משנה יומא פרק ג׳ משנה ה׳

קטרת של שחר היתה קריבה בין דם לאברים כו': כבר קדם לך בהלכות שלפני אלו כי קטרת של שחר היתה קריבה בין דם לנרות. ואמרם בכאן בין דם לאיברים רוצה לומר כי אין זריקת דם התמיד והקטרת איבריו מעשה תכוף כלומר שיהיה זה אחר זה אבל מבדיל בינתיים הקטורת וכמו כן בהדלקת נרות ומפני זה לא זכר בכאן הדלקת נרות לפי שלא נתכוין בזה המאמר לסדר העבודות והוא ענין אמרם בסידורין לא קא מיירי.

ואיסטניס הוא מי שגופו מצונן וקר. וענין חימום המים הוא שיהיו מחמין עששיות של ברזל מערב יום הכפורים מניחין אותן באש עד למחרת ומכבין אותן במים שהיה טובל בהם והיו נפשרין המים וזו אינה מלאכה כי אין כוונתן הקשאת הברזל לחזקו כמנהג הלוטשין אבל כוונתם חימום המים והעיקר אצלנו מלאכת מחשבת אסרה תורה. ועוד עיקר אחר אצלנו אין שבות במקדש ולפיכך הותר זה המעשה וכמו כן אם הוסיפו מי חמים שהוחמו מערב הצום במים שטבל בהם מותר:

בין דם לאברים. ובגמרא יליף לה משום דבקטורת כתיב בבקר בבקר ובתמיד חד בבקר ומ"ש הר"ב והנרות נמי קדמו לאברים. עיין משנה ב' דפ"ק וריש פרק ג' דתמיד:

של בין הערבים. בין אברים לנסכים. דכתיב (במדבר כ״ח:ח׳) כמנחת הבקר וכנסכו תעשה מה מנחת הבקר קטרת קודמת לנסכים אף כאן קטרת קודמת לנסכים. ומדלא כתיב כאברי הבקר אלא כמנחת הבקר. הלכך למנחה קדים ולא לאברים. גמרא. [*ושם נסכים מפורש בריש פרק ה' דשקלים]:

אסטניס. עיין פי' המלה במשנה ו' פ"ב דברכות:

שתפיג. עיין במ"ז פ"ק:

קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאברים לאו דוקא, דהרי הטיב גם ב' נרות בינתיים. רק קמ"ל דלא הי' זריקת הדם והקטרת האברים רצופין:

או אסטניס [אסטענעאס] בלשון יון הוא אדם חלש:

מחמין לו חמין מים חמין מעיו"כ, או עששית מלובן מעיו"כ:

ומטילין ביו"כ:

כדי שתפיג צנתן שתסור צנתן של מימי המקוה שטובל בהן מיהו בכוה"ג בריא, לא, דהרי מצרף ומחזק העששית ע"י שמטילו לצונן כשהוא מלובן. דאע"ג דהך צירוף אינו דאו' ז אי משום שאינו כלי, אי משום שאינו מתכוון [ואף על גב דבפסיק רישא אפילו אינו מתכוון כמתכוון דמי. הכא אינו פסיק רישא. ולערוך אפילו הוא פסיק רישא, כשאינו נהנה שרי מדאו']. עכ"פ שבות הוה, ושבות שא"צ לא התירו במקדש. וגם להטיל לשם מים חמין אי אפשר דממ"נ, אם החמין מועטין מחמי מקוה הצוננים, לאיועילו, ואם החמין מרובי' מהצונני' אסור [כמ"ש בס"ד בכללי הטמנ' צד כ"ג ע"ב]:

מ"ה שתפג צינתן. כ' רבינו אאמ"ו הגזצוק"ל וז"ל. זהו כר"ש דפוטר באינו מתכוון לחיסום. והק' תוס' הרי מודה ר"ש בפסיק רישא. נ"ל מדנעשה אחר שסילק ידו שרי. כניצוד אחר שסילק ידו [כמג"א שט"ז]. ואף דהתם שאני דמחוסר ביאת ניצד. משא"כ כשאינו מחוסר מעשה מדמחייב באפיי' אף דנאפה אחר שסילק ידו [כשבת ד"ד א']. התם מכוון לאפותו. משא"כ הכא לא מכוון לחיסום:

קטרת של שחר וכו'. גמ' מני אי רבנן בין דם לנרות מיבעי ליה אי אבא שאול בין נרות לאברים מיבעי ליה לעולם רבנן היא ובסדרא לא קמיירי וכמו שפי' ר"ע ז"ל:

ושל בין הערבים בין אברים לנסכים. גמ' מנא ה"מ א"ר יוחנן דאמר קרא כמנחת הבקר וכנסכו תעשה כו' ופי' הרמב"ם ז"ל וענין חמום המים הוא שהיו מחממין עששיות של ברזל מעיה"כ ומניחין אותן באש עד למחרת ומכבין אותן במים שהיה טובל בהן והיו נפשרין המים וזו אינה מלאכה כי אין כוונתן השקאת הברזל לחזקו כמנהג הלוטשין אבל כונתם חמום המים והעיקר אצלנו מלאכת מחשבת אסרה תורה ועוד עיקר אחר אצלנו אין שבות במקדש ולפיכך הותר זה המעשה וכמו כן אם הוסיפו מים חמים שהוחמו מערב הצום במים שטבל בהן מותר ע"כ. וקצת קשה לע"ד דלעיל בסימן ב' כשהזכיר טבילה ראשונה ה"ל למיתני דין חמום מים חמין לכ"ג וביותר שם מפני שאז הוא שחרית והקור יותר חזק ושמא שאותה מפני שהיתה בחול לא הותר להם להטיל ועוד שכאן בקדש הוו ד' טבילות אבל אה"נ שגם טבילה ראשונה כיון שאם רצה לטבול אותה בפנים רשא' מחמין לו חמין ומטילין לתוכה וכבר יתכן לומר בהפך דדוקא הני טבילות שהן חובה יותר רשאין להקל בהן אבל טבילה ראשונה כיון שאינה אלא להוסיף כונתו שמא יזכור טומאה ישנה שבידו אין להתיר לחמם אותה לו (עיין):

מחמין גרסי' בדגש תמורת מ"ם הכפל:

ומטילין נקד הר"מ הנז' ז"ל המ"ם בשבא:

לתוך הצונין כך הוגה ע"י ה"ר יהוסף ז"ל בכל מקום שהוא מוזכר: