משנה יבמות פרק ז׳ משנה ה׳

האונס והמפתה והשוטה לא פוסלין כו': אמרו פוסל משום ביאה כשבא על אשה עשאה זונה ופסלה מן הכהונה לפי שאינו ראוי לבוא בישראל ולכך בעילתו בעילת זנות ואין פוסל משום זרע כמו שאמר לפי שהעיקר אצלנו אין יחס לעבדים:

ממזר פוסל ומאכיל כיצד בת ישראל לכהן כו': זאת ההלכה על דעת מי שאמר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר והרבה בש"ס נושא ונותן בזה ופסקו עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש בין באונס בין ברצון:

והשוטה. כתבו התוספות הא דלא תנן קטן בהדייהו דלא תקינו ליה רבנן נשואין [כדתנן פ"י משנה ח'] אומר ר"י דהיינו משום דבעיא למתני בסיפא וילדה דלא מתני ליה לקטן:

לא פוסלין ולא מאכילין. לא אצטריך לאשמעינן באונס ומפתה דאין מאכילין ומשום לא פוסלין נקטיה. תוספות:

ואם אינם ראויים לבא בישראל. ותנא סיפא דהכא לגלויי רישא דלעיל בן ט' ויום א' דמוקמינן לה בפסולי כהונה שלא תאמר רישא פסולי קהל דוקא. תוספות. ועמ"ש בזה במ"ה פ' דלעיל:

ישראל שבא על בת כהן. באונס או בפתוי שלא לשם קידושין. רש"י:

עיברה לא תאכל שהעובר פוסל. והקשו בגמרא וכי לא עיברה ניחוש שמא עיברה מי לא תנן [ספ"ג] מפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן ומסקינן בזנות לא חששו פירש רש"י כדקי"ל אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר הלכך ליכא ספק וכתבו התוספות וכן בשוטה אע"פ שנשאת לו מתהפכת ואין רוצה להתעבר ממנו לפי שיראה שלא תוכל לסובלו כדאמרינן בפ' חרש דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת:

ילדה תאכל. כדמרבינן לקמן אפילו ממזר:

העבד פוסל משום ביאה. שנאמר (שם) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו' מי שיש לו אלמנות וגרושין בה אני קורא בה ושבה אל בית אביה וגו' יצאו עובדי כוכבים ועבד שאין לו אלמנות וגירושין [דלגופיה לומר שחוזרת כשנתאלמנה או נתגרשה לא ה"ל למכתב אלא חד מינייהו. תוספות] אשכחן כהנת. לויה וישראלית מנלן ובת קרא יתירה. דהא כתיב בקרא דלעיל ובת כהן ומצי למכתב אבתריה וכי תהיה אלמנה וגרושה. גמרא דף ס"ט:

ואינו פוסל משום זרע. כתב הר"ב אם יש לה זרע וכו' וז"ל רש"י אם יש לה זרע לבת כהן שהוא עבד מישראל כשר ומת בעלה ישראל ונשאר זה כו':

ונכבש על השפחה. פירש הר"ב נדחק וכו' ומסיים רש"י לשון מכבש פריש"א בלע"ז ולשון גנאי הוא ע"כ. וכן כשכעס אחשורוש אמר להמן בלשון גנאי הגם לכבוש את המלכה (אסתר ז׳:ח׳):

הרי זה עבד. פי' הר"ב שולד שפחה כמוה. כדלעיל מ"ה פ"ב:

בת ישראל לכהן. ומת בנה מכהן ובנו בן בנה קיים והוא עבד. רש"י:

ממזר פוסל ומאכיל. ת"ר וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מניין ת"ל וזרע אין לה מ"מ ולזרע כשר לא איצטריך קרא דבני בנים הרי הן כבנים [כדאיתא בגמרא פ"ו דף ס"ב ע"ב מדכתיב (ד"ה א' ב') ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד ותלד לו את שגוב וכתיב (שופטים ה׳:י״ד) מני מכיר ירדו מחוקקים וכתיב (תהילים ס׳:ט׳) יהודה מחוקקי והיינו חצרון שהוא מיהודה שהוליד מבת מכיר מחוקקים דהשתא הוה מחוקקים מיהודה וממכיר והם בני בתו של מכיר] כי איצטריך קרא לזרע פסול וה"ה לזרע זרעה בבת ישראל מכהן שמאכיל כמ"ש הרמב"ם בסוף פירקין:

ונשאת לעבד. תימא דלא קתני ונכבשה עם העבד כדקתני ונכבש *) עם השפחה דנשואין לא שייכי בה. תוספות:

הרי זה ממזר. כתב הרמב"ם זאת ההלכה על דעת מי שאמר גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר והרבה בגמרא נושא ונותן בזה [בפ' החולץ דף מ"ה] ופסקו גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש בין באונס בין ברצון:

האונס והמפתה והשוטה אפילו קדשה השוטה:

לא פוסלים אם הוא ישראל שבעל כהנת:

ולא מאכילים בכהן שבעל ישראלית:

ואם אינם ראויין לבא בישראל הרי אלו פוסלין תנא סיפא זאת לגלויי דביאת בן ט' לעיל במ"ד שפוסל, מיירי אף בפסול רק לכהונה, ולא בפסול לקהל דוקא, וא"כ הכא נמי פסול לקהל דקתני ל"ד, רק פסול לכהונה סגי [ועי' רש"י ותוס' ד' ס"ח א'] ונקט פסול לקהל לרבותא דאפ"ה דוקא בבעלה פסלה ולא בקידשה [עי' פ"ו מ"ג]:

כיצד ישראל שבא על בת כהן באונס או פתוי:

תאכל בתרומה עד מ' יום דעד אז מים בעלמא הוא אבל אח"כ אסורה עד ג' חדשים דמ"ש מלעיל ספ"ג דחיישינן שמא נתעברה:

עיברה לא תאכל בתרומה שעובר פוסל:

עיברה לא תאכל שהעובר אינו מאכיל:

נמצא כחו של בן גדול משל אב שהבועל לא האכיל, והבן שמאותה ביאה מאכיל:

העבד פוסל משום ביאה בבעל אשה, פסלה מכהונה ומתרומה:

ואינו פוסל משום זרע דקיי"ל דאפילו נכד מאכיל ופוסל, ואם היה, הנכד עבד, אינו פוסל ואינו מאכיל דאי בבנה ממש, הרי נפסלה בביאת העבד:

כיצד בת ישראל לכהן בת כהן לישראל וילדה הימנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה לשון גנאי, דדרך האיש לכבוש כס"פ דלעיל, וזה דרך נשים לו, שנכבש והושפל שאין זרעו מיוחס אחריו [ומתורץ קו' התוס' ד"ה וניסת לעבד] :

וילדה הימנו בן הרי זה עבד דולד שפחה כמותה:

היתה אם אביו בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומ' במת בנה הבועל:

בת כהן לישראל תאכל בתרומה דלאו זרעו של בנה היא:

והלכה הבת ונישאת לעבד או לגוי וילדה הימנו בן ומתה הבת:

הרי זה ממזר וקיי"ל דהולד כשר, אפילו מנכרי שבא על א"א ברצונה רק שפגום לכהונה [אה"ע ד' סי"ט]:

ועי' ש"ס [ס"ט ב'] דאמרינן דאם אעפ"כ אכלה אחר מ' יום ונמצאת מעוברת, הר"ז מקולקלת למפרע עד ארבעים יום, ופרש"י שתשלם על כל תרומה שאכלה למפרע קרן וחומש. וק' מדאמרינן [כריתות ד"ז א'] בת כהן שנשאת לישראל ואכלה תרומה פטורה מן החומש, ופירש רש"י התם אי משום שכשימות בעלה תחזור לבית אביה, ואפילו יש לה גם בנים מישראל, והרי למיתת ב' לא חיישינן כריש יומא, עכ"פ שמא אח"כ תנשא לכהן, וא"כ במעוברת מישראל נמי נימא הכי ואמאי תשלם חומש. ואי"ל דהכא שאני דליכא טעמא דהתם שתנשא לכהן דהרי כל הג' חדשים משנבעלה אסורה לכהן משום הבחנה, ליתא דהרי ב"ש [אה"ע סי' י"ג] כתב דהבחנה היינו רק מדרבנן. ואף לעצי ארזים שכתב דמרמב"ם וסמ"ג משמע שהוא דאורייתא עכ"פ קשה הרי הכא שאין לה בנים אחרים כשימות זה העובר תשוב לבית אביה. אלא נ"ל דמעוברת שאני דרבייה קרא [יבמות ס"ז ב'] כנעוריה פרט למעוברת, דק' למה צריך קרא, הרי קיי"ל עובר ירך אמו [כתמורה ד"ל ע"ב], וא"כ מי גרע אשה זו מעבד של שני שותפים א' כהן וא' ישראל [ירושלמי סוף תרומה] וכ"כ עבד ששייך לאחין ולעובר [לעיל מ"ג] שאסור בתרומה, וא"כ הרי אשה זו העובר שבמעיה הוא חלק מגופה שאסור בתרומה ותתסר כולה. ולמה לי קרא. אלא על כרחך דמהנך ליכא למילף רק איסור. אבל דנחייבה בחומש לא, דממ"נ אי בשהאכילו רבו פטור מחומש [כפ"ז דתרימה מ"ג], ואי בשאכל העבד מעצמו הרי אין כלום, אבל מנ"ל באלמנה מעוברת מכהן שתתחייבה בחומש, ע"כ דלהכי קאמר קרא בנעוריה, דכל שא"א שתשוב לאביה כנעוריה הרי היא כזרה גמורה לתשלומי חומש:

האונס והמפתה והשוטה. הא דלא תנן קטן בהדייהו כו'. אבל בברייתא בגמ' קתני ליה בהדי שוטה. לא פוסלין ולא מאכילין ואפי' לר' אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה נראה דלא מיפסלא בתרומה דאין זה לאיש זר תוס' ז"ל:

ואם אינם ראויין לבא בישראל הרי אין פוסלין. כגון גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין חלל וממזר גוי ועבד שכל אלו אם באו על כהנת לויה וישראלית פסלוה אם בת כהן היא מן התרומה ומלינשא לכהן ולויה וישראלית מלינשא לכהן:

כיצד היה ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה. פי' היה זה המאנס או המפתה או השוטה ישראל שבא וכו' ה"ר יהוסף ז"ל:

העבד פוסל וכו' עוד סוף הפרק פ' ששי דהל' תרומות סי' י"ג י"ד ט"ו ט"ז. והאי בבא הביאו תוס' ז"ל בפ' כשם דף כ"ט. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל כיצד בת ישראל וכו' פי' כיצד אינו פוסל משום זרע אבל כיצד פוסל משום ביאה לא פירש ע"כ:

ממזר פוסל ומאכיל. ירושלמי דסוטה פ' ארוסה וכתב רש"י ז"ל בפירקי' דף ס"ח ממזר פוסל ומאכיל לא משכחת לה אלא באם אמו ואי ס"ד כהנהו דמפרש דדוקא חייבי לאוין דאית בהו הויה פסלי בביאתם אבל חייבי כרתות לא פסלי בביאתם משום דלאו בני הויה נינהו משכחת לה דממזר פוסל ומאכיל את אמו כיצד בת כהן שבא עליה אחיה מאמה והוא ישראל וילדה לו בן פסיל לה מן התרומה ובת ישראל שבא עליה אחיה מאמה כהן וילדה לו בן ה"ז ממזר ומאכילה אלא מדלא נקט אמו ש"מ ביאת אחיה אפי' בלא ילדה נמי פוסלתה ע"כ:

ונשאת לעבד. תימה דלא קתני ונכבשה עם העבד כדקתני ונכבש עם השפחה דנשואין לא שייכי בה תוס' ז"ל: ונלע"ד דאפשר דלא שייך לשון כבישה רק בזכר אלא דק"ק דה"ל למיתני וכבש את השפחה ושמא משום דהוי לשון גנאי לשניהם: