משנה יבמות פרק ד׳ משנה י״א

ארבעה אחין נשואין ארבע נשים ומתו כו': השיעור באמרו ארבעה אחים וכונתו לארבעה עצה טובה קמ"ל שלא ישא אדם יותר מארבע נשים והטעם לפי שא"א לו לאדם לעמוד בעונתן על היותר. ואמרו אם היה חולץ חולץ לפסולה ר"ל לאותה שהיא פסולה לכהונה כדי שלא יפסול הכשרה ויחזירנה חלוצה ותאסר לכהונה. ואמרו כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם:

ארבעה אחין כו' ומתו. מפרש בגמרא דה"ק ארבעה מאחין כו' דאלת"ה ומתו כי מתו כולן מאן מיבם:

הרשות בידו. כתב הר"ב דה"ה טפי מד' נמי וכו' ונקט ד' כו' כי היכי דנמטינהו עונה בחדש. פירש"י עונת תלמיד חכם מערב שבת לערב שבת. כדאמר בפרק ה' דכתובות דף ס"ב ע"ב. וכתב נ"י ואע"ג דמתניתין סתמא בכל אדם מיירי ולא סגי לכל חדא וחדא עונה בחודש הכא ביבמה שאני שאשה הקנו לו מן השמים ואפילו בפחות מזה סגי ליה אלא דמשום עצה טובה אמרינן דלית ליה לגרועי בפחות מעונה בחדש לכל חדא. אבל בנושא נשים דעלמא חייב לעשות עונה עם כל אחת כדין המפורש פרק אע"פ עכ"ל. ואכתי צריכא למודעי מ"ט אמרו דלא לגרועי בפחות מעונה בחדש. ונ"ל כי היכי דמשכחת באיש דלא מוקי אנפשיה מלבעול טפי משלשים יום כשיש אשתו עמו כדתנן במשנה י"ב מפרק י"ג דמכילתין וטעמא דמצטער ביותר וה"נ באשה אמרו חכמים שלא יצערה כשישהנה בלא בעילה יותר מחדש ועוד נ"ל ראיה מדתנן בפ"ה דכתובות משנה ו' דת"ח יוצאין שלא ברשות שלשים יום הא טפי לא ש"מ דעד ל' יום אין לה צער וטפי יש לה צער. ואע"ג דהתם ר"א תנן וחכמים פליגי כמ"ש שם הר"ב ל"ק דל"פ רבנן אלא משום דללמוד תורה לא חשו לצער שלה אבל בסברא דשלשים יום בעלמא לא משכחת דפליגי והא דמסתם סתים לן תנא כמדת ת"ח לפי שכיון שרצו להשיא עצה טובה ראוי הוא להשיא ראשונה לת"ח כפי מדתו. ועוד שכן ג"כ סתים לן תנא בסוף פ"ה דכתובות ועוד עמ"ש במשנה ו' פ"ח דנדרים. [*ונשאלתי שה"ל לתת טעם לשיעור [עונה] אחד לל' יום שכן סתם נשים טובלות אחד לל' יום שכן וסתות נשים מל' יום לל' יום כדפירש הר"ב במשנה ה' פ"א דנדה. וטעות גמור הוא שזה אחר חומרא שהחמירו לישב ז' נקיים על ראיית טפת דם כחרדל כמ"ש הר"ב בריש פ"י דנדה אבל בדורות הראשונים היתה טובלת לנדה לח' ימים ולזבה גדולה לז' ימים ולשומרת יום כנגד יום ביומה]:

ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. כתב הר"ב ולא מיבם לתרווייהו כו' ולא חליץ לתרווייהו שכל שאינו עולה כו' ומה"ט נמי לא מיבם לחד וחליץ לאידך. וכתבו התוספות דלחלוץ לחד וליבם לחד נמי לא כיון דחליץ לחדא א"א ליבם לשניה כיון דאין עולה לחליצה כדאמר לעיל בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ ב' בתים. ועוד דאינו חולץ לב' בתים [*ובתוספות דפוס ישן אלו חמשה תיבות ליתנהו וכן נראה למחקם מהדפוסים החדשים] משמע שהשניה מותרת לשוק בלא כלום:

מיבם לכשרה. כלומר רשאי ליבם לכשרה. ולשון הרמב"ם בפ"א מה"י מיבם לאיזה שירצה:

ארבעה אחין ר"ל ד' מהאחין, דאל"כ מאן מיבם, הרי מתו כולם. וה"ה טפי. רק נקט גוונא בת"ח דעונתו מע"ש לע"ש, וכשהן ד' יתרמי לכל אחת עונה בכל חודש:

אם רצה הגדול שבהם מהנשארים חיים:

ואחת פסולה לכהונה:

אם היה חולץ חולץ לפסולה דלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם:

ואם היה מיבם מיבם לכשרה ר"ל רשאי ליבם הכשרה:

ארבעה אחים וכו'. ביד פי"ד דהלי אישות ס"ד ובפ"א דהל' יבום סימן ט' י' י"א ובפ"ה סי' י"א ובטור א"ה סי' קס"א ובגמ' פ' ד' אחין ס"ד:

אם רצה הגדול וכו'. בגמ' מוקמינן לה באדם דאפשר ליה בספוקייהו דאי לאו הכי מייעצין שלא יכנוס כדי שלא יכניס קטטה לתוך ביתו וה"ה אפי' טובא אלא עצה טובה קמ"ל כי היכא דלימטיינהו עונה בחדש:

ביאתה או חליצתה של א' וכו' לשון ר"ע ז"ל עד שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. אמר המלקט הכי איתא בגמ' וניחלוץ לתרווייהו ומשני אמר קרא בית חלוץ הנעל בית א' הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים ופריך ונייבם לחדא ברישא והדר ניחלוץ לחדא ומשני אמר קרא אם לא יחפוץ הא חפץ ייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה פי' כל שאינה עולה לב"ד ליבום שאינה זקוקה להתיבם דרחמנא פטרה דכתיב בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שני בתים והשתא אי חליץ לה הויא בההיא שעתא שני בתים והקשו תוס' ז"ל הרי חרש וחרישת דאינם עולין לחליצה ועולין ליבום ותרצו דהתם בני חליצה נינהו אלא דפומייהו הוא דכאיב להו ע"כ: עוד בסוף לשון ר"ע ז"ל הכא נמי לא סלקי לחליצה. אמר המלקיט ובגמ' פריך ואימא כי איכא חדא תתקיים מצות יבום כי איכא תרתי לא תתקיים מצות יבום ומסיק יבמת יבמתי ריבה:

היתה אחת כשרה וכו' כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו. איתה בפ"ק דמכילתין דף י"א וי"ב ואיתה שם בבית יוסף בשם רבינו ירוחם שכל העובר על זה מנדין אותו ואם התרו בו למלקות מלקין אותו ע"כ: