין מעלה אחת מן השנויים אצלם מלשון קבוץ המון העם. הרא"ש ז"ל. וז"ל תוס' ז"ל פ"ק דנדה וא"ת דהכא קרי בני כנסת לאוכלי חוליהן בטהרה ובפרק פסולי המוקדשין גבי מומי בכור קאמר דהתרתו ע"פ שלשה בני כנסת והתם אפילו שלשה הדיוטות כשרים וי"ל דהכא נמי מזכיר בני הכנסת לגריעותא כלומר שאינם אוכלים תרומה ע"כ וכן פי' הר"ש ז"ל ג"כ. והרמב"ם ז"ל פירש וכולן פי' כל השנויין בזה הפרק הם טמאים וראשון לטומאה לענין תרומה ומה שמלמעלה ממנה בקדושה אבל שלא יבא לבית הכנסת שנייחד לו מקום כזבים ומצורעים לא ע"כ: