משנה ידים פרק א׳ משנה ה׳

אלו גלוסקין כמו כעבין וכיוצא בהם שעושין מעיסה טובה עשויה בטוב ובש"ס (פסחים דף ו:) שמא ימצא גלוסקין יפיפיה וכשמכניס העיסה הזאת במים כדי שימשח במים ההם פוסל לפי שהעיסה משנה אותם וגם כן נעשה בה מלאכה אמנם המים אשר רחץ בו ידו בעת שילוש העיסה ויקח בחפניו מן המים אינו פוסל לפי שידו לא תשנה המים והמלאכה אינה נעשת אלא במים אשר עלו בידו ולא במים אשר נשארו בכלי:

והקוף. בערב קד"ר והוא אשר קורין אותו במצרים אל נסנ"א בלשון ערב אמר רבי יוסי שהוא פסול כששפך המים על היד וכן אינו ראוי שיטול הכלי וישפכו המים ממנו על הידים ויהיה האדם עצמו אשר הטה אותה עד שנשפכו המים על ידו אשר נטל ידיו ואין הלכה כרבי יוסי:

המים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקין. לאחר עריכת הלחם טחין פניו במים. או ביין. פעמים שמטבילין הגלוסקים במים פעמים שטובל ידיו במים וטח בהן פני הגלוסקים. והיינו דתנן הכא דאם הטביל את הגלוסקין במים פסולין לנטילה. דהוי כמו שרה בהן פתו. ואם מדיח בהן ידיו. כלומר שטבל ידיו במים. וטח פני הגלוסקין בידיו. כשרין לנטילה. הר"ש. ומסיים הטור סי' ק"ס ובלבד שלא ישתנו מראיתן:

המים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקין זעממעל קודם שנאפת וכדי שיהיה פניה חלק ויפה:

וכשהוא מדיח את ידיו בהן לרמב"ם ר"ל שחפן מים בכפו. וטח פני הגלוסקין. ולספר התרומה היינו שהדיח בהן ידיו מבצק. [ול"מ מדקאמר וכשהוא מדיח וכו' ולא קאמר שמדיח בהן את ידיו. משמע לכאורה כרמב"ם. דאטח בהן גלוסקין דרישא קאי. מיהו י"ל דגם לספר התרומה קאי אטח גלוסקין. רק ה"ק אם עיקר כוונתו להדיח ידיו. אע"ג דאח"כ טח בידיו הלחים הגלוסקין. שרי]:

כשרים להרמב"ם הנ"ל ה"ט דכשרים. מדלא נעשה מלאכה רק בהמים שחפן. ולספר התרומה הנ"ל ה"ט משום דסתם ידים העוסקים בבצק נקיים הם. והו"ל כמדיח כלים מודחים. דלא מיקרי הדחתן מלאכה [כך כתב רבינו ב"י]. ואי משום הבצק שעל ידיו. נ"ל דס"ל לספר התרומה דבצק שאינו מאוס לא מיקרי לכלוך. [ואין להקשות בין למר או למר. עכ"פ הרי בידיו שלא נטלן נגע במים הנשארים ונטמאו ע"י זה. ונ"ל דוקא מים שנטל בהן לצרכו נטמאו. ואפילו היו ידיו נקיות קודם נטילה. אבל ע"י מגע ידיו לא נטמאו. וגדולה מזו כתב רבינו טו"ז בשם רש"ל [סי' ק"ס סק"ט] דהיוצא מביה"כ ושאב בידיו מהדלי כדי ליטול ידיו. לא נטמאו המים שבדלי. מיהו בהיו ידיו מלוכלכים. ותחבן לתוך הדלי. אפילו לא נתכוון לנקותם דלא מפסלו משום מלאכה. נפסלו מדהן שופכין ממש. ואין להקשות תו למאי דאמרינן לעיל במשנה א' דרבים מותרים להשים ידיהן זה תחת זה וליטול ידיהן כאחת. ואמאי והרי התחתונים נוטלין במים שכבר רחצו בהן העליונים. וכבר נעשה בהן מלאכה. י"ל התם כיון דכולן חשבו מתחלה ליטול בדרך זה מחשבו כולן כיד א' [וכסי' קס"ב ס"ה]. אמנם אם טבל ידיו בדלי שאין בו מ' סאה והתכוון לנט"י דמהני בשעת הדחק מאד [כסי' קנ"ט ס"ח]. נ"ל דוודאי נפסלו המים שבדלי משום מלאכה אף שהיו ידיו נקיות מתחלה]:

אפילו חש"ו שאין בהן דעת שלימה. וכל שכן שמותרין לכנעני ונדה לשפוך מים על ידיו [קנ"ט סי"א]. ואע"ג שהן טמאין במשא. והיה אפשר שיטול ידיו מאדם טהור. או שיטבלם בנהר. מה מהני. והרי כולנו טמאי מתים. והרי זה טובל ושרץ בידו. ומן הדין היה כיון דרק משום סרך תרומה תקנו נט"י גם בחולין. והשתא שאין תרומה ויש טומאה דבוקה בנו בעונינו. תתבטל נט"י מכלוכל. אלא מדנאסר במניין מלאכול חולין בלי נט"י. משום מגדר מילתא הרי בכה"ג שנאסר במניין משום סיג. גם כשנתבטל טעם האיסור. אפ"ה האיסור במקומו עומד. ואין ב"ד האחרון אפילו גדול מהראשון יכול לבטל תקנת ב"ד הקדום [כהרמב"ם פ"ב מממרים. ועיין מ"ש בס"ד פ"א דעדיות מ"ה]. ותו נראה לי פשוט דגם בזמן שהיה תרומה. אפ"ה משום לא פלוג גם מי שהיה טמא מטומאת מת או שרץ וכדומה. היה צריך נט"י לפת חולין אף שהוא טמא ומטמא להלחם. [ותמהני מאד על רבינו מהר"מ מ"ץ שהביא רבינו טו"ז בשמו [א"ח קנ"ט ס"ק ט"ו] שיש ליזהר מנטילת ידים ע"י כנעני. ולא ידענא מה הועילו חכמים בתקנתם. הרי כולנו טמאים. ואי"ל דכיון דבתחלה נאסר כנעני במנין. השתא נמי אסור. א"כ נדה נמי תתסר. ונשאב מים על ידי זכרים [או נטביל ידינו במקוה]:

מניח חבית בין ברכיו ונוטל וינענע ברכיו בכל שפיכה כדי שיצאו המים בכחו. וקמ"ל דאע"ג שלא אחז בכלי ושפך מיקרי כח גברא:

מטה חבית על צדה ונוטל אע"ג דבשעה שנוטל החבית כבר שופכת והולכת מאיליה. אפ"ה מה שהטה החבית מתחלה מיקרי גם אח"כ כח נותן. ואת"ל א"כ הטייה זו למה. הרי כבר היה כאן כח נותן כשנתן המים לתוך החבית. י"ל אנן בעינן כח נותן בשעת נטילה. אבל כח נתינת המים לתוך החבית. כבר פסק לגמרי בשעת הנטילה [רבינו ב"י בטור קנ"ט. ואין להקשות עכ"פ מ"ש מחבית מים שיש לה ברזא. ונוטל ידיו מהנקב שתחת הברזא. שצריך להסיר ולהחזיר הברזא בכל שפיכה ושפיכה. וכ"כ בגיסקאננע שיש בדופנה קנה הנקרא האן. וכשנוטל ידיו מהקנה צריך לפתחו ולסגרו בכל שפיכה ושפיכה [כסי' קנ"ט ס"ט ורבינו טו"ז קס"ב סק"ה] ולמה לי כולי האי. תסגי בשפתח הברזא והסיר ההאן. כתחלת הנטילה. כי הכא דסגי בהטייה הראשונה. י"ל התם לא הסיר רק המניעה מלזוב. לא מינכר בשפיכה השנייה כח נותן אם לא שיתחוב ויסיר הברזא בכל שפיכה ושפיכה. משא"כ הכא שהטה החבית. והביא בכחו קלוח המים על ידיו. הרי בשפיכת הקלוח והחבית שעומד מוטה מנכר כח הנותן [רבינו מג"א קנ"ט סקכ"א]. ולעני בדעת כמוני לא יתיישב עדיין יפה. מ"ש חבית זו מחבית שמניח בין ברכיו לעיל שכתב רבינו מג"א בעצמו [שם סקט"ז] שצריך לנענע החבית בברכיו בכל שפיכה ושפיכה. אמנם ל"מ מרבותינו שלא ירצצו מוח רך של עטלף חלש כמוני. הו"א דהכא במוטה החבית מיירי שאוחז החבית בשפוע. ועי"ז מקלח לחוץ. ואלו יסיר ידיו מהחבית. יתיצב החבית על מכונו. ולא יקלח. ולהכי גם בשפיכות השניות מיקרי שפיר כח גברא. ואפ"ה גם על זה פליג ר' יוסי. ומצריך שפיכה בכחו ממש בכל פעם ופעם. משא"כ בחבית שעל ברכיו לעיל. שכבר החבית מונח ושופך שלא בכחו כלל. ובזה נ"ל לפע"ד בנוטל בקלוח מים שיצא מפומפע. אז כל זמן שאוחז בהבית יד של ברזל שבאחורי הפומפע. מחשב כח גברא. משום דכשיסיר ידו מהבית יד ההוא. יעלה הבית יד ויפסיק תיכף מלקלח. ולפיכך [א"צ לנענע הבית יד אילך ואילך בכל שפיכה ושפיכה]:

והקוף לאו דוקא קוף. אלא ה"ה כשנוטל ע"י כח שום בע"ח. רק אורחא דמילתא נקט דקוף עשוי ללמדו כך. וס"ל דכח בע"ח בעלמא סגי לנט"י. ואין צריך כח אדם. אבל במים שנוזלים ממילא בלי כח בע"ח. מודה דפסולין לנט"י:

ר' יוסי פוסל בשני אלו בתרתי פליגי. דס"ל דוקא כח אדם בעינן לנט"י. וס"ל דבעינן כחו מתחלת נטילה עד סופה. ופסק הרמב"ם ורשב"א ובעה"ג כת"ק. ולראב"ד ותוספות והרא"ש קיי"ל כר' יוסי. ודכוותייהו נקטינן [כש"ע קנ"ט ס"ט]. ומהטור משמע שבהיה בתחלה הנטילה בכח אדם. אף בלי סופו סגי. וכן הבין רבינו ב"י מדבריו. וכמבואר [בסי' קנ"ט ס"י]. ואפ"ה פסלו קוף לנט"י. ונמצא שלכאורה אחזו רבוחינו החבל בשני ראשים. ורבינו טו"ז [שם סקי"ב] רצה ליישב דגם הטור ס"ל דצריך כח אדם מתחלה ועד סוף. רק לרבותא דסיפא נקט שלא היה כח אדם כלל אפילו בתחלה יע"ש. ובמחילת כבוד רבינו. מלבד שזה דוחק. עכ"פ גם לרבינו ב"י קשה והוא שפתיו ברור מללו דתחלה כלי סופו סגי. ול"מ היה נ"ל דהטור ס"ל דמדלא מפרש ברישא במניח חבית בין ברכיו שיצטרך לנענע בכל שפיכה ושפיכה בברכיו ש"מ שבהנחה ראשונה כשהניחה מוטה על ברכיו. סגי. ובאמת א"צ לנענע בברכיו בכל שפיכה ושפיכה. ומדלא פליג ר' יוסי רק בב' בבות האחרונים. ש"מ דהא במניח על ברכיו מודה. דגם ר' יוסי ס"ל דבתחלתו בלי סופו סגי. ורק במטה חבית ונוטל פליג דלא דמי למניח על ברכיו ונוטל. דהתם בתחלת נטילה היה כח גברא. ולהכי בתחלתו בלי סופו סגי. משא"כ הכא במטה החבית בתחלה שלא בשעת נטילה. דלא בתחלת נטילה ולא בסופה היה כח גברא. דלת"ק גם הא כשר לא משום שהיה עכ"פ כח גברא בתחלה כשהטה החבית. ליתא דהרי מכשיר גם קוף. אלא נקט הטה לרבותא דר' יוסי דאע"ג שהיה כאן כח גברא. כיון שלא בשעת נטילה היה. לא מחשב כח גברא. ות"ק לא זו אף זו קתני. וכן נראה שהבין ג"כ רבינו יונה [ברכות דף מ"ו] שהביא שבעל ה"ג דפסק דא"צ (כח) גברא כלל לא בתחלה ולא בסוף. ראייתו ממשנתנו. מדמכשיר בקוף ובמטה חבית על צדה. וקשה הרי במטה יש כח גברא. אלא ע"כ כיון שאין כח גברא בשעת נטילה. מחשב כאין כח גברא. ואפ"ה לת"ק כשר. ולר' יוסי פסול. אבל בתחלתו בלי סופו בשעת נטילה. כבמניח על ברכיו. לכ"ע כשר]: (מכאן עד סוף הסדר הוא מתפארת ישראל)

המים שהנחתום. מטביל בהן את הגלוסקין פסולין דהוי כמו שרה בהן פתו ואע"פ שלא נשתנו מראיהן פסולין וכשהוא מדיח את ידיו במים ונותן ע"ג ככרות אם לא נשתנו מראיהן כשרין ואם נשתנו מראיהן פסולין כך כתוב בתוספתא הר"ש ז"ל:

הדיח בהם כלים מודחים וחדשים וכו' כך מ"מ. וכתוב שם בבית יוסף שכתב רבינו ירוחם ז"ל שהתוספות כתבו שהמים שהנחתום מדיח את ידיו בהם כשרים אם לא נשתנו מראיהם ושנראה מדבריהם שאפילו נעל בהן ידיו ידיו כשרים כ"ש אם נטלן במקום אחר והדיחם שם ע"כ וכן נראה מדברי ספר התרומה שכתב ואם הדיח בהם הנחתום את ידוו מחמת העיסה המים כשרים ע"כ:

אפילו חש"ו ואע"ג דר' יוסי בעי כוונת נותן ונוטל כדאיתא בתוספתא הני בני כוונה נינהו הר"ש והרא"ש ז"ל והקוף נותן לידים כך צריך להיות: