משנה יבמות פרק ט״ו משנה ז׳

קידש אחת מחמש נשים ואין יודע אי זו קידש כו': והלכה כרבי עקיבא:

גזל אחד מחמשה ואין יודע כו': במשנה הראשונה לפי שאנו יודעין שיש לה בן ומשום כך היא אסורה ליבם לכך לא נאמין אותה כשהיא אומרת מת בני ואח"כ מת בעלי כדי שתהיה מותרת ליבם לפי שהאיש שהוא ברור אצלנו שהיא אסורה עליו באיזה ענין שיהיה לא נאמין אותה שנסתלק האיסור בדיבורה ולכך חוששין לדבריה כמו שנזכר ובמשנה השניה לפי שאין אנו יודעין לה בן ויצתה מכאן והיא מותרת ליבם הרי היא נאמנת כשאומרת הרי אני בחזקתי הראשונה ומותרת ליבם ותתיבם וכשאומרת ניתן לי בן ומת בחיי בעלי הפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל אם אמרה הבן שנולד לי מת לאחר מיתת בעלי אינה נאמנת לפי שהיא רוצה לפטור עצמה מן החליצה ומן הייבום במה שאומרת ואנו ידענו אותה בזמן שאם ימות בעלה תהיה זקוקה לייבום לפיכך מדרך האיסור חוששין לדבריה כמו שזכרנו:

ואחר כך מת חמי כו' וחמותה אסורה. פי' הר"ב שאין כלה מעידה על חמותה דכמו דחמותה אינה מעידה לכלה וטעמא ששונאה ה"נ כלה שונאה לחמותה דכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם (משלי כ״ז:י״ט) גמרא דף קי"ז. וכתב הר"ב אע"ג דאמרה ברישא מת בעלי ונמצא שאין זו חמותה והרי היא לה כנכרית אפילו הכי לא מהימנה אחמותה משום דאמרינן לא בעלה מיית ולא חמוה מיית והא דקאמרה הכי לקלקולא לחמותה הוא דקא מכוונא סברה לבתר שעתא כשישוב בעלי ובעלה תדחה לחרפות ולא תיתי לטרדן. גמרא שם. ואיצטריך לאשמועינן בצרה ואיצטריך לאשמועינן בחמותה דאי אשמועינן בצרה בהא קאמר ר' טרפון דמשקרא משום צערא דגופה שמונעת לה תשמיש מבעלה אבל בחמותה [דצערה מילי דעלמא] אימא מודה ליה לר' עקיבא דלא מחזקינן לה כשקרנית כולי האי ואי איתמר בחמותה בחמותה הוא דקאמר רבי עקיבא וכו'. גמרא:

קידש וכו' וכן גזל וכו'. אוקימנא בגמרא דוקא קידש בביאה דאיסורא דרבנן עבד בהא סבר ר"ע דקנסוהו רבנן אבל קידש שלא בביאה לא נחלקו אלא מניח כתובה ביניהן ומסתלק. וגזל נמי דוקא הואיל ואוסורא דאורייתא עבד סבר ר"ע דקנסוהו רבנן אבל לקח מקח לא נחלקו שמניח ביניהם ומסתלק. ותנא קידש להודיעך כחו דר"ע דאע"ג דלא עבד אלא איסורא דרבנן קניס. ותנא גזל להודיעך כחו דר' טרפון דאע"ג דאיסורא דאורייתא עבד לא קנס:

מחמש נשים. עיין פרק י"א משנה ג' מ"ש שם:

ומניח כתובה ביניהן. הרמב"ם בפ"ט מה' אישות כתב כגון שכתב לה כתובה ואבדה וכל אחת אומרת לי כתבת ונאבדה ולטעמיה אזיל דס"ל דארוסה אין לה כתובה. וכן התנה עוד שם על משנה ב' פ"ד דכתובות המארס כו' דמיירי שכתב לה כתובה והר"ב ורש"י שמפרשים שם דקסבר דיש לארוסה כתובה הוא הדין הכא נמי קסברי דיש לה כתובה והוי להו לפרש כן ובמשנה ח' פרק ז' דכתובות מפרשים סתם. כתובה מאירוסין. ועיין בגמרא סוף פ"ט דכתובות דף פ"ט ע"ב דלא מייתי ראיה מהני מתניתין דיש לארוסה כתובה ונ"ל משום דאפילו כי מתוקמא בכתב לה קמ"ל טובא ואין להאריך בזה [* ועיין פ"ד דכתובות דף מ"ד ע"א בתוספות בד"ה והלכתא] ומש"ה נמי לא מייתי ממשנה ב' פי"א דכתובות דאף על גב דבכתב לה אצטריך לאשמועינן פלוגתא דר"ש. וכן בריש פ"ד דסוטה. ודעת הטור בסימן נ"ה דיש לארוסה כתובה ותימה עליו שבסימן מ"ט העתיק לשון הרמב"ם במשנתנו דמוקי לה בכתב כתובה. והלא לסברתו אין צורך:

ומניח כתובה ביניהן ומסתלק. לאו דוקא ביניהן דשקלי להו כולהו ואזלי דהא לדידן מספקא לן למי היא הכתובה. והוי כספק הינוח דלא יטול. כדמוכח מתניתין ג' פ"ב דב"מ. אלא יניח עד שיתברר הדבר מי הם הבעלים. גמרא פ"ג דב"מ דף ל"ז:

רבי עקיבא אומר וכו' עד שיתן כו'. אחר שישבעו כדמפרש הר"ב במשנה ג' פ"ג דב"מ וע"ש. ופסק הר"ב בקידש וגזל כר"ע וטעמא כמ"ש הרי"ף דקי"ל כר"ע מחבירו ור"ט חבירו הוא כדאמרינן בהכותב [פ"ד:] ע"כ ולעיל פסק כר"ט. משום דבגמרא פסקו בהדיא כמותו:

תנשא ותטול כתובתה וחמותה אסורה אף דהשתא אינה חמותה:

ער שתהא אסורה לינשא ואסורה לאכול בתרומה וקתני מ"ו לרבותא דר"ט, דאע"ג דחד דיבור הוא אפ"ה נאמנת רק על עצמה שתנשא, ולא על חברתה אפי' לחומרא ורשאי לאכול תרומה, ותו תני מש"ז לרבותא דרע"ק אע"ג דב' דיבורים נינהו, ואם אינה נאמנת שמת חמיה להתירה להנשא, למה נאמינה לאוסרה בתרומה, קמ"ל:

ומניח כתובה ביניהן לאו דוקא, רק מניח בב"ד עד שיתברר:

עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד ובכולהו הלכה כר"ע מחבירו, ונקט רישא לרבותא דרע"ק דאע"ג דלא עשה חטא, וגם בשעה שקידש עדין לא חייב כלום, אפ"ה נותן כתובה לכל א' וא'. ונקט בבא דגזל לרבותא דר"ט אע"ג דעשה חטא, ותיכף כשגזל חייב להשיב, אפ"ה סגי במניח גזלה ומסתלק:

מת בעלי ואח"כ מת חמי וכו'. בפירקי' דקי"ז מפ' דחמותה אסורה משום דאמרי' לא בעלה מיית ולא חמוה מיית והאי כו' וכתבו שם תוס' ז"ל ומ"מ מתירין אותה לינשא דכיון דחזיא דחמותה אסורה אף היא לא מקלקלה נפשה ע"כ. וביד פ"ט דהל' תרומות סי' ד' ופסיק שמואל בגמ' דהלכה כר"ט בהני תרתי ודייק לה נמי אביי מדתנן בסמוך ניתן לי בן במדינת הים מת בני ואח"כ מת בעלי נאמנת מת בעלי ואח"כ מת בני אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת וחוששין לדבריה יתור לשון הוא אלא למעט לדבריה הוא דחוששין הא לדברי צרה אין חוששין כר"ט ש"מ:

קידש וכו'. פ"ט דהלכות אישות סי' כ"א ובטור א"ה סי' מ"ט:

ישלם כתובה לכל אחד. אפי' לדברי הגאונים ז"ל שאמרו דארוסה אין לה כתובה אלא בשכתב הכא משכחת לה בשכתב סתם לארוסתו ולא נודע שמה והלכו העדים למדינת הים א"נ במידה שכתב ואינו יודע לאיזו כתב וכל אחת אומרת לי קידש וכתב ודעת הרשב"א ז"ל שיש כתובה לארוסה אע"פ שלא כתב נמוקי יוסף. ושם בפ"ט דהלכות אישות פתב הרמב"ם ז"ל דרך אחרת וכגון שכתב כתובה לאחת מהן ואבדה וכל אחת אומרת לי הוא שכתבת ונאבדה וע"ש עוד במגיד משנה: וה"מ דמניח כתובה ביניהם ומסתלק כשקדש בכסף או בשטר אבל אם קדש בביאה דעביד פריצותא ואיסורא דרבנן דהא רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה לפיכך קנסוהו חכמים שיתן כתובה לכל א' ואחת:

גזל וכו'. פ"ט דהלכות תרומות סי' ד' ובגמ' דייקי' קידש קתני אבל בעל דעשה בה מעשה וגינה אותה אפשר דמודה ר"ט. גזל קתני דהואיל ועבד איסורא קניס ליה ר' עקיבא אבל לקח מחמשה אפשר דמודה ר"ע ומני מתני' לא ת"ק ולא ר"ש בן אלעזר דתניא רשב"א אומר לא נחלקו ר"ט ור' עקיבא על שקידש דמניח ומסתלק על מה נחלקו על שבעל וכן לא נחלקו על שלקח מחמשה שמניח דמי מקח לכולהו ומסתלק על מה נחלקו על שגזל וכו' ומדקאמר רשב"א בקידש ולקח ל"פ מכלל דת"ק סבר פליגי והשתא מני מתני' אי ת"ק ליתני קידש ולקח ואי רשב"א ליתני בעל וגזל ומשני לעולם רשב"א ומאי קידש קידש בביאה: ובהגוזל קמא דף ק"ג מייתי ברייתא בהדיא דפליגי בלקח נמי ודלא כר"ש בן אלעזר דכתיבנא. ביד פ"ד דהל' גזילה אבדה סי' ט' ובפ' כ' דהלכות מכרה סי' ב' ובטור ח"מ סי' רכ"ב וסי' שס"ה ומפורש שם שכל א' נשבע שזה גזלו ואז משלם גזלה לכל אחד ואחד: