משנה זבים פרק ב׳ משנה ג׳

הרבה פעמים יצא מן הגיד זרע נימוק שאינו מבושל אחר יציאת השכבת זרע ורבים מתרעמים מזה אשר הם מרבים התשמיש ואומרים לרופאים כשעומדים מתשמיש יצא הזרע מהם רקיק העצם מאד אדום העין ועוקץ על כן מי שראה קרי ואח"כ ראה זוב לא יטמא בזיבה כל הכ"ד שעות אבל נאמר כי הזוב הזה הוא מחמת ש"ז הקודמת ואמרו בתוספתא (פ"ב) כשם שתולין לש"ז מעת לעת כך למראה ולהרהור מעת לעת למאכל ולמשתה ולמשא ולקפיצה תולין לו כל זמן שהוא מצטער ונאמר כי הזוב הזה הוא מחמת הצער ולא מחמת בשרו ורבי יוסי אומר תשלום היום בלבד ואף אם ראה קרי ביום באיזה עת שיהיה אינו מטמא בזיבה שארית היום בלבד.

וכבר ביארנו פעמים כי העובדי כוכבים אינם מטמאים בזיבה מן התורה והעיקר אצלינו גר שנתגייר כקטן שנולד ואין משגיחים לדבר מעניניו הקודמות וע"כ אין אנו חוששין לקרי שראה והוא עובד כוכבים עד שנאמר ישאר כ"ד שעות מעת הקרי ואז יטמא בזיבה. וכבר קדם במסכת נדה (דף ב.) כי רואה דם תטמא למפרע מעת לעת וכן המקשה יש לה זמן מוגבל שכל דם שתראה בו הוא דם קשוי יהיה מחמת ולד והוא טהור ונחלקו בכמות זמן הקושי כמה הוא בפרק ד' של נדה (דף לז:) אמנם לדברי הכל כל זמן שלה הוא מעת לעת בכיון. וכן אמרו יתעלה במי שיהרוג עבד כנעני שלו בהכאה (שמות כא) אך אם יום או יומים שאמרו בקבלה שר"ל יום שהוא כיומים פי' מעת לעת שהם ג"כ ידקדקו בו דקות זמן וכן כלב שאכל בשר המת אשר קדם בפרק י"א מאהלות כי כל ג' ימים נחשוב אותו בשר מת כברייתו ויטמא טומאת מת בעבור כי אינו מתעכל הרי כי באותם ג' ימים ידוקדק בהן הזמן מעת לעת מעת האכילה עד מות הכלב כמו שנתבאר שם ואין הלכה כרבי יוסי:

הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת. כתב הר"ב אבל למאכל כו' כל זמן שהוא מצטער. תוספתא הביאה הרמב"ם בכאן. והר"ש כתבה במתניתין דלעיל. וחולי לא צריכא למתני. דוודאי דכל זמן שהוא מצטער:

מעת לעת. דתניא בספרי פרשת תצא (דברים כ״ג:י״ב) והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שהקרי פוטר בזיבה מעת לעת. פי' הר"ש לפנות ערב. עד שיפנה כל היום דהיינו מעת לעת כו' ור"ל שיפנה הערב השני שאחר לילה שבו ראה הקרי כדכתיב בקרא. ורש"י בסוף נזיר כתב דלפנות חד ערב. כדכתיב (ירמיה ז') כי פנה יום. וערב תרתי:

רבי יוסי אומר יומו. דדייק לילה. דכתיב (שם) אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. דמשמע עד לילה מטהר. ותו לא. ות"ק אורחא דקרי למיתי בליליא. וכדאיתא בכיוצא בזה בסוף נזיר פלוגתא דת"ק ור"י בש"ז דזב דמטמא במשא. ולא אמרו שם בגמרא לר"י מאי עביד בלפנות ערב. וכתבו התוספות [סד"ה במאי] שיש לומר דדרש לפנות ערב. כדדרשינן בספרי דקרי פוטר זיבה של אחריה כל מעת לעת. ע"כ. וכשקריתי דבריהם אלו עמדתי מרעיד ומשתומם. איך שכחו משנתנו זו דר"י אינו פוטר אלא יומו. ועוד אי איתא כדבריהם. לא הוה גמ' שתיק מיניה. דטפי צריכה למשמע. ממאי דאשמועינן לילה לת"ק למאי בעי. לכך נ"ל דדוקא לילה דמיותר בקרא. הוא דקשיא לגמרא למאי צריכה לת"ק. אבל לפנות ערב לא קשיא ולא מידי לר"י. למאי איצטריך. דהא דינא דרואה קרי שצריך הערב שמש כדכתיב בפרשת מצורע. להכי כתב (שם) והיה לפנות ערב ירחץ במים משום דעד הערב שמשו הוא טמא:

כנעני שראה קרי ונתגייר מיד הוא מיטמא בזיבה. כתב הר"ב ואף ע"פ שראה זיבות כשהוא כנעני וכו' דאדרישא מהדר. דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת. דהיינו בזיבה שניה. וקאמר דכנעני שראה קרי מטמא ראייה שהיא שנייה לראייה שראה כבר קודם שנתגייר. ומ"ש הר"ב ומצטרפת עם השניה שיראה אחר מעת לעת של קרי. וא"ת ולמאי דפרישית בסוף נזיר דגר שנתגייר אית ליה חולשא מחמת קבלת עול מצות. כי הוה נמי אחר מעת לעת של קרי כגון שגירותו היה פחות מעט מעת לעת לאחר שראה קרי. אכתי איכא חולשא בקבלת מצות. י"ל דאה"נ דצריך ג"כ שתהא ראייה שנייה אחר שפסק מן הדאגה ההיא. וכ"פ הר"ש לפי שטתו:

והמקשה. פי' הר"ב בימי זיבה כו' ואם שפתה מן החבלין מעת לעת כר"א דהלכה כמותו במתני' ד' פ"ד דנדה:

הרי הוא כברייתו ובס"א והוא כברייתו וכן בנוסחת מהר"ם וכיוצא בזה גי' הר"ב שהעתיק והוא שיהא כברייתו ופירש שלא נשתנה וכן העתיק הר"ש ומפ' כך וקשיא לי לדבריהם דתנאה הוא ה"ל לתנא למתני הכי במקומו באהלות (פי"א משנה ז') דהכא לא שנאו אלא אגב גררה לכן נראה כגי' הספר וכן העתיק הרמב"ם ואינו אלא תוספת ביאור בעלמא שכל ג' ימים מעת לעת הרי הבשר כברייתו ולא נתעכל והתם באהלות לא צריכא ששנה מעיקרא כמה תשהה כו' דמשמע מניה שעדיין כברייתו:

מעת לעת בראייה ב' מיירי. וכ"כ במראה והרהור תולין בהן מע"לע ולאינך שבמ"ב תולין בהן כל זמן שמצטער:

רבי יוסי אומר יומו ולא מעל"ע:

עכו"ם שראה קרי ונתגייר וראה זיבה תוך מעל"ע מקרי:

מיד הוא מיטמא בזיבה ואין תולין אותה בקרי. ואף שכבר ראה זוב בגיותו. והו"ל זו ראייה ב'. אפ"ה מדנתגייר. ראייתו שמקודם כליתא. והו"ל השתא כראייה א'. דמטמא באונס:

הרואה דם דמטמא למפרע כפ"ח דנדה:

והמקשה וכ"כ המקשה. ור"ל דדם קישוי לידה שבי"א ימי זיבה. אמ"ט בזוב. מיהו בנחה מחבליה בין קשוי ללידה. מטמא בזוב. שיעור הלמפרע ושיעור הנייחות מעת וכו':

והמכה את עבדו שאמרה תורה יום וכו' ור"ל יום שהוא כיומים. ולכן שיעורו מעל"ע:

הרי הוא כברייתו ר"ל עד אז הו"ל כבשר מת בעין ומטמא. ואח"כ הו"ל כמעוכל. וי"ג והוא כברויתו. ר"ל דוקא בבלעו שלם. אבל בלעסו. אף תוך זמן זה הוה ליה כמעוכל:

הרואה קרי אינו מטמא וכו'. ובספרי והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שהקרי מטהר בזיבה מעת לעת וכתב הר"ש ז"ל וצריך לומר דקרא דספרי אסמכתא בעלמא. ועיין עוד בפי' הר"ש ז"ל ואיתא שם פרק בתרא דנזיר דף ס"ו ברייתא זה לשונה ש"ז של זב מטמאה במשא כל מעת לעת ור' יוסי אומר יומו ופי' רש"י ז"ל מע"ל פי' לאחר שראה זיבה מטמא במשא מע"ל:

ר' יוסי אומר יומו. בלבד שראה בו זיבה אם ראה קרי תולין את הקרי בזיבה ומטמא במשא אותו היום בלבד אבל מכאן ולהבא לא ולאו משום דס"ל דא"א בלא צחצוחי זיבה אלא שכך גזה"כ. ע"כ:

כנעני שראה וכו'. ה"פ אע"פ שראה קרי כשהוא כנעני ובתוך מעת לעת נתגייר וראה זוב מיטמא ואין חוששין לקרי שראה כשהוא כנעני:

מיד מיטמא בזיבה. כנעני שנתגייר כקטן שנולד דמי ואע"פ שראה זיבות כשהוא כנעני מטמא בזיבה בהך שנייה שרואה בתוך מע"ל של קרי דנעשית לו כראיה ראשונה דמטמא באונס ומצטרפת עם השנייה וכו' עכ"ל רעז"ל. וכתב עליו החכם הר"ם ז"ל צ"ע שלפ"ז מאי אריא גר משום כקטן שנולד דמי אפילו ישראל נמי כה"ג דינא הכי שאם ראה קרי ובתוך מעל"ע ראה זוב ואחר מע"ל ראה פעם אחרת אין ראייה ראשונה שראה בתוך מע"ל של קרי שהרי היא נחשבת ראיה ראשונה יכולה להצטרף עם השנייה שיראה אחר מעת לעת לפי שהרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעל"ע וא"כ מאי איריא גר. ויותר נראה לפרש שכל השתי ראיות הוי בתוך מע"ל של קרי דבישראל נחשבין כולם כראייה אחת ובגר נחשבין שתי ראיות משום דכקטן שנולד דמי ואין הולכין אחר הקרי שראה בגיותו והיינו דקתני מיד הוא מטמא בזיבה כלומר כשראה שתי ראיות מיד בתוך מע"ל של קרי ונראה שזו היא כוונת רעז"ל במה שכתב ואע"פ שרואה זיבות כשהוא כנעני כו' עכ"ל ז"ל:

והמקשה מעת לעת. פי' המקשה בימי זיבה דאמרינן דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד וכל דמים שתראה תלינן בדם קושי וטהורה עד שתשפה מן הצער ומן הדם מע"ל דאז איגלאי מילתא דדמים שראתה לא באו מחמת ולד וה"ו יולדת בזוב וסתמא כר' אליעזר דהלכה כמותו בהא לגבי ר' יהושע ופלוגתייהו בפרק בנות כותים. ולשון ר"ש ור"ע ז"ל אולי שכך צ"ל לא תלינן בדם קושי וטהורה אלא בדם לידה בזוב וטמאה:

בפי' רעז"ל והוא שיהא כברייתו. אמר המלקט הרמב"ם ז"ל נראה דגריס הרי הוא כברייתו וז"ל וכן כלב שאכל בשר המת אשר קדם בפ' י"א מאהלות כי כל שלשה ימים נחשוב אותו בשר מת כברייתו ויטמא טומאת מת בעבור כי אינו מתעכל הרי כי באותם ג' ימים ידוקדק בהן הזמן מע"ל מעת האכילה עד מות הכלב כמו שנתבאר שם עכ"ל ז"ל:

עוד בסוף פירושו של ר"ע ז"ל ותנא ושייר. אמר המלקט כי ההיא דתנן בפרק כל הגט ואם אבדו הרי זה חושש מע"ל גבי מניח פירות להיות מפריש תרומות ומעשרות וכי ההיא דתנן בפ' אלו טריפות דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת ושהתה מעת לעת ושחטה כשרה: