משנה יבמות פרק ג׳ משנה א׳

ארבעה אחין ב' מהן נשואין ב' אחיות כו': מן העקרים גם כן שנמשכין אחריהן בבות זאת המסכתא שכל זמן שנפלו שתי עריות לפני אחים הראויות להם הרי אלו חולצות ולא מתייבמות לפי שזיקת כל אח ואח נפלה על שתיהן והן כמו צרות ולפיכך אינן מתיבמות לפי שכל אחת מהן ראויה לאחד מן האחים ואמרו כאן יקיימו לדברי ב"ש אמנם אין זה דעת ב"ה והעיקר אצלנו ב"ש במקום ב"ה אינה משנה רצונו לומר כל זמן שתמצא ב"ש מקילין וב"ה מחמירין וזה הפך המפורסם מסברתם לפיכך תדע שהמשנה מוטעת ושהדבר מיוחס לבית שמאי אמנם הוא חוץ מן המקומות המנויין שהם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל ולפיכך פסק ההלכה בכאן יקיימו:

ארבעה אחין וכו'. לא מיבעיא ג' אחין ושנים מהן נשואים ב' אחיות ומתו דתרוייהו עליה רמיא וזיקתו חמורה וכי נסיב פוגע באחות זקוקתו אלא אפילו ד' אחים כו' דנפלי קמי תרי אחי ולא אלימא זיקתו דקמא דמיבם מצינו למימר היאך היא דרמיא עליה ואחותה על אחיו אפ"ה אסירי. כך פירש"י:

נשואים שתי אחיות. כ' הרמב"ם סוף פ"ז מהלכות יבום כל מקום שאמרו שתי אחיות אחת ב' אחיות או אשה ובתה או אשה ובת בתה וכיוצא בו ענין הדברים שהן שתי נשים שהאחת מהן ערוה עם האחרת וא"א לישא שתיהן משום ערוה. ע"כ. אלא דתנא נקט ב' אחיות משום דמינייהו ילפינן [דכתיב בהו] ואשה אל אחותה לא תקח. ועיון משנה ד':

הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו. כתב הר"ב כיון דתרווייהו זקוקין כו' וליכא למימר דכי חליץ חד לחדא דלייבם אידך לאידך דכל יבמה שנאסרה שעה אחת על יבמה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לעולם. משא"כ במתניתין ז' פ"ב דאחד חולץ ואחד מיבם ואם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם דהתם זו שנאסרה משום אחות זקוקה לאו יבמה היתה וכי פקע איסור אחות זקוקה ביבום אחותה הרי זו מותרת ועומדת דלאו אשת אח היא הלכך מספיקא לא מפקינן לה דאימא כל חד וחד דידיה אתרמי ליה. כדלעיל בגמרא פ"ב דף כ"ד:

רבי אליעזר אומר ב"ש אומרים יקיימו. כתב הר"ב בגמרא מפכינן לה כו' ובמסכת עדיות מני בשם ר"א כו' כלומר וחכמים פליגי עליה וסברי דב"ה אומרים יקיימו והיינו בברייתא אבא שאול הוא דאמר הכי. ור"ש נמי סובר דלא נחלקו אלא כ"ע סברי יקיימו. וז"ש הר"ב בגמרא מפכינן לה לא משכחת לה בהדיא כלל ועיין רפ"ח דחולין. וכן פסק הרמב"ם בפירושו דיקיימו ומשמע דע"כ ל"פ אלא ביקיימו ויוציאו אבל בחולצות ולא מתייבמות בהא ל"פ ולכ"ע חולצות ולא מתייבמות ותקשה לך השתא מאי שנא מהא דפ"ב דאחד חולץ ואחד מיבם דהא השתא דכיון דקי"ל יקיימו ליכא לתרוצי משום דכל יבמה כו' דא"כ לא יקיימו. ונראה דאה"נ דקשיא והא דלא פרכינן לה בגמרא היינו טעמא דבלאו הכי מותבינן לה אדרבי יוחנן דאמר כשנפלו ב' אחיות בזו אחר זו אין לשנייה היתר לעולם כיון דבשעת נפילתה אין אני קורא בה יבמה יבא עליה אבל נחלצה השנייה חזרה הראשונה להיתירה הראשון ומותיב ליה מדתנן חולצות ולא מתיבמות ואמאי ליקו חד מינייהו לחלוץ לה לשנייה ותיהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון. ומחולצות ל"ק דאיכא למימר דלכתחלה לא א"ל לחלוץ ולייבם לאידך גזירה שמא יחלוץ לראשונה ברישא וייבם לשנייה. אלא מדקתני ולא מתייבמות דמשמע דליכא כאן דין יבום כלל קשיא. וכי תימא דלא ידעינן הי נפול ברישא א"ה הא דקתני קדמו וכנסו יוציאו בשלמא ראשונה א"ל מאן שריא לך אלא שניה אמר חברא שניה מיבם אנא ראשונה מיבם ופירש רש"י דליכא אלא ספק פגע באחות זקוקה ובכה"ג אמרינן בפרק דלעיל קדמו וכנסו אין מוציאין מידן. ומסיק דאמר רבי יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן. כלומר זו אינה משנה. נמצינו למדין דלפום קושטא דדינא אם קדמו וכנסו אין מוציאין מיד מי שלקח הראשונה אחר שנתיבמה השנייה ואם לא נודע מי ראשונה ומי שנייה הך דמיבם בשנייה אינו מוציאה ולכתחלה חולצות ולא מתייבמות ואי קדים וחליץ אחד מן האחין לאחרונה הותרה הראשונה אלא דלכתחלה לא שבקינן להו לחלוץ לאחרונה תחלה דילמא אתי למיעבד איפכא. ומפני זה אני תמה על הרמב"ם שבחבורו פ"ז מה"י פסק כר' יוחנן דאם נחלצה האחרונה הותרה הראשונה ואפילו הכי פסק שאם קדמו וכנסו מוציאין אותן מידם. והכ"מ הסכים על ידו משום דר"א הוא דאמר בש"א יקיימו ובה"א יוציאו ואנן כת"ק אית לן למפסק ומשום הכי חזר בו מדבריו שבפירושו שפירש דב"ש במקום ב"ה אינו משנה ולפיכך פסק ההלכה בכאן יקיימו עכ"ד הכ"מ. ולמאי דאמרן הא משכחת [לה] דמקיים אותו שכנס השנייה אחר כניסת אחיו את הראשונה והמגיד כתב על דברי הרמב"ם ואף בשאין ידוע איזה מהן מת ראשון אם קדמו וכנסו יוציאו ע"כ. וקשיא נמי דהא בהדיא אמרינן דזה שיבם בשנייה יקיים. וגם הרי"ף והרא"ש אע"פ שכתבו להא דר"י דקי"ל כוותיה השמיטו סוגיא זו דאותבינן עליה ודדחי משנה זו אלא הביאו המשנה כצורתה ולא הביאו עליה ג"כ ברייתא דאבא שאול דנראה מזה שרצונם לפסוק כת"ק דלא מתיבמות כלל ודיוציאו ולזאת הסוגיא משכחת לה דמתיבמת האחת ושאם קדמו וכו' האחד מקיים וצריך עיון. ויש ג"כ בדברי הרמב"ם ט"ס שכתב מתה האחרונה וכו' חולצות ולא מתיבמות. ופשוט שצריך להיות או מתיבמות. והטור בסי' קע"ה פוסק כמשנתינו דאין מוציאין מידן וכדברי הרמב"ם והר"ב בפירושם. וקשיא לי ג"כ עליו שבסי' קע"ו אמתני' דפרק [ב' מ"ו] דאם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם כתב בשם הרא"ש ז"ל דוקא היכא שכל אחד ואחד אומר כנסתי הזקוקה אבל מי שעבר ויבם אחות זקוקתו בודאי יוציא כיון שבא עליה באיסור בודאי צריך להוציא. ע"כ. ובודאי דאע"ג דהותרה הזיקה מיירי. דאי לא תימא הכי פשיטא דיוציא דכל דבעיל באיסור בעיל. ומאי האי דקאמר כיון שבא עליה באיסור והרי עדיין הוא עומד באיסור. אלא אע"ג דהותרה הזיקה קאמר. וכן לא הביא הרא"ש לברייתא דאבא שאול אלא כתב המשנה כפשטה משמע דכתנא קמא רוצה לפסוק דיוציאו כשהיו זקוקות בודאי וכל זה דלא כמו שכתב בסי' קע"ה במשנתינו דשתיהן זקוקות בודאי ואפילו הכי אם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם וצ"ע. [*ומ"ש הר"ב והכי אמרינן בעלמא רוצה לומר בפרק כיצד מברכין (ברכות ד' ל"ו)] [ע"ב יבמותט' ע"א ביצה י"א]:

ארבעה אחין שנים מהן נשואים שתי אחיות ה"ה אשה ובתה וכדומה רק נקט הנך, משום דמואשה אל אחותה ילפינן צרות וג' אחין מפורש במ"ד:

ומתו הנשואים את האחיות ודוקא שמתו ברגע א' אבל בזא"ז דוקא בשניהן חיין אסור בשניהן, וה"ה במתה או חלצה [או נתייבמה] הראשונה מאח האחר אסור זה אעפ"כ בהשנייה הואיל שהשנייה תיכף כשנפלה נאסרה, אבל במתה או נחלצה שנייה מאח האחר, מותר זה ליבם הראשונה, שהרי בשעת נפילתה מותרת היתה, ורק כשנתאלמנה אחותה נאסרה להכי כשפקע זה האיסור, חזרה להיתירה תחלה [אה"ע קע"ה]:

הרי אלו חולצות ולא מתייבמות דא"א ליבם אחר שחלץ אחיו לאחותה, מדעכ"פ נאסרה עליו שעה א', פגע באחות זקוקתו:

ואם קדמו וכנסו יוציאו דזיקה אוסרת מדרבנן ומשום דשתיהן יבמות להכי לא דמי להך דפ"ב מ"ז:

רבי אליעזר אומר בית שמאי אומרים יקיימו ובית הלל אומרים יוציאו ולרבנן ב"ה לקולא, והכי קיי"ל:

ארבעה אחים וכו'. תוס' פ' הישן (סוכה דף כ"ד) ובגמ' פ"ק דמכילתין ובפ' כיצד אשת אחיו (יבמות דף י"ח) ודף כ"ג ואיתא בתוס' פ' כל הגט (גיטין דף כ"ח) וביד כולה מתני' עד סוף סי' ג' רפ"ז דהלכות יבום וסי' ב' ה' ובטור א"ה סי' קע"ה ועי' בסימן קי"ז בתשובות החכם השלם ה"ר מנחם עזריה נ"ע:

ר' אליעזר אומר בש"א יקיימו. וא"ת וכי טעמא דב"ש אתא לאשמועי' דהכי פריך בפ' ר"א דמילה וי"ל דאיצטריך הכא לאפוקי מברייתא דאבא שאול דאמר קל היה להם לב"ה בדבר זה שבש"א יוציאו ובה"א יקיימו תוס' ז"ל ופרכי' ר"ש דאמר בברייתא בגמ' יקיימו כמאן אי כב"ש היינו ר"א אי כב"ה היינו אבא שאול והא ליכא למימר דטעמא דנפשיה קאמר דלאו בר פלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא ומשני ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. ומצאתי מוגה ר' אלעזר בלתי יו"ד כמו שכתבתי בפ"ה דעדויות סי' ד'. והרמב"ם ז"ל פסק שמוציאין אותם מידם והטור פסק שאין מוציאין והטעם תמצא בבית יוסף שם סי' קע"ה: ועיין במ"ש בשם החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל בעדויות פ"ה סי' ה':

ובה"א יוציאו. בתשובת הרשב"א ז"ל סימן שנ"ח: