משנה עוקצין פרק ב׳ משנה י׳

כבר קדם לך במסכת מכשירין (פ"א) כי הזרעים אינן מוכשרים בעוד שהן מחוברין לקרקע וכבר ביארנו בד' של מכשירין כי המים אינן מכשירין לטומאה אלא כשהן תלושים מן הקרקע אבל כשהן בקרקע אינן מכשירין וזכרנו עיקר זה השרש ובעבור השרש הזה אמר כי כלי גללים וכלי אדמה כשהם נקובים נקב שיצא ממנו שורש הצמחים והיו מונחים על שטח הקרקע והם מלאים מים כי המים ההם אינן מכשירין לפי שהוא כקרקע ואינו כתלוש וכבר ביארנו פעמים כי עציץ נקוב הרי הוא כארץ ושאינו נקוב אינו כארץ וכשנזרעו זרעים בכלי נקוב הרי הוא כאילו נתחבר בקרקע ועל כן אם נבלל במשקה לא הוכשר ואם היו הצמחים בכלי שאינו מנוקב הרי הוא כתלוש ועל כן כשנבלל במשקה הוכשר אח"כ אמר כי העציץ הזה שאינו נקוב אשר הוא כלי ומכשיר את הזרעים כמו שביארנו וכן המשקים שבו מכשירין כשמלאהו עפר עד שפתו דינו דין טבלא שאין לה לזביז אשר עם היותה כלי היא טהורה כמו שנתבאר בב' של כלים וכן ג"כ בכאן אינו מכשיר את הזרעים לפי שהוא לא נשאר כלי לענין הכשר ומים שבו גם כן אין מכשירין ובתוספתא (פ"ב) אמרו טבלא שיש לה לזביז והטה על צדה אינה מכשרת את הזרעים לפי שבהטייתו אותה חזרה כטבלא שאין לה לזביז אשר אינה כלי וכבר ביארנו פעמים כי לזביז הוא השפה הגבוהה וענין אמרו אינה כלי כי אינה מקבלת טומאה:

כלי גללים כו'. כתב הר"ב ולהכי לא קתני כלי אבנים כו' כלומר דרגיל לשנותם יחד ברפ"י דכלים ופ"ה דפרה מ"ה ושאר דוכתי]:

אינם מכשירין את הזרעים. פי' הר"ב דלא מקבלי הכשר כו' כמפורש בריש מסכת מכשירין ומ"ש שאין המים מכשירין כשהן במחובר מפורש במ"ז פ"ד דמכשירין:

כטבלא שאין לה לזביז. אשר עם היותה כלי היא טהורה כמו שנתבאר בפרק שני של כלים [וכן גם כן בכאן כו']. הרמב"ם:

כלי גללים כלים העשויין מגללי בקר:

שהשרשים יכולין לצאת בהן דמתוך שדופן אלו הכלים רך. שורש של הגדל בתוכו מקדר ונוקב דופן הכלי ויוצא. ולפיכך אפילו אינו נקוב כנקוב דמי:

אינם מכשירים את הזרעים ר"ל אין הכלים הללו גורמין הכשר להזרעים שגדלין בתוכן כשנפל עליהן מים תלושין אפילו ברצון. דאין כלי זו מחשיבן כתלוש. וכן אין כלים הללו גורמין דין הכשר למי גשמים שנפלו לתוכן. ואפילו בנתן ברצון הפירות לתוך המים. עכ"פ הרי המים מחוברין. ואינן מכשירין במקומן להזרעים שנתן לתוכן אפילו בכוונה. ורק כשהעלן מתוך המים הוכשרו. דלא עדיף מצנון שבמקום [מכשירין פ"ד מ"ו]. ונ"ל דמשנתנו מיירי אפילו בהניח הכלים הללו בכוונה שירדו לתוכן גשמים. וגם הפירות הניח בכוונה לתוך המים. דאי חסר חד מהנך. כגון שלא הניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. או שהניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. אבל הפירות נפלו לתוך המים שבכלים הללו שלא בכוונה. אז אפילו הכלים מקט"ו. אינן מכשירין במקומן [כמכשירין פ"ד מ"ה]:

עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים הא דלא כלל להא עם כלי גללים. היינו משום דבעי לאפלוגי בין נקוב לשאינו נקוב:

מלאהו עפר להעציץ שאינו נקוב. ונמצא שע"י זה בטלו מתורת כלי:

עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לזביז שאינו מקבל שום טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ולפיכך גם הכא לענין הכשר. אף שהגידולין שבתוך העציץ. הו"ל כגידולין בכלי תלוש. היינו רק משום דהגידולין מושרשים תוך הבית קיבול של העציץ. אבל המים שע"ג העציץ. מהגשמים שירדו עליו. מדאין על גבי העציץ בית קיבול. עדיין המי גשמים כמחוברין דמי ואינן מכשירין:

שהשרשים יכולין לצאת בהן אינם מכשירין מה שפי' רעז"ל הוא פי' הר"ש והרא"ש ז"ל ועוד פי' הר"ש ז"ל וז"ל מכאן משמע דכלי גללים היינו צפיעי בקר ולא כדברי האומר של אבן גלל דאותן אין השרש יכול לנקבן דמטעם זה לא נקט כלי אבנים וכ"ש אבן גלל שקשין ביותר ע"כ אבל הרמב"ם ז"ל מפ' דכלי גללים וכלי אדמה מיירי בנקובין נקב שיצא ממנו שרש הצמחים ע"כ אלא ששם ביד בפ' שני דהלכות טומאת אוכלין חזר בו ופירש ואע"פ שאינם נקובין הרי הן כנקובין ע"כ:

עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים וכו' אפילו ר"ש דמשוי נקוב לשאינו נקוב בשלהי פ' המצניע לענין הכשר זרעים מודה כדאיתא התם וכתבתיו בס"ד שם בשבת ס"פ המצניע:

כדי שיצא בו שרש קטן הוא פחות מכזית כדאיתא התם פ' המצניע: