משנה יבמות פרק ו׳ משנה ה׳

כהן הדיוט לא ישא אילונית כו': אין הפרש בין כהן לישראל במצות פו"ר ולפיכך אינו מותר לישראל ולא לכהן ולא ללוי לישא את האילונית אא"כ יש לו אשה ובנים והאי דנקט כהן הדיוט לאשמועינן מחלוקת רבי יהודה שאינו מתיר לו בשום פנים ובעילת זנות היא שתבעל בעילה שהיא בכרת או במלקות דאורייתא או בעשה דאורייתא בין שתהיה באונס בין ברצון נעשית זונה כמו שנקדם בזה הפרק (הלכה ב) אבל ישראל כשבא על מי שאינה אשת איש ולא משאר עריות ולא מחייבי לאוין לא נעשית זונה ואין הלכה כרבי יהודה:

כהן הדיוט לא ישא אילונית. [* וסימניה פירש' הר"ב בפרק קמא משנה א'] וכתב הר"ב ה"ה לישראל דמידי הוא טעמא אלא משום שאינה בת בנים. ישראל לא מפקדי אפריה ורביה [בתמיהה] גמרא. ועוד הא תנן לקמן לא יבטל כו' ועיין במשנה ג' פ"ד דסוטה דה"ה זקנה ושאינה ראויה לילד:

אלא אם כן יש לו אשה ובנים. או אשה לפרות ולרבות עמה או בנים קתני. רמב"ם פרק ט"ו מהלכות אישות. [ *ובנים דקתני היינו שקיים בהם מצות פריה ורביה וכ"כ הרמב"ם ועיין במשנה דלקמן]. רבי יהודה אומר וכו' שהיא זונה. דכתיב (הושע ד') הזנו ולא יפרוצו כל ביאה שאין בה פירצה [פי' גידול בנים] אינה אלא בעילת זנות. גמרא. [* וכתבו התוספות וז"ל קטנה אתיא לכלל פרצה לכשתתגדל ולא ממעט אלא היכא דלא אתיא לעולם לכלל פרצה ע"כ]:

גיורת ומשוחררת. לפי שהעובדי כוכבים שטופי זימה הן ובניהם ילדי זנונים המה ולפיכך סתם תנן אע"פ שלא נבעלה אפילו פחותה מבת שלש ויום א' הרמב"ם והרא"ש. ועיין מ"ה פ"ז והא דהוצרכו ב"ד של חשמונאי לגזור משום זנות כמ"ש במשנה ד' פ"ק דשבת היינו קודם שנתגיירה דלא שייך בה קיחה וחלול:

ושנבעלה בעילת זנות. כתב הר"ב כגון חייבי לאוין או חייבי עשה. פירוש חייבי עשה ג' הן מצרי ואדומי ראשון ושני דאתיין מכלל עשה. דדור שלישי יבא. וכן בעולה לכ"ג אתיא מכלל עשה דבבתוליה יקח ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל הרמב"ם בפי"ח מה' א"ב ביאר שאין חייבי לאוין ועשה עושין זונה אלא השוים בכל וקחשיב נמי חלל וטעמא דהכי תניא בברייתא בהדי חייבי לאוין ועשה אבל בפירושו למשנה ו' פרק ד' דקידושין תמה על הברייתא שמנאה חלל בכלל הפוסלים לכהונה ואמר דאי משום זונה אמרינן לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין כמ"ש בפירש הר"ב שם משנה ד' ומשום כך ג"כ א"א שיהא משום חללה כיון שאינה אסורה לו ואין חללה אלא מאיסורי כהונה. ואין לומר שזה שפוסלה הוא כשבא עליה שלא לשם אישות שהרי אמרו כל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנותו ובת חלל אי אתה נושא א"כ אלמנותו שהיא הנשואה לו ג"כ אי אתה נושא. עכ"ד. ואעפ"כ לא זז מלכתוב בכלל זונה הנבעלת לחלל בחיבורו פי"ח מה' א"ב לפי שלא ראה לדחות ברייתא שחשבה חלל בהדי הפסולים מהכהונה ומפרשיו לא הביאו דברים הללו אבל בסמוך אכתוב טעם פסול החלל מטעם אחר לא משום זונה ולא משום חללה. ותחלה אני אומר דאהא דסברי הרמב"ם והר'"ב דזונה מחייבי לאוין וחייבי עשה דיש לתמוה ממתני' ב' דלא חשיב אלא חייבי כריתות ופסולי כהונה ומיהו לקמן פ"ז משנה ה' חשיב נמי שאינן ראוין לבא בקהל שפוסלין מן התרומה וה"ה לכהונה מק"ו דגרושה כמו שכתבתי שם משנה ד' אבל הראב"ד והתוספות והרא"ש סוברין דאין זונה אלא מחייבי כריתות או נכרי ועבד שאין תופסין בהן קדושין ונ"ל שיש להם ראיה מהמשנה דלעיל דלא חשיב לחייבי לאוין ועשה והא דחשיב פסולי כהונה היינו לעשות חללה ולא לעשות זונה וכמ"ש לעיל הרמב"ם ואע"ג דממתניתין דפ"ז מוכח דפסולים לתרומה ולכהונה לאו משום דעשאה זונה אלא גזירת הכתוב מובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לזר לה כו' וזוהי דעת הראב"ד בהשגות בהדיא. ולפיכך לא נשנו לעיל משום דהיא עצמה לא נעשית לא זונה ולא חללה ולעיל בהכי הוא דאיירינן ולא בפסול מתרומה וכהונה אלא באיסור זונה וחללה בלבד. ומפני משנה זו דלעיל דחו הברייתא ששנאה חייבי לאוין ועשה בכלל הפוסלים לכהונה שכתב הב"י טוא"ה סימן ו' שאינו יודע היאך אפשר לדחותה ועוד דהם מפרשים הברייתא דלאו משום פסול זנות נגעו בה אלא משום דגזירת הכתוב דובת כהן ולא נדחית כלל וכבר כתב המגיד להראב"ד שסובר דחלל אע"ג דלאו בעילת איסור היא פוסלה מן הכהונה ועושה חללה דמקיש זרעו לו שגם הזרע עושה חללה ע"כ. ואני אומר שאפשר שמפרשים הברייתא דפסלוה לא מטעם זנות ולא מטעם חללה אלא מטעם גזירת הכתוב ובת כהן וגו' כי תהיה לאיש זר כלומר שיש זרות בביאתו וכל איסורי לאוין זרים הם בביאתן. וגם החלל קרוי זר כיון שנעשה זרות ע"י ביאתו בזרע שיבא ממנו וזוהי הפסול לה כלומר שיש צד פסול כמו שזכרנו. ואם נפשך לומר דחלל עושה חללה מן ההיקש שזכר המגיד כ"ש דניחא טפי ומ"מ באיסור לאוין אינך צריך לאיסור זונה כלל:

כהן הדיוט לא ישא אילונית סימניה מפורשין פ"א סי' י"ב. וה"ה לישראל רק נקט כהן משום ר"י דס"ל דכהן אפילו יש לו בנים לא ישאנה:

אלא אם כן יש לו אשה ובנים או או [וברש"י ל"ג אשה]:

ושנבעלה בעילת זנות מאדם שאסורה להנשא לו באיסור השוה בכל, או שנבעלת מחלל או מעכו"ם. וכן הגיורת אסורה לכהן. אבל נדה שנבעלה לא נעשית זונה [אה"ע ו' ח']:

ופנויה שנבעלה, אף דבנבעלה לכשר לא נעשית זונה [ולרט"ז אה"ע כ"ו ס"א בנבעלה ב"פ נעשית זונה, וזה כוונת ב"ש ס"ו סקי"ט, שהם לכאורה כאגרתא דלא מפרשי, ועי' יבמות ד' ס"א ב']. עכ"פ הדין יפרד לה' ראשים (א) ביש ע"א, אפילו אשה או קרוב שאומר שנבעלה לכשר לה מותרת לכהן, דע"א נאמן באיסורים בלא אתחזיק אסורא [כיבמות דפ"ח א'], ובפסולי כהונה אין אומרים אין דבר שבערוה פחות משנים [ככתובות פ"ט מ"ב]. ולא חיישינן שמא גם לפסול נבעלה, אפילו איכא רוב פסולים כעכו"ם וכדומה. דעכ"פ הו"ל ס"ס, שמא לא נבעלה רק מזה, ואת"ל גם מאחר, שמא כשר היה [נ"ב כ"ז]. (ב) אפילו מודה בועל בעצמו, מיתרת לכהן אחר מטעם הנ"ל, ואי"ל אין אדם משים עצמו רשע [כסנהדרין ד"ט ב'], והרי הכא בעל אותה נדה. עכ"פ הרי בארוס וארוסה נמי שריא כה"ג [ככתובות די"ג ב'] ואמאי, הרי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה [כריש מסכת כלה]. ואי"ל דבדרבנן, ככלה בלא ברכה אדם משום עצמו רשע, ליתא, דהרי הא דאין אדם משים וכו' הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו, ואינו נאמן על עצמו מה"ט, א"כ מ"ש דאורייתא או דרבנן. [ועי' כתובות די"ח ב' רש"י ד"ה הפה שהתיר] אע"כ דדוקא בהרגתיו ופלוני רבעני, שאומר בפירוש שחטא, אמרינן אין אדם וכו'. משא"כ בארוס, אינו אומר בפירוש שבעלה בלא ברכה, ושמא בירך אף שאינו ידוע לנו, א"כ מה התם שברכת חתנים בעשרה [ככתובות ד"ח א'], וכל בי עשרה איכא פרסום [כב"ב קמ"ב]. אפ"ה תלינן שבירך במקום שאינו ידוע לנו, מכ"ש הכא שאינו אומר בפירוש שבעלה נדה, והרי נהרות מצוייות, ודלמא טבלה. ואת"ל בארוס מה"ט מהימן אף דמשים עצמו רשע, מדמתכוון לתשובה שלא לפסול אותה ואת הולד בחנם [ועי' תוס' ב"מ ד"ג ב'], ה"נ בבעולה לכהן י"ל דמתכוון לתשובה שלא יפסילוה בחנם, ואי"ל הרי באיסור דאורייתא חיישינן כמו דאיהו אזל לגבה אינש אחרינא אזל לגבה, ומה"ט במודה שהוא בנו אינו פוטרה מחליצה [וכב"ש אה"ע קנ"ו]. התם שאני דליכא ס"ס, וכ"ש באמר שהוא בנו מא"א ליכא חזקת כשרותה, משא"כ הכא, תדע, דאי לא תימא חילוק זה, א"כ בארוס וארוסה הנ"ל נמי לתסר, אע"כ כדאמרן דגם בארוסה איכא ס"ס שמא רק מארוס ושמא נאנסה. ואע"ג דבארוס רק בדיעבד שריא [ככתובות י"ד א'] התם שאני דאיכ"ל עיניו נתן בה, כשבויה דהמעיד בה לא ישאנה מה"ט [כאה"ע ס"ז ס"ג], משא"כ הכא אין אדם חוטא ולא לו [כקדושין דס"ג ב'], בקדשתי בתי ובא א' ואמר אני קדשתיה, נאמן להתירה לאחר לכתחלה מה"ט לכ"ע. ואילה"ק הרי בהיא וממזר מודים שנבעלה לו אפ"ה ולד אסור בממזרת [כאה"ע ד' כ"ו] וע"כ דחיישינן שמא גם כשר בעלה והרי התם נמי איכא ס"ס כי הכא, דשמא לא נבעלה מאחר, ואת"ל שנבעלה מאחר שמא גם הוא ממזר היה. התם אין הספק שקול, דאין ממזרין מצויים, משא"כ הכא שכיחי פריצי [כתובות ל"ו ב'] ואפילו בכשרים [כקדושין ד"פ]. כך נ"ל וכך הסכימו שלשה רועי ישראל ה"נ אא"ז הגאון דמשק אליעזר זצוק"ל, ובנו אא"ז הגאון אור ישראל זצוק"ל, ונכדו אאמ"ו ע"ר הגאון במרגניתא זצוק"ל, ודלא כב"ש דמצריך חד רוב אפילו יש עדים שנבעלה לכשר. (ג) מיהו במודה כהן שהוא בעל אותה ורוצה לנשאה, לכאורה י"ל דא"נ. דשמא עיניו נתן בה [כאה"ע ל"ז סכ"ה], ואי"ל הרי באיסור דרבנן לא אמרינן שמא עיניו נתן בה. דהרי במעוברת ומינקת, מהימן לומר שהוא הבועל ומותר לנשאה [כאה"ע ד', וב"ש י"ג ס"ק כ"ג], וה"נ רק איסור דרבנן הוא, דתרי אם נשאת לא תצא מדטוענת ברי לכשר נבעלתי, ואי דאו' לא הוה מחלקינן בין לכתחילה לדיעבד [כתוס' גיטין ד"ג ב']. י"ל דהתם כיון שמותרת אחר ימי הנקה, לא תקיף יצריה, דלא שבק היתירא ואכל איסורא [כח"מ סי' ס"ז]. משא"כ הכא, תדע דהרי בשבוייה המעיד בה לא ישאנה [ככתובות ל"ו ב'], אף דשבוייה נמי מדרבנן, עכ"פ כיון דתהא אסורה לעולם עליו, חיישינן שמא עיניו נתן בה, וה"נ הכא. אמנם לא דמי לשבוייה, דבשבוייה שאני שהחמירו בה כעין דאורייתא דאפילו אם נשאת תצא, משא"כ הכא הרי בנישאת לא תצא, להכי י"ל דמקלינן בה נמי בהא, דלא ניחוש שמא עיניו נתן בה, ואילה"ק הרי בקדשה א"ע ובא א' ואמר אני קדשתיה, נמי בנישאת לא תצא [כאה"ע ל"ז כ"ד], ואפ"ה לכתחילה חיישינן שמא עיניו נתן בה, וכ"כ בעד שמעיד לאשה שמת בעלה, אסורה לו שמא עיניו נתן בה [כלעיל פ"ב מ"ט] ואפ"ה בנשאת לא תצא [כאה"ע י"ב]. ליתא, דבהנך תרתי, בלא עדותו וודאי אם נשאת תצא, משא"כ הכא בלא עדותו בטוענת ברי לי שלכשר נבעלתי, אפילו ברוב פסולין אצלה, אם נשאת לא תצא כלקמן אות ד'. ואדרבה נ"ל ראיה דבמודה כהן שבעלה מותרת לו. דהרי בפדה שבויה מהימן לנשאה, דלא שדי אינש זוזי בכדי עדיף משמא עיניו נתן בה. וה"נ במודה שממנו נתעברה מתחייב לפרנס הולד, דהרי כמו דבשבויה מדרבנן, ה"נ מדרבנן כיון דאם נשאת לא תצא. ואי"ל דוקא בפודה שבוייה שנתן הממון קודם שבא לפנינו. אמרי אי לא דברירה ליה דטהורה היא לא הוה שדי זוזי בכדי, משא"כ הכא אפשר ישתמט אח"כ ולא יפרנסו. ליתא. דא"כ בארוס וארוסה [כתובות די"ג ב'] נמי נימא שמא עיניו נתן בה, דמה שמתחייב לפרנס הולד ישתמט לבסוף, אע"כ או דאין חילוק, או כיון דזנתה מאוסה בעיניו [כסי' קי"ז ס"א]. וה"נ כן. ואף דיש לחלק בין זנות דפנוייה דלא מאיסה כזנתה תחתיו אפילו באונס, עכ"פ מי גרע מה ששפך קיקלון על כבודו שזנה עמה, מהאי דשדי זוזי בכדי, והרי אדרבה שמעינן דצערא דממונא מחיל אינש משא"כ צער גופו [כב"ק צ"ב א'], ומה"ט נ"ל דאפילו מת הילד בשעת הודאתו מהימן מה"ט. וכל זה נ"ל להלכה ולא למעשה, דכבר הורה הזקן [רבינו נב"י], דלא תנשא לכהן שמודה שנבעלה לו. ובנשאת לא תצא. וכל מה שאמרנו לעיל היינו אפילו בנבעלה בעיר. ואפילו ברוב פסולין אצלה, אבל ברוב כשרין יבואר לקמן: (ד) אמנם במכחישה וליכא עד שנבעלה לכשר, יש חלוק, דבנבעלה בשדה דהיינו במקום דניידי, לרמב"ם בעינן תרי רובא, שיהא רוב העוברים שם כשרים, ורוב העיר שפורשים משם אותן העוברים ג"כ כשרים, אז מותרת לכהן אפילו לכתחילה, אפילו לא אמרה ברי לי שלכשר נבעלתי, [ולב"י צ"ל ברי לי], ובדיעבד אפילו ברוב פסולין לא תצא, ודוקא באומרת ברי לי. ולרמב"ן ורשב"א ור"נ ורא"ש וטור, בטוענת ברי לי אפילו לכתחלה סגי ברוב א', ובאינה טוענת ברי לי אפילו בדיעבד צריך ב' רובא. ולבעל המאור אפילו בלא ברי סגי ברוב א' אפילו לכתחילה. ובש"ע [סס"י ו'] פסק כרמב"ם. מיהו בנאנסה אפילו ב' רובא וברי לא מהניא דליכא סברא דבודקת ומזנה, רק באית לה מגו. (ה) כל זה בנבעלה בשדה, אבל בנבעלה בעיר, דהיינו במקום קבוע, דאפילו איכא רוב כשרים הו"ל כמחצה על מחצה, להכי לרמב"ם, אפילו איכא ב' רובא כשרים, אפ"ה לא תנשא לכתחילה, ובנשאת לא תצא, ודוקא בשטוענת ברי שלכשר נבעלה, דאל"כ אפילו בנשאת תצא, רק בדאיכא ב' רובא. ולטור דוקא בידוע שהלכה למקום הבועל, אבל בסתמא הו"ל כהלך בועל אצלה, ומותרת לכתחילה בדאיכא ב' רובא. וקיי"ל כרמב"ם. מיהו בנבעלה בשכונה של ישראל שאין שם מי שפסול לה, פסק אא"ז הגאון אור ישראל זצוק"ל דלא שבקינן רוב שכונה למיזל בתר רובא דעלמא, וכ"כ הפ"י [כתובות די"ג ב'] וכ"כ הפרי חדש י"ד [סי' ס"ג] וכן כתב אאמ"ו זצוק"ל דשכונה עדיף מרוב [כב"ב כ"ג ב']. ולי אני בו"ת נ"ל דג' בתים הו"ל כשכונה [כע"ז דכ"א, ותוס' כתובות דכ"ח], ולפיכך בנמצאת מעוברת, ובשכונה זאת סביב לה אין פסול, אין חוששין שמא נתעברה בשכונה אחרת, וראייתי מב"ש [ס"ו ס"ק ל"ד]. עוד נ"ל דאפילו מצוי בשכונתה קרובים חייבי כריתות ומיתת ב"ד, לא תלינן בהו, מיהו דוקא באב ואח דלא תקיף יצרייהו [כיומא דס"ט ב'] אבל בבעל אחות וכדומה, תלינן, ולא אמרינן אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, [כשבועות דמ"ו ב'] וודאי עכו"ם הוה. ליתא, דהכא יצרא דעבירה שאני דאלים טובא, וכדאמרינן [במכות דכ"ג ב'] השתא דם שנפשו של אדם קצה בהן כתיב ביה והארכת ימים. גזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן עאכ"ו. תדע דהרי יחוד אסור לגבייהו [כקדושין דפ"א] ותו נ"ל דאפילו בשאר מילי הרי אמרו לעולם יהיו כל אדם בעיניך כלסטין [פ"ה מס' ד"א] וכ"כ אמרו כשבעלי דינין עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים [אבות פ"א], ואמאי הרי אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, אע"כ שמא עשה לא חיישינן, אבל שמא יעשה חיישינן, כדאמרינן נמי [גיטין כ"ח ב'] שמא מת לא חיישינן. שמא ימות חיישינן, וה"נ לענין יחוד, אפ"ה בעריות דתקיף יצרא גם בשלעבר חיישינן וכן הורה רבינו [נב"י כ"ח]. וב"ה המאיר עיני המחכים לו:

כהן הדיוט לא ישא כו' ביד פט"ו דהלכות אישות סי' ז' ובפי"ז דהל' איסורי ביאה סי' ג' וספ"ז דהלכות תרומות:

אא"כ יש לו אשה ובנים פי' או בנים ולשון הרמב"ם ז"ל שם פט"ו לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד אא"כ קיים מצות פריה ורביה או שהיתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה ע"כ:

וחכ"א אין זונה כו' תוס' פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ו) ואיתא בת"כ פ"א דפרשה אמור: