משנה ידים פרק ג׳ משנה א׳

זה מבואר וזה כי אי אפשר שיהיו תחלה אלא אם נגע באב מאבות הטומאות יכל אב הטומאה מטמא אדם וכשנגע בידו נטמא כולו ועל כן אמר להם אל תבקשו ממני שאמצא לכם ידים תחלה חוץ מזה והוא בית המנוגע שאם הכניס ידיו לא נטמא כולו ואדם שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו אשר הוא חשוב אב הטומאה בענין שהוא יטמא ראשון ושני והוא עם כל זה לא יטמא אדם כמו שביארנו בסוף זבים וכן ג"כ כשנוגע בידים חוזרין תחלה וידוע כי אוכלין שנטמאו במשקין חוזרין שניות וכן הכלים וא"ר יהושע כי ידים שנגעו באוכלים שניים או בכלי שני מטמאין וחוזרין שני וחכמים אומרים כי אוכל ראשון וכלי שני הוא אשר יטמאו את הידים ומחזירן שניות והלכה כחכמים בב' המאמרים:

המכניס ידיו לבית המנוגע. וכל הני דבפרקין דמטמאים את הידים. לא מי"ח דבר הן. חוץ מכתבי הקדש. כמ"ש במתני' דלקמן. אבל גזירתן דאפילו ידים הטהורות בודאי. כשנגעו באלו נטמאו. ואלו ידים די"ח דבר בסתם ידים הוא כמ"ש הר"ב בפ"ק דשבת. והכי מוכחא לה מדברי הרמב"ם פ"ח מהלכות אבות הטומאות. וכן חשיב נמי התם פגול ונותר דסוף פסחים ועוד שלא נשנו במשנה:

כל המטמא בגדים כו'. עיין בפירוש הר"ב דר"פ בתרא דזבים. דאדם אינו מטמא. להכי פליגי בידים:

בשעת מגעו. עיין מ"ש בר"פ בתרא דזבים:

וכי היאך אפשר כו'. כתב הר"ב שאין ראוי כו'. וז"ל הר"ש כלומר מה שלא מצינו היינו משום דלא אפשר *[ומ"ש הר"ב שאם הכניס ידיו לבית המנוגע כו'. כדתנן במשנה י' פי"ג דנגעים:

*[את שנטמא באב הטומאה כו'. כתב הר"ב ולא אוכלין וכלים שנטמאו במשקין. וכן ל' הר"ש. ולפי שאין כלים מקבלין טומאה מולד אלא ממשקין. כדתנן בפ"ח דפרה מ"ה. להכי הוצרך לפרש כן. ואגב נקט אוכלים. אע"פ שאוכלים מתטמאים בולד. שהרי בהן מונין ראשון ושני כו' כדתנן במסכת טהרות]:

אמרו חכמים מבואר הדבר כו' כלומר אינך צריך להסתפק. כי כבר מפורש הדבר היטב. מהר"ם:

ידיו תחלות ופוסלין עוד א' בחולין. ומטמאה א' בתרומה. שחוזר הנטמא לפסול שוב א' בתרומה. ועד ד' בקודש:

וחכ"א ידיו שניות והכי קיי"ל [רמב"ם פט"ז ה"ח ופ"ח מאהט"ו ה"ב]. וטומאה זו וכן אינך טומאות ידים דחשיב בפרקין [ולהרמב"ם ולר"ב לבר מכתבי קודש שג"כ מטמאין הידים. כמשנה ב']. כולן מד"ס. וגזירות קדומות הן קודם שגזרו על הי"ח דבר [בפ"א דשבת]. רק שבהי"ח דבר גזרו גם על כל סתם ידים. שלא ידע בהן שום טומאה. שג"כ יהיו כשניות לטומאה. כשלא שמרן מטינופת. ופלוגתייהו דר"ע ורבנן הכא. מדגזרינן ידו אטו גופו. ר"ע סבר ידיו כגופו שוינהו רבנן. ולהכי הו"ל ראשון. ולחכמים הנך ידים כסתם ידיים דעלמא שוינהו. והו"ל שניות [כחולין ל"ג ב']:

כל המטמא בגדים בשעת מגעו כגון הנוגע בזב או זבה וחבריהן. או במשכב ומושב שלהן. או במעיינותיהן. דכל הנוגע בחד מהנך מטמא בגדים וכלים שנוגע בהן אז [כפ"ה דזבים מ"ו וז']:

להיות תחלות דאף דהנוגע הנ"ל אפילו קודם פרישתו מטומאה אינו מטמא אדם [וכ"ח]. עכ"פ מטמא את הידים שנגע בהן. אפילו לאחר שפירש מהטומאה [כרפ"ה דזבים]. ונ"ל דפלוגתייהו. דלר"ע כיון דהמגיע הי' קודם פרישתו אהט"ו. גזרו בכל הנוגע בו. אטו נוגע באהט"ו אחרת. ולחכמים דין הנך ידים ככל סתם ידים שהן שניות. וכדמסיק בתשובתן לר"ע. ומשום הכי פליג להו לב' בבי. משום דבכל חדא איכא טעמא אחרינא לר"ע:

חוץ מזה ר"ל באמת אי אפשר בשום מקום שיהיו הידים ראשון. רק בנטמא גופו באהט"ו. ואז כל גוף הנטמא נעשה אהט"ו. חוץ מזה דמפלגינן בה. דטעמא אחרינא איכא גבה. במכניס ידיו לבית המנוגע גזרינן ידיו אטו גופו. וידים שנגעו במטמא בגדים. גזרינן אטו נוגע באהט"ו אחרת. משא"כ בשאר טומאות שגזרו בידים. ליכא למגזר כה"ג:

האוכלין והכלים שנטמאו כמשקין והרי חכמים גזרו דכל הפוסל תרומה דהיינו שני. ואפילו סתם ידים שהן שניות. מטמאין משקין להיות תחלה [כפרה פ"ח מ"ז]. והיינו משום דמשקין עלולין לקבל טומאה בלי הכשר [כפסחים י"ח ב']. וגזרותו דמשקין טמאין לא די אוכלין. אלא גם כלי שנגע בהמשקין. יהיה שני. משום גזירת משקין זב וזבה. ושניהן מי"ח דבר [שבת דף י"ד ב']:

וחכ"א את שנטמא באב הטומאה ר"ל כל דבר שנטמא באב הטומאה. שנעשה עי"ז ראשון:

מטמא את הידים להיות שניות. בין שהיה הנוגע אדם או כלי או אוכל:

בולד הטומאה ר"ל אבל כל דבר שנטמא מאב הטומאה בן שהוא כלי או אוכל אינו חוזר ומטמא את הידים כלל וטהורין לגמרי:

אמרה לו נכנסו ידי לאויר כלי חרש הטמא. ואע"ג שבקל תרחץ ידיה. י"ל דמיירי שכבר נגעה אח"כ בטהרות:

אמר לה בתי ובמה היתה טומאתה כלומר במה היה נטמא הכלי חרס. באב הטומאה או במשקין [דמשאר ולד אי אפשר לכלי לקבל טומאה]:

ולא שמעתי ר"ל ומה השיב לה לפי תשובתה. מדהוכרחת לילך משם. ואח"כ שכח לשאול לאביו האיך דן:

אמרו חכמים מבואר הדבר מאחר שהוצרך לשאל לה. דאי גם כשנטמא בולד הטומאה מטמא הידים. לא הי' צריך לשאל במה נטמא הכלי חרס. ואיהו סבר דעדיין יש ספק אולי שאלה אם היה טומאת הכלי מספק. דא"כ הו"ל בידים ספק דרבנן ולקולא. דאע"ג דבוודאי מגע וספק בהטומאה שורפין התרומה [כטהרות פ"ה מ"ה]. הכא בידים יש להקל. ולרבנן אין חילוק:

המכניס ידיו לבית המנוגע חולין פ' השוחט (חולין דף ל"ג) והתוספתא שהביאו שם בגמרא הביאה הר"ש ז"ל בספ"ק דטהרות וכתבתי' אני בפ' בתרא דטהרות סי' ד'. ידיו תחלה גרסי' וכן הגי' הרי"א ז"ל:

מטמאין את הידים להיות שניות דברי ר' יהושע. כתב הר"ש ז"ל אע"ג דפלוגתא דר"ע ורבנן במכניס ידיו לבית המנוגע לתרומה ולקודש כדאיתא בפ' שני דחולין סיפא דהאוכלין והמשקים דפליגי בה ר' יהושע ורבנן לקדש דוקא ולא לתרומה ע"כ:

אמר רשב"ג ס"א אמר רבן גמליאל. אמר לה ובמה ס"א בתי ובמה וכו':

היתה טומאתה ס"א היתה הטומאה ס"א היתה טומאתו:

מבואר הדבר כך צ"ל. (א) ופי' הרא"ש ז"ל מבואר הדבר מאחר שהוצרך לשאול לה דאי אף נטמא בולד הטומאה מטמא את הידים לא היה צריך לשאול במה נטמא התנור: