משנה יבמות פרק ב׳ משנה ד׳

איסור מצוה שניות מדברי סופרים כו': איסור מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים ואיסור קדושה שנאמר קדושים יהיו לאלהיהם. והשניות עשרים ואלו הן אם אמו ואין לה הפסק ואם אבי אמו בלבד ואם אביו ואין להן הפסק [ואם אבי אביו בלבד] ואשת אבי אביו ואין לה הפסק ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם בין מן האם בין מן האב וכלת בנו ואין לה הפסק ר"ל כלת בן בנו עד סוף כל הדורות וכלת בתו ובת בת בנו ובת בת בתו ובת בן בנו ובת בן בתו ובת בן אשתו ובת בת אשתו ואם אם אבי אשתו ואם אם [אם] אשתו ואם אב אם אשתו ואם אב אבי אשתו:

שניות. כתב הר"ב [*ונקראו אסור מצוה שמצוה לשמוע דברי חכמים ופי' נ"י דכתיב (דברים י"ז) לא תסור *) מן המצוה וגו' וכתב הר"ב] ואלו הן אם אמו ואין לה הפסק. גמרא. משום דשייכי בדורותיה ערוה דאורייתא שהיא אמו. ומ"ש ואם אביו ואין לה הפסק טעמא דגזרו בה משום אם אמו ואע"ג דה"ל גזירה לגזירה משום דתרוויוהו אימא רבתא קרי להו ויש חסרון בדברי הר"ב דה"ל למכתב ואם אבי אביו בלבד. וכן חסר בדברי הרמב"ם דבירושלמי שממנו יצא להם אם אבי אמו בלבד שם הוסיפו ג"כ להך וברמב"ם מבואר יותר החסרון שהרי מנה שהם עשרים וכשתעמוד למניין חסר אחד. ומ"ש ואשת אבי אביו ואין לה הפסק משום דיש בדורותיה ערוה דאורייתא דהיינו אשת אב. ומ"ש הר"ב ואשת אבי אמו בלבד ולא חיישינן דמחלפת באשת אבי האב דאדם רגיל ושכיח דאזיל למשפחת אביו. ויודע שיש שם קורבה יותר מאמו הלכך לא מיחלפי. ומ"ש ואשת אחי האב וכו' עד וכלת בנו כולם בלבד משמע וכסברת הרמב"ם וסיעתו. ומ"ש הר"ב וכלת בנו ואין לה הפסק הואיל ושייכים [בדורותיה] אסור כלה דאורייתא שהיא אשת בנו. ומ"ש וכלת בתו היינו בלבד משום דאין בדורותיה אסור דאורייתא. ומ"ש ובת בת בנו וכו' עד ובת בת בן אשתו גם בזה נראה מלשון הר"ב שסובר דיש להם הפסק. וגם זה כשיטת הרמב"ם. ורבים חולקים ומסתייעו מן הירושלמי. ומ"ש בת בת בן אשתו ובת בת בת אשתו וכן הרמב"ם בפירושו ובחיבורו פ"א מהלכות אישות והקשה בכ"מ דהרי יש למנות נמי בת בן בן אשתו ובת בן בת אשתו כדחשבינן הכי גבי שניות דבת בנו ובת בתו דהא שוים הם בדורותיהם והכי מתניא בתני דר' חייא שלישי שבבנו ושבבתו שבבן אשתו ושבבת אשתו שניה ע"כ וכל הני עד סופן משמע דלהר"ב יש להן הפסק. וכן להרמב"ם. והרא"ש חולק:

איסור קדושה אלמנה לכהן גדול וכו'. וקרי להו איסור קדושה דכתיב (ויקרא כ״א:ז׳) קדושים יהיו לאלהיהם גמרא. [*וכתיב בתריהו אשה גרושה מאישה לא יקחו ותמיהני דלא נקיט לסיפא דהך קרא גופיה כי קדוש הוא לאלהיו. ובאלמנה לכהן גדול כתיב (שם) כי אני ה' מקדשו. אבל בממזרת ונתינה לא מצאתי בהם קדושה. וצל"ע. ואולי דהואיל ואין אלו אלא אסורי לאוין כליל לגבייהו ממזרת ונתינה שאין בהם ג"כ אלא אסור לאו]:

אלמנה לכהן גדול וגרושה וכו'. דאע"ג דאתי עשה ודחי ל"ת דהא א"א לקיים שניהם דמצות יבום גדולה מחליצה דהא אם לא יחפוץ כתיב. גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה דכבר קיים העשה. גמרא. ובמשנה דלקמן פירשה הרי"ף ועיין פ"ד מ"י מ"ש שם. ומ"ש הר"ב דילפינן לה מאחות אשה שהיא בכרת וכ"כ רש"י לפי המסקנא א"צ. גם כתבתי בריש פירקין דלערוה גופה לא צריך קרא דאחות אשה:

וחלוצה. פירש הר"ב במ"ג פ"ט דמדברי סופרים היא ושם אפרש בס"ד דהא דשנאוה בכמה מקומות במשנה עם הגרושה בדברים שהן מן התורה לאו בדוקא הוא אלא אשיגרת לישנא ניהו:

ממזרת ונתינה. איזהו ממזר תנן לה במשנה י"ג פ"ד ומהו נתינה מפורש במ"ג פ"ח:

שניות מדברי סופרים עריות שאסרום הסופרים, והם עשרים (א) אם אביו, (ב) אם אמו, (ג) אם אבי אביו, (ד) אם אבי אמו, (ה) אשת אבי אביו, (ו) אשת אבי אמו. (ז) אשת אחי אביו מאם, (ח) אשת אחי אמו מאם או מאב, (ט) בת בת בנו, (י) בת בת בתו, (יא) בת בן בנו, (יב) בת בן בתו, (יג) בת בת בת אשתו, (יד) בת בן בן אשתו, (טו) אם אם אם אשתו, (טז) אם אם אבי אשתו, (יז) אם אב אם אשתו, (יח) אם אב אבי אשתו, (יט) כלת בנו, (כ) כלת בתו, וי"א שגם (כא) אשת אבי אם אביו, (כב) ואשת אחי אבי אביו מהאב, (כג) ואחות אבי אביו, מאב או מאם, (כד) ואחות אם האם, אסורין, נמצא דלי"א כ"ד נשים אסורים מד"ס. וי"א דאשת חמיו ואשת חתנו ג"כ אסורים ואפילו להאוסרים י"א דכשכנס א"צ להוציאם. אמנם א, ב, ה, יט, אין להם הפסק לכ"ע, ט, י, יא, וכו' עד יח, לרמב"ם יש להן הפסק, ולא לב"י [אה"ע ט"ו], והשאר לכ"ע יש להם הפסק (שם):

איסור קדושה היינו כל אשה שאינה אסורה מקורבה, רק משום קדושת יחוס זה מזה:

אלמנה לכהן גדול שהיא יבמה שנפלה לפני כהן גדול:

גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שנשאה אחיו בעבירה, או שהיה אחיו חלל, דגם חלוצה אסורה לכהן מד"ס:

ממזרת עי' פ"ד מי"ג:

ונתינה הם הגבעונים, ועי' פ"ח מ"ג:

ובת ישראל לנתין וממזר כל אלו אינן מתיבמין, דאין עשה דוחה ל"ת, דגזירה ביאה ראשונה אטו שנייה, ואף על פי כן חולצות, מדתפסו קדושין בחייבי לאוין מיהו מותר ליבם צרתה [נ"י]:

איסור מצוה וכו'. פ' ד' מיתות (סנהדרין ד' נ"ג) ברייתא:

שניות מד"ס. גמ' אמר רבא רמז לשניות מן התורה מנין שנא' כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ האל קשות דכתיב ואת אילי הארץ לקח מכלל דאיכא רכות קלות מהם ואסורות רב יהודה אמר מהכא ואזן וחקר תקן משלים הרבה אזן לשון אזנים בית אחיזה וכו' ויותר מהמה בני הזהר הזהר בד"ס יותר מד"ת וגזר על השניות. רב אושעיא אמר מהכא פרעהו אל העבר בו שטה מעליו ועבור פרעהו הגדילהו לאיסור והוסף עליו כדי שלא תעבור בו כמו גדל פרע רב כהנא אמר מהכא ושמרו את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וגבי עריות כתיב ומדרבנן דקרא אסמכתא בעלמא בטור אה"ע סימן י"ד: בפי' ר"ע ז"ל צריך להגיה ואם אביו ואין לה הפסק ואם אבי אביו בלבד ואשת אבי אביו ואין לה וכו': עוד שם צריך להגיה ובת בן בתו ובת בן בן אשתו ובת בת אשתו ואם אם אבי אשתו ואם אם אם אשתו ואם אב אם אשתו וכו' וכך הוא ביד בפ"א מהלכות אישות והם עשרים שניות וכן הגיה החכם הר"ס ז"ל:

אלמנה לכ"ג וכו'. בגמ' פריך קפסיק ותני לא שנא מן הנשואין ול"ש מן האירוסין בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה ואין עשה דיבמה יבא עליה דוחה את לא תעשה ועשה דכ"ג ל"ת אלמנה לא יקח עשה והלא אשה בבתוליה יקח ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה אלא מן האירוסין ל"ת גרידא היא יבא עשה וידחה לא תעשה ומסיק רבא הכי אמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שתיהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה והכא נמי אפשר בחליצה דמיקיים עשה ול"ת ומיתבינן להו בגמ' מברייתא דקתני אחייבי לאוין ואם בעלו קנו אלמא מדאוריתא רמיא קמיה למידחי לא תעשה וקאי בתיובתא אליבא דרבא לרשב"ל אבל בתר הכי מהדר תלמודא אריש לקיש אמר לך ריש לקיש כי אמינא אנא היכי דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום יבום לאו מצוה היא ועיין ברש"ל ז"ל: