משנה יבמות פרק י״ב משנה ד׳

החרש שנחלץ והחרשת שחלצה כו': אמרו שנחלץ ולא אמר חלץ לפי שהוא חרש ואינו שלם בדעת כדי שיתיחס לו המעשה. ודין חליצה פסולה הנזכרת בכל זה הפרק שא"א בה יבום אחר כך ואינה מותרת לאחרים אלא אחר חליצה שניה כהלכתה. וזאת המשנה לרבי מאיר אבל דעת חכמים חליצת קטן אינה כלום ואינה פוסלת והלכה כחכמים:

החרש שנחלץ. כתב הר"ב שאינו פוטרה במקום שיש אח [אחר] כשר וכ"כ רש"י ונ"י ומשמע דאילו אין כאן אח אלא הוא דנתרת לשוק וליתא דהא דין יבום יש לו כדתנן ספי"ד וא"כ אינה נפטרת אלא ביבום הל"ל כמו שכתבו בחרשת וטעמא דחליצה פסולה פי' הר"ב במ"ג פי"ד ושם אפרש בס"ד:

שנחלץ. כתב נ"י לא נאמר הל' מזה בדקדוק בכולה מכילתין אלא בכאן דבכל דוכתא אמרינן החולץ גבי יבם ואף על פי שהוא נחלץ ונראה טעם הדבר מפני שהיבם מסייע בחליצה כיון שצריך שיתכון לחלוץ כדאי' בגמרא דף ק"ו ע"א וגבי חרש דלאו בר כוונה נקרא שנחלץ וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שלו ע"כ:

והחולצת לקטן חליצתה פסלה. כתב הר"ב דזו ר"מ היא דאילו רבנן אמרו אין בחליצת קטן כלום. הכי איתא בגמרא. ומשמע דאילו חרש וחרשת אע"פ שבכל מקום השוו אותם חכמים לקטן לכל דבר שצריך דעת הכא אינן שווים אלא חליצה דחרש וחרשת חליצה פסולה היא הכי דייקי הרמב"ן והרשב"א מדפרט קטן אבל הרמב"ם פ"ד מה"י פוסק דשוים לקטן ואין בחליצתן כלום ויש לו ראיה מן התוספתא והא דפרט הקטן פירש המגיד משום דהוה משמע [ליה] דמשום קטן בלחוד הוא דתני מתני' פסולה אבל בחרש וחרשת אפילו תנא דמתניתין מודה דאינו כלום ואגב גררא דקטן נקט בהו פסולה הילכך לא איצטריך ליה [לפרט] אלא קטן א"נ פלוגתא דר"מ ורבנן בקטן שמעינן באינך לא שמעינן להו:

קטנה שחלצה וכו'. בגמרא דמקשינן אשה לאיש דאיש כתיב בפרשה. וכתבו התוס' [קה: ד"ה קטנה] ואם תאמר אמאי לא עריב ותני להו קטנה בהדי חרש וחרשת וקטן וי"ל משום דבקטנה פליג רבי יוסי בגמרא ולא סבירא ליה היקשא. ואם תאמר מ"מ כיון דתנא פסולה אמאי תני שתחלוץ משתגדיל ועוד דלא תני ליה גבי קטן וי"ל דאי לא הוה תני גבי קטנה ה"א דחליצתה פסולה מדרבנן דהא דמקשינן אשה לאיש אינו מן התורה להכי תני תחלוץ משתגדיל יתור לשון לאשמעינן דחליצת קטנה אינה כלום כמו חליצת קטן ומיהו בירושלמי גרסינן בסדר המשנה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה משמע שסובר דהקישא לר"מ מדרבנן אבל לרבי יוסי חולצת לכתחילה ע"כ והב"י כתב שגירסת הרי"ף כגירסת הירושלמי ונ"ל שמל' נמוקי יוסף כתב כן. [* ושוב ראיתי שהרא"ש כתב שכן גירסת הרי"ף] וכתב עוד דמ"מ כיון דאסיקנא בגמרא דהלכתא עד שתביא ב' שערות משמע דקודם לכן חליצתה פסולה:

החרש שנחלץ בכל דוכתא נקט "החולץ", מדצריך שיתכוון גם הוא לחלוץ, והכא נקט "בדיוק" שנחלץ, לרמוז לנו גם טעם פסול החרש, מדלא התכוון להתירה בחליצה [רנ"י]:

והחרשת שחלצה י"א שאינה כלום, וי"א שחליצה פסולה היא. דאע"ג דקריאה לא מעכב, היינו בראוייה לקריאה [שם סמ"ג]:

והחולצת לקטן דהיבם צריך שיהיה בן י"ג שנה ויום א', והיבמה בת י"ב שנה ויום א' והביאו ב' שערות, ובדיקת השערות באשה סגי ע"י נשים, כיון שהוחזקה גדולה. וכשהיבם נתמלא זקנו, סגי [שם ס"ו ועי' ח"מ רסל"ה]:

ואם לא חלצה חליצתה פסולה וכל חליצה פסולה. צריך שתחלוץ אח"כ מכל האחין וי"א שא"צ [סי' ק"ע ס"ה]. מיהו הכא מדנקט תקנתא שתחלוץ כשתגדיל, ש"מ דרק מדרבנן פסול [עי' ריש סוכה] וא"צ שתחזיר על האחין [שם מ"ט]:

החרש שנחלץ וכו'. ירושלמי רפ"ב דתרומות ורפ"ק דחגיגה ובגמ' אמר רבא השתא דאמרת קריאה מעכבת דהא חרש וחרשת חליצתם פסולה לפי שאינם בואמר ואמרה לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה ומתני' דקתני לא קראה חליצתה כשרה אליבא דכ"ע כר' זירא דאמר ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו והכא נמי אע"ג דקריאה לא מעכבא בראוי לקריאה אבל בשאין ראוי מעכבא. וביד פ"ד סי' י"ג ט"ז ובטור א"ה סי' קס"ט. וכתב הר"ן ז"ל בפ' שני דגיטין דף תקס"ד הא דאמרי' דהיינו טעמא דחרש וחרשת משום דלאו בני קריאה נינהו וקטן משום דאיש כתוב בפרשה ולא פסלינן להו משום דלאו בני כוונה נינהו דהא קיימא לן דחליצתם פסולה עד שיכונו שניהם והני לאו בני כונה נינהו וכן גבי כתיבת הגט פסלינן להו אם אין גדול עומד על גביהן משום דלאו בני כונה נינהו משום דב"ד מזהירין אותן לעשות לשמה והוי כגדול עומד על גביהן דאמרי' גבי כתיבת הגט ומיהו כונה דידהו בגט מעלייא מכונה דידהו בחליצה דאילו גבי כתיבת הגט מכשירין אפי' שוטה בגדו' עומד על גביו ואילו בחליצה אמרי' בתוספתא דיבמות דשוטה שנחלץ חליצתו פסולה והיינו טעמא וכו' ע"ש. בסוף פי' ר"ע ז"ל ר"מ היא דאילו רבנן וכו'. אמר המלקט בהאשה רבה דף צ"ו קאמר ר"מ עשו חליצת בן ט' כגט בגדול פי' כמו שהגט שנותן האח הגדול פוסלה על האחין כן חליצת הקטן ובני מערבא ס"ל דפסולה דקתני הכא דוקא להתירה לשוק אבל לא נפסלה מן האחין ואתיא מתני' כרבנן עיין בגמ' ר"פ כל הגט:

קטנה שחלצה וכו' פ"א דהל' יבום סי' י"ז י"ח והביאוה תוס' ז"ל פ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ב) ובירושלמי פ' החולץ:

תחלוץ משתגדיל. פי' תחלוץ דוקא כי אסורה להתייבם כיון שכבר חלצה ובכאן גילה על כל המשניות שכל החליצות הפסולות אסורות מלהתיבם הר' יהוסף ז"ל. ובגמ' אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"מ דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דאיש כתי' בפרשה ומקשינן אשה לאיש אבל חכמים דהיינו ר' יוסי סבר איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה:

ואם לא חלצה חליצתה פסולה. בירוש' דפירקין ודפ' ארוסה גריס כשרה וכן היא גירסת הרי"ף ובתוספתא דיבמות פי"ב הויא פלוגתא דתנאי דר"א ס"ל אם לא חלצה חליצתה פסולה וחכמים אומרים אומרים אם לא חלצה חליצתה כשרה. וכתי' בנמוקי יוסף ולהכי איקימנא בגמ' מתני' כר"מ דסתם מתני' כותיה דאילו לר' אליעזר אע"ג דבפ' הבא על יבמתו משמע דס"ל דמקשי' אשה לאיש מ"מ בתוספתא קאמר דחליצתה פסולה ומתני' קתני דחליצתה כשרה ע"כ בקיצור. ונראה דגריס גם הוא כשרה כגירסת הירושלמי ואיתה בתוס' רפ"ק דבכורות: