משנה יומא פרק ב׳ משנה א׳

בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח כו': כבר הודעתיך כי תרומת המזבח היא הסרת הדשן. ואמרו כל הקודם את חבירו לתוך ארבע הוא שיקרב אל המזבח בארבע אמות. ומעשה הפייס שזכר כמו שאגיד לך ידוע כי אינו מותר אצלנו למנות אנשים מישראל בשום פנים ואפילו לדבר מצוה ומעשה דוד המלך מפורסם. אבל מונין אותם כשירצה אדם למנותם שיקחו מכל אחד מהם דבר ואחר כך מונין אותם הדברים. ומפני זה כשהיו קריבים כהנים רבים אל המזבח היה אומר להם הממונה הצביעו כלומר שישליכו האצבעות וזה אחר שיעמידם שורה ויסכימו ביניהם ממי יתחיל המנין. כיצד יסכימו על דרך הדמיון כשהיה המנין שלשים או ארבעים או חמשים או כמו שירצו מן המנין. אח"כ ישליך כל אחד מהם אצבע [[עי' לח"מ פ"ד מהל' תמידין וסיים דגי' אחרת היה להרמב"ם]:] אם הוא חלש או חולה או שתי אצבעות אם הוא בריא. ויתחיל למנות אותן האצבעות אחד שנים שלשה על השורה עד שיצא המנין שיסכימו עליו בתחילה והאיש שיצא סוף המנין אצל אצבעו היה מקדים לאותה עבודה ולא יחשבו האגודל למי שהשליך גודלו לפי שהוא נח לפשטו ולקפצו ושמא יפשוט אותו [או יקפוץ אותו] כשיקרב המנין לצאת כדי שיבא הפייס אצלו. וע"ז הדרך היו הפייסות הארבעה שהיו במקדש. ודע זה והבן אותו כי אלו הפייסות לא פירשום שום גאון מן הגאונים שהיו לפנינו מאותה שעמדנו על דבריהם לפי שלשונות הגמרא לא יושג מהם מה שדומה לאדם בתחילת העיון אבל הסברא באותן הדברים הוא מה שספרנו:

בראשונה כל מי שרוצה כו'. דמעיקרא סברי כיון דאיכא אונס שינה לא אתו הלכך אע"ג דתיקנו פייס לשאר עבודות לא חזו לתקן להך עבודה. כיון דחזו דאתו ואתו נמי לידי סכנה תקינו לה רבנן נמי פייסא. גמרא:

כל מי כו'. פירש הר"ב כל כהן שהוא מאותו בית אב. שהמשמר נחלק לז' בתי אבות כדמפורש במשנה ו' פ"ב דתענית:

ואם היו שניהם שוים הממונה אמר להם. פירוש לכל הכהנים שיש שם דכיון דזה הגורל של המרוצה לא עלתה חזרו להטיל גורל והוא הפייס בין כולם כמ"ש הר"ב וכן פירש רש"י ופירשו כן לפי שא"א לעשות פייס באצבעות בין שנים בלבד שאם יהיה הסכמת המנין זוג או יהיה נפרד ממי שיתחיל נדע במי יסיים ומה גורל שייך בכך:

הצביעו. כתב הר"ב ונוטל המצנפת מראשו של אחד מהם. הכי תניא בברייתא דף כ"ה. [*ועיין סוף פ"ז] ולכאורה שכך היה עומד בלא מצנפת עד שפייסו. וכן דעת התוס' שכתבו בד"ה והא בעינן כו' דמשום כך לא היה הפייס בעזרה עצמה (כדאיתא התם בברייתא) דגנאי היה לזה לעמוד בלא מצנפת בעזרה ע"כ. אבל הרמב"ם בפ"ד מהלכות תמיד כתב והממונה נוטל כו' ומחזירה. משמע דמיד החזירה. וע"י הנטילה ידעי מי הוא שממנו מתחילין. ומ"ש הר"ב והממונה מוצא מפיו סך ומנין כו' וכ"כ רש"י משמע דנטילת המצנפת ואמירת הסך על ידי ממונה אחד נעשית ויותר נראה דעת הרמב"ם שכתב ומסכימין על המנין כו' ולא כתב הממונה אלא גבי נטילה. וכמ"ש כ"מ בשם ריטב"א שכתב בשם התוס' שזה שנוטל המצנפת לא היה יודע סך המנין. והאומר המנין לא היה יודע ממי נטל המצנפת. ע"כ. ומי הוא הממונה עיין ר"פ דלקמן:

[*ואין מוציאין אגודל במקדש. פי' הר"ב מפני הרמאים כשיקרב המנין לכלות כו'. וכ"כ רש"י ז"ל ולכאורה אין נראה שיהיה כ"כ רוחק בין אגודל והאצבע כרוחק בין שני אצבעות של שני בני אדם. ונ"ל שהיו עומדים צפופים כדתנן במשנה ה' פ"ה דאבות והיו דחוקים כל כך זה אצל זה עד שנמצאו אצבעות של כולם סמוכים ביותר ויהיה א"כ נראה כן כהוצאת אצבע ואגודל כדפירש רש"י והר"ב. אבל הרמב"ם פירש מפני הרמאים וז"ל ולא יחשבו הגודל למי שהשליך גודלו לפי שהוא נח לפשטו ולקפצו. ושמא יפשוט אותו כשיקריב המנין לצאת כדי שיבא הפייס אצלו. ולשונו פ"ד מהלכות תמידין מפני הרמאים שהגודל קצר וטח להוציאו ולכפותו]:

בראשונה [עהעדעם]:

כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם ר"נ כל כהן שמבית אב של היום [עי' תענית פ"ב מ"ו] שרצה לתרום תרומת הדשן, תורם בלי פייס, דלא תקנו לה פייס, מדסברו מחמת אונס שינה לא יבואו רבים:

ובזמן שהן מרובין החפצים לתרום, כך דינם רצין וכו':

וכל הקודם את חברו בארבע אמות סמוך למזבח:

זכה לתרום:

ואם היו שניהם שוין בד' אמות עליונות:

הממונה אומר להם לכל הכהנים שישנם שם:

הצביעו ר"ל כמו האצביעו. כלומר הוציאו אצבעותיכם למנין, ועי"ז נטיל גורל. דאסור למנות ישראל, רק אבר מהם מותר למנות. וכיצד עושין. הולכין ללשכת הגזית, יא' מהסנהדרין, צריך שיהי' אצל הגורל, ומעמידין את עצמן בעיגול, והממונה עומד באמצע. והן מסכימין ביניהן על סך ק' או אלף באופן שיהי' הסך יותר גדול ממנין הכהנים שהיו שם והממונה שאינו יודע הסך שהסכימו עליו, נוטל מצנפתו של א' מהן. וממנו מתחילין למנות [כסף משנה פ"ד מתמידין ה"ג]. ובאותו שכלה הסך שהסכימו עליו, הוא הזוכה, וזה שנטלו ממנו המצנפת, עומד כך בלי מצנפת עד כלות הפייס, כדי שיהי' לסימן ממי התחילו למנות:

אחת או שתים אצבע א' אם הוא בריא, וב' בחולה שחלש כחו מלפשוט אצבע א':

ואין מוציאין אגודל במקדש דע"י שהכהנים מרובים עומדים צפופים בעיגול, והאגודל רחוק מהאצבע, ועי"ז לא ירגישו כשיערים להוציא שניהן כדי שיכלה המנין בו:

ומה שהקשו לדבריו מירושלמי דקאמר וניחש שמא לאוהבו או לקרובו. ר"ל שמא הממונה יטול המצנפת באופן שיזכה אוהבו או קרובו. ואי נימא ככסף משנה שהממונה לא ידע המניין שהסכימו. הרי אין בידו טובו. נ"ל דירושלמי קאי אמאי דקאמר מקמי הכי. אין אומרין ממי [נתחיל] במקדש. ור"ל שלא לבזות שאר הכהני'. ועל זה מקשה הירושלמי. וניחש שמא לאוהבו יסיר המצנפת. כדי לכבדו שיתחיל ממנו המנין. ומשני שעמדו מכובלין. ר"ל שעמדו קשורים ותכופים וסמוכים יחד. ולא הכיר למי יגביה המצנפת:

דמדהיה הפייס בלשכת הגזית. שהוא חדר מקורה. אינו רק חומרא בעלמא לעמוד שם בגלוי ראש. ולהכי לצורך מותר [כמג"א ב' סק"ו] אמנם מ"ש תוי"ט הכא. דלרמב"ם שכ' [בפ"ד מתמידין] נוטל מצנפתו ומחזירו. ר"ל לאלתר. לא זכיתי להבין דאם מחזירו לאלתר. א"כ לא הי' נטילת המצנפת סימן רק ממי יתחילו למנות. וא"כ ל"ל נטילת המצנפת כלל. הי' לו להממונה להורות באצבע. או לומר בפה ממי יתחילו למנות. אע"כ דנטילת המצנפת היה לסימן שמא יארע קלקול בשעת המנין. ויצטרכו להתחיל למנות מחדש. וכשיסתפקו ממי התחיל המנין. יראו כולן הסימן שבראשו שאין בו מצנפת. ואי כרתוי"ט שמחזירו מיד בראשו. ק' שמא ישכחו גם זאת. ממי נפל המצנפת. ומה סימן הי' להן אז. וכן משמע בירוש' הכא. שהסימן הי' ממי התחילו למנות. דקאמר מגביה מצנפתו של א'. והן יודעין שממנו הי' הפייס מתחיל. עכ"ל. מדקאמר הירושלמי "היה" ולא קאמר "יהיה", משמע דהסימן היה שמא יארע קלקול במנין. וידעו ממי "היה" הפייס מתחיל. וכן משמע נמי מתוס' כאן [דכ"ה א' ד"ה והא]. שכתבו דלהכי לא הפיסו בעזרה. מדגנאי לעמוד שם בגלוי ראש. עכ"ל. משמע מדבריהן. שכל זמן הפייס עומד בגלוי ראש. דאל"כ אין כאן גנאי ברגע קטנה שגלו ראשו. ואי נימא דלרמב"ם לא היה עומד בגלוי ראש בזמן הפייס. ואפ"ה לא יחלוק על הירושלמי הנ"ל דקאמר היה. נ"ל טפי. דמ"ש הרמב"ם נוטל מצנפתו ומחזירו. ר"ל שמהפך ומחזר אחורי המצנפת של כהן למול פניו. כדי שיהיה להן לסימן עד אחר הפייס. וכדאמרי' במ"ק [דכ"ו ב'] מחזירו לאחוריו. יע"ש. אמנם לכאורה נ"ע לע"ד. למה הוצרכו לכל הטורח הזה. ולא עשו קלפי וגורלות. וכמו שהטילו חלשים על המנות במקדש [כשבת פכ"ג מ"ב]. ונ"ל משום דכל גורל אפשר בב' אופנים או שיכתבו שמות האנשים על הפתקאות שבקלפי. ואדם א' יוציא פתקא פתקא מהקלפי. וכל העולה ראשון יזכה ראשון וכן שני וכו'. אמנם גורל כזה טריחא מלתא טובא במקדש. שיהיו צריכים לכתוב בכל יום שמות אחרים. שבכל יום מתחדש בית אב אחר. לכן בחרו לעשות גורל באופן אחר. דהיינו שסידרו כל המנות בדרך א' ב' וכו'. והניחו בקלפי פתקאות שכתוב עליהן א' ב' כפי סדר החלקים. ויטול כל אחד מהכהנים פתקא א' ויזכה כל א' בחלק שרשום כפי הפתקא שהעלה. והא תינח במנות. שנחלקו כפי מספר הכהנים שהיו שם. גם כל החלקים כמעט היו שוין. שלא יהי' כעין קוביא. א"כ אין נ"מ מי יעלה פתקאו תחלה. אבל בעבודת התמיד. שלא זכו בו רק י"ג כהנים [כמ"ג]. ואפ"ה היה צריך להניח פתקאות בקלפי כפי מנין הכהנים ורק על י"ג מהן יהיה כתוב מי שוחט מי זורק וכו'. ושאר הפתקאות יהיו חלקין. א"כ יהיה שוב קטטה בין הכהנים. מי יטול הפתקא ראשון. בעוד שודאי כל הי"ג פתקאות המזכין מונחין שם. להכי בחרו טפי לפייס בתמיד ע"י מנין כנ"ל. ולפע"ד זהו פי' הירושלמי. דקאמר על מתניתן. תנא אין אומרין ממי [נתחיל] במקדש. ר"ל להכי בחרו לפייס ע"י מניין. כדי שלא יצטרכו לשאל ממי נתחיל. ודו"ק:

בראשונה וכו' פ"ק דתמיד דף כ"ח ובבלי ובירוש' פריך ועבודה זו של תרומות הדשן מ"ט לא תקינו לה פייסא ככל שאר עבודות דמתני' דתנינן שכל תחלתן בפייס היתה קודם שאירעה תקלה זו במרוצתם ומשני בבבלי בלשון שני מעיקרא סבור כיון דאיכא אונס שינה לא אתו כיון דחזו דאתו לידי סכנה תקינו ליה רבנן פייסא ואברים ופדרים שהוא כשר כל הלילה ותקינו ליה פייסא כדתנן מי מעלה אברין מן הכבש למזבח אע"ג דאיכא אונס שינה שאני מיגנא ממיקם פי' נוח לו לאדם לנדד שינה מעיניו מלילך ליישן עד סוף הלילה מלהיות עומד ממטתו בהשכמה לעבודה ראשונה שהיא תרומת הדשן והדר פרכינן ותקנתא להך גיסא הואי פי' שמפני שאירעה תקלה נתקן להם פייס והא להך גיסא הואי בשביל סדור מערכה ושני גזירי עצים שהתורה הוא המסדר וכיון דכולן בכהן אחד יש כאן עבודות חשובות ומעיקרא בעי פייס דתניא מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסדור המערכה ובשני גזירי עצים ומשני אמר רב אשי שתי תקנות היו מעיקרא סבור ב"ד לא אתי כיון דחזו דאתו וקאתו נמי לידי סכנה תקינו לה פייסא וכיון דתקינו לה פייסא לא אתו אמרי מי יימר דמתרמי לן ולא חשיבא עלייהו למיטרח עלה מספיקא הדר תקינו להו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסדור המערכה ובשני גזירי עצים כי היכי דניתו וניפייסו: ובירושלמי תירץ ג"כ כך כיון דתרומת הדשן כשרה כל הלילה דכתיב כל הלילה והרים אם אומר את יפיס אף הוא אינו משכים על הספק:

רצין ועולין כך צ"ל:

וכל הקודם את חברו בד' אמות זכה וכתב הר"מ דילונזאנו ז"ל נכ"י וירושלמי לתוך ארבע ע"כ. וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל: ובגמ' בעי רב רב פפא ד' אמות שאמרו לגג המזבח נקיט להו דהיינו בהדי אמה יסוד ואמה סובב או דילמא לסמיכת רצפה תחתונה דמזבח נקיט להו לבר מיסוד וסובב שהוא שש קודם לסמיכת גגו וקאי בתיקו: ובירושלמי מה בתוך ד' אמות לכבש או בתוך ד' אמות למזבח מן מה דתנינן בסמוך מעשה שהיו שנים שוין רצין ועולין בכבש הדא אמרה בתיך ד' אמות למזבח ובהדיא תני לה ר' חייא כל הקודם את חברו לתוך ד' אמות למזבח זכה ע"כ: וזה פשוט לו לרב פפא דד' אמות דגבי מזבח תנן ומאי דפשיטא ליה לרב פפא הוא דמיבעיא ליה לירושלמי ומשני לה:

הצביעו מפני שאסור למנות אנשים מישראל ואפי' לדבר מצוה ובגמ' א"ר אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר:

אין מוציאין גודל במקדש ואם הוציא אמרי' בברייתא בגמ' דאין מונין לו ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע וביד כולה מתני' ע"ס סימן ד' רפ"ד דהלכות תמידין ומוספין עד סוף סימן ח': ומה שכתוב שם ביד ואם הוציא שלש מונין לו שלש ר"ל ואם הוציא האצבע שלישי עם האצבע שבצד הגודל אע"פ שאינו רשאי מונין לו אותו האצבע עם האצבע שעמו לאחת אבל אם הוציא הגודל עם האצבע אפי' בדיעבד אין מונין אותו לו אלא מוציאין אותו מביניהם כך נלע"ד מתוך סוגית התלמוד: