משנה יומא פרק ח׳ משנה א׳

יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה כו': לא בארה התורה מניעה מאלו הדברים ביום צום כפור אבל אמר הכתוב לשון עינוי חמש פעמים. אמר (ויקרא כ״ג:ג׳) שבת שבתון ואמר (שם טז) שבת שבתון ואמר (במדבר כ״ט:ז׳) ובעשור לחדש ואמר (ויקרא כ״ג:כ״ז) אך בעשור לחדש ואמר (שם טז) והיתה זאת לכם ובאה הקבלה כי באו לאסור חמשה דברים מהנאת הגוף והם האכילה והשתיה והרחיצה במים וסיכה בשמן ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. ובא בכל אחת מאלו המלות בספרים מלת עינוי לפי שהם רמזים ואסמכתות ועיקר איסורם קבלה וכולן יתחייב העושה אחת מהן מכת מרדות.

וזהו ענין אמרם אסור. מלבד האכילה והשתיה שהוא חייב כרת כשאכל שיעור הנזכר. ואם אכל פחות מכשיעור הוא אסור וחייב מכת מרדות אמר הש"י בעונש העינוי (שם כג) והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה ובאה הקבלה דבר שהנפש תלויה בו זו אכילה ושתיה. ואמרו המלך והכלה המלך צריך שיהיה עמו הנוי אמר (ישעיהו ל״ג:י״ז) מלך ביפיו תחזינה עיניך. וכן הכלה כדי שלא תתגנה על בעלה ולפיכך התרנו להם רחיצת פניהם.

וכותבת גסה תמרה גדולה אמרו כותבת הגסה שאמרו חסירה מכביצה. ופירוש גרעינתה ידוע.

ומלא לוגמא הוא שישתה כל כך שכשמסלק אותו לצד אחד מפיו יהיה אותו הצד בולט ונראה. וממה שאתה חייב לזכרו תמיד כי כל השיעורים שהם בכל התורה הם הלכה למשה מסיני. והלכה כרבי אליעזר:

אסור באכילה ושתיה. כתב הר"ב אע"ג דענוש כרת באכילה ושתיה דכתיב (ויקרא כ״ג:ל׳) והאבדתי את הנפש ההיא. ענוי שהיא אבידת נפש. ואיזה זה אכילה ושתיה. גמרא דף ע"ד ע"ב. ומ"ש ה' ענויין כנגד ה' ענויין הכתובים בתורה וכו'. דכי כל הנפש אשר לא תעונה לא קחשיב דלא חשיב אלא צוויין. אבל האי דלא ציווי הוא לא קחשיב. תוספות דף ע"ו ע"א. ומ"ש משום דבעי למתני כו' דלית בהו כרת. למה שפסק במשנה דלקמן דחצי שיעור נמי דאורייתא. היה יכול לכתוב ג"כ דלחצי שיעור תנן אסור. וכדאיתא בגמרא. ומ"ש הר"ב שבת שבתון דאמור כו'. וכן לשון הרמב"ם. וכ"כ הרי"ף. וטעמא דבלבול הסדר לא ידענא. ובתוס' כתבו דרוב ספרים גורסים ובעשור אך בעשור. שבת שבתון. ושבת שבתון והיתה לכם. וטעמא דמקרא דובעשור מיניה נפקא לן פירושא דעינוי לעיל. יכול ישב בחמה ובצינה ויצטער ת"ל (שם) כל מלאכה לא תעשו. והיינו ההוא קרא דובעשור. דכתיב ביה ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו. וכיון דכתיב לבסוף קא מייתי לכולהו מלמטה למעלה. וי"ס שגורסים שבת שבתון. אך בעשור. ובעשור. והיתה לכם. ועל אותה גירסא אין אדם יכול ליתן טעם עכ"ל ומ"ש הר"ב דאכילה ושתיה חד. עיין בפירושו למ"ג:

באכילה ובשתיה וברחיצה. אכילה ושתיה דאקרו ענוי מנלן. כתיב הכא תענו. וכתיב (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך. ש"מ דרעבון אקרי ענוי. רחיצה. דכתיב (מלכים א' כ') כי נשאת את ארון ה' אלהים לפני דוד אבי וכי התענית בכל אשר התענה אבי וכתיב התם (שמואל ב י״ז:כ״ט) כי אמרו העם רעב ועיף וצמא. וכתיב (משלי כ״ה:כ״ה) מים קרים על נפש עיפה. ולא כתיב בנפש. ש"מ עיף מרחיצה הוא. סיכה דכתיב בדניאל [י'] לחם וגו' וסוך לא סכתי וכתיב (שם) כי מן היום וגו'. ולהתענות. וכתבו התוספות דכמה ענויין של צער עשה דניאל ואנן לא גמרינן אלא סיכה משום דרשא דבמשנה ד' פ"ט דשבת מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהילים ק״ט:י״ח) ומההוא דרשא לחודא לא סגי דאם כן ליתסר אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתייה להכי אייתי קרא דדניאל דכתיב ביה להתענות. תשמיש המטה דכתיב (בראשית ל״א:נ׳) אם תענה את בנותי ואם תקח נשים תענה מתשמיש. תקח צרות. גמ':

המלך והכלה כו' והחיה כו'. דאסורא דידהו לאו דאורייתא וקראי אסמכתא בעלמא כמ"ש הרמב"ם והרא"ש והלכך הקילו בו דהם אמרו והם אמרו. וא"נ דאורייתא כיון דלא פורשו בהדיא בקרא קילי טפי דמסרן לחכמים והם יכולין להקל ולהתיר כפי מה שנראה להם. הר"ן. ועיין ריש מסכת מ"ק. [*ומ"ש הר"ב והלכה כר"א וכ"כ הרמב"ם וטעמא הואיל ופירשו בגמרא דבריו. המגיד סוף הלכות שביתת עשור]:

וברחיצה בין בחמין בין בצונן, אפי' רק מקצת גופו. ודוקא רחיצת תענוג. אבל להעביר הזוהמא, כרחיצת שחרית עד סוף קשרי אצבעותיו, או ברוחץ מקום המלוכלך בבשרו, שרי [א"ח תרי"ג]:

ובסיכה אפילו בסך רק להעביר הזוהמא, ורק מקצת גופו אסור. מיהו מותר לסוך שחין או מכה [תרי"ד]:

ובנעילת הסנדל דוקא של עור. אבל של גמי, קש, או בגד, שרי. מיהו בהולך במי גשמים או ברפש, מותר אף בשל עור [שם]:

ובתשמיש המטה ואסור ליגע באשתו אפילו ביום, כאילו היא נדה [תרט"ו]:

והמלך משום כבודו:

והכלה כל ל' יום אחר נשואין מותרת לרחוץ כדי לחבבה על בעלה:

והחיה כל שלשים יום אחר לידה. וה"ה כל חולה אפילו שאינו מסוכן מותר. והקילו באלו משום דרק אכילה ושתייה הן מדאורייתא, ובהנך לא גזרו [הרא"ש]. ולר"ן כולן אסורים מדאורייתא, רק דהנך דאינן מפורשים בתורה, מסרן הכתוב לחכמים להקל בהן בעת הצורך. [כדאשכחן דכוותיה במלאכת חוה"מ בחגיגה די"ח א'] רק כרת לכ"ע ליכא רק באכילה ושתייה:

וחכמים אוסרין וקיי"ל כר"א [תרי"ג ותרי"ד]:

יום הכפורים וכו'. סדר המסכתא תחלה נקט שבעת ימים קודם יום הכפורים והדר נקט ליל יום הכפורים והדר נקט סדר עבודות היום והשתא נקט הלכות היום לענין איסור והיתר תוס' ז"ל:

אסור באכילה ושתיה וכו'. פ"א דהלכות שביתת עשור סי' ה' ובטור א"ח סי' תרי"א ותרי"ב ותרי"ג וכוליה עד סוף סי' תרי"ח רוב פירקין:

רחיצה סיכה וכו'. בגמ' בעי' רחיצה וסיכה מנלן דאיקרי ענוי דכחי' לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי וכתי' כי מן היום הראשון אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני אלקיך נשמעו דבריך מדהוי לי' למכתב לא סכתי וכתיב וסוך לא סכתי נפקא לן רחיצה ור' יצחק מפיק לה לרחיצ' במסקנא מקרא דכתיב מים קרים על נפש עיפה ואי משתיה ה"ל למיכתב בנפש עיפה אלמא מרחיצה קרי עיף וכתיב ולאביתר הכהן אמר המלך לך ענתות וכו' וכי התענית בכל אשר התענה אבי וכתיב ביה בדוד כי אמרו העם רעב ויעף וצמא ויעף היינו מרחיצה כדאמרינן:

ונעילת הסנדל. נפקא לן מקרא דכתיב גבי דוד וראש לו חפוי והולך יחף וכתיב מנעי רגלך מיחף והוא יגלה על יחוף דדוד נמי דמנעילת הסנדל הוא:

ותשמיש המטה. נפקא לן מקרא דכתיב אם תענה את בנותי ואם תקח נשים אם תענה מתשמיש ואם תקת מצרות. והקשו תוס' ז"ל תימה לי אמאי איצטריך תלמודא למיגמר סיכה מוסוך לא סכתי הא מהאי קרא נפקא מותבוא כמים בקרבו וכו' ומתני' היא בשבת פ' א"ר עקיבא ונ"ל דאיצטריך דאי לא כתיב אלא האי קרא דותבוא כמים בקרבו וכו' היינו אוסרין אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתיה להכי אייתי מקרא דדניאל דמשמע שלא נמנע אלא מסיכה של תענוג מדכתיב להתענות ואי לא כתב אלא קרא דדניאל לא הוה אסרינן סיכה דכמה ענויין של צער שהיה מענה ומצער נפשו ולא גמרי' מהתם דדילמא חד משאר ענויין שעשה הוה אסרינן אבל סיכה לא קמ"ל מקרא דותבוא כמים וכו' דסיכה כשתיה ועוד דמקרא דותבוא איצטריך לן למילף גבי תרומה דסך כשותה דבתרומה לא שייך למיגמר מקרא דדניאל עכ"ל ז"ל. והעלה הר"ן ז"ל דכולהו מדאורייתא נינהו והני קראי לאו אסמכתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל ענויי דכתיבי בקרא בהדיא דאורייתא נינהו אלא מרבוייא דשבתון אתו וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראוי והתירו כל שאינו עושה לתענוג אע"ג דקשה קצת להדין פירושא מההיא ברייתא דהתינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל וכו' כמו שכתוב שם בהר"ן ז"ל וכתב עוד ז"ל שכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שביתת עשור דכולהו מדאורייתא נינהו ודלא כתוס' ז"ל דס"ל דכולהי דרבנן נינהו וקראי רמז בעלמא נינהו. ועיין בספר קרבן אהרן פי"ד דפ' אמור:

בפי' ר"ע ז"ל והיתה זאת לכם לחקת עולם דאחרי מות צריך למחוק מלת זאת. ובירוש' פריך את חמי ברחיצה הוא אסור בתשמיש המטה לא כל שכן ומשני תפתר במקום שאין טובלין או קודם שהתקין עזרא טבילה לבעלי קריין ע"כ פי' כיון ששנה אסור ברחיצה למה הוצרך לשנות דאסור בתשמיש המטה דכיון דאם שמש מטתו אי אפשר לו להתפלל עד שירחוץ והוא אסור ברחיצה ממילא משמע דאסור בתשמיש המטה ומשני למקום שאין טובלין לקרויין איצטריך לאשמועינן דאסור בתשמיש המטה דבאותם מקומות לא הוה משתמע איסור תשמיש המטה מאיסור רחיצה והוא לשון בית יוסף:

המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל. חיה שם משותף ליולדת ולמילדת כמו שאז"ל ג' נאמנין על הבכור אביו ואמו וחיה וכל אחד יתפרש לפי הענין ובכאן היא היולדת וביד שם רפ"ג סי' ח' ובגמרא מתני' מני ר' חנינא בן תרדיון היא דתניא המלך והכלה לא ירחצו את פניהם ר' חנינא בן תרדיון אומר משום ר' אליעזר ירחצו. והחיה לא תנעול ר' חנינא בן תרדיון אומר משום ר' אליעזר החיה תנעול את הסנדל ובגמ' אמר שמואל. אם מחמת סכנת עקרב מותר כל אדם לנעול. וכתוב בכל בו סוף סי' ס"ט דיש סוברין דמדאמרינן דהחיה תנעול את הסנדל ולא אמר שתאכל אלמא דלענין אכילה לא מפלגו בין חיה לשאר נשים ומ"מ לפי כחן וטבען יתענו והרי הן כחולה ובאומד דעתן הוא או על פי רופא ע"כ וגם הר"ן ז"ל העלה דלענין תענית שלשה ודאי אינה מתענה שבעה אמרה איני צריכה מתענה והולכת ואם לאו מאכילין אותה מכאן ואילך הרי היא ככל הנשים לתענית יום הכפורים ע"כ: