משנה עוקצין פרק א׳ משנה ה׳

בססן. כתתן ורצצן מלשון (ישעיהו ס״ג:י״ח) בוססו מקדשך ובריית אשכולות והענבים היא שיוצאין מן האשכול אשכולות אחרים קטנים ופירוש פסיגא של אשכולות חתיכה של אשכולות ר"ל שהוא חתך אותם מאותן אשכולות קטנים אשר לא יצא מהם אלא אשכול אחד והיא מלאה גרעיני ענבים בלבד וכמו שרביט של תמרה כשיסיר הענבים או התמרים ממנו וישאר אותו הגיד הדק אינו אוכל ולא יטמא ואם הניח בקנה ואפילו גרעין אחד כבר חזר העץ בכללו שומר לגרעין ההוא ור"א אומר כי הפולין בלבד אין הקנה שלו שומר ושאותה קנה אינו צורך בו אבל שאר קטניות העץ הוא שומר להם ואפילו לא ישאר אלא גרעין א' לפי שאוהב האדם לחפוש אותו גרעין בין העצים ויתענג בזה והוא ענין אמרו רוצה במשמושן ואין הלכה כר' יוסי ולא כראב"ע:

ר"י מטמא. לשון הר"ב הואיל וראויות להפכן בעתר עם התבואה כלומר כשהם עם התבואה. ראויות להפכן ונהפכה התבואה על ידיהן. אבל כפי משמעות לשונו. שנקראו ידות הואיל שעם התבואה ראויות הן להפכן. לא יתכן לפרש. דהא דהוי ידות היינו כשמשתמשות לתבואה. לא שהתבואה משמשת להן. ואף לפי מה שפירשתי לשונו. אכתי קשיא דכיון דכבר נידושו. א"כ מאי עם התבואה. דודאי ע"י הדישה נתרוקנה התבואה מהן. ולשון רש"י בפ"ק דסוכה דף י"ד הואיל וראויות להפוך ראשי השבולים בעתר ע"י הידות. ע"כ. ופי' עתר כתב רש"י פורק"א בלע"ז. ואלמלא הידות אין נוחין להפכן בה. דמתוך שהם קצרים יוצאין מבין ב' עוקצים של עתר ונשמטין ממנה:

פסיגה של אשכול. פי' הר"ב דרך האשכול כו' ואותן אשכולות נקראו פסיגי ענבים. לא ידעתי למאי קאמר שנקראו פסיגי ענבים. או באיזה מקום שנקראו כן. ולפי לשון המשנה פסיגי אשכול נקראים. ובפי' הר"ש פ"ז דפאה משנה ד' ולאותן אשכילות קטנים קרי פסיגים. בירושלמי ובתוספתא. וכתב עוד פסיגים. מל' נתחים. כדכתיב (ויקרא א׳:י״ב) ונתח אותו לנתחיו. ומתרגמינן בירושלמי ופסיג יתיה לפסיגייהו:

שריקנה. ל' הר"ב שנתרוקנה מן הפסיגים שבה. כלומר שהסירו ממנה הפסיגים הקטנים ונשארת רקנית. יש לפרש כדכ' שם עוד הר"ש. דיש באשכול סמוך לעוקצה פסיגים גדולים. ומכל פסיגה ופסיגה יוצאין כמה פסיגים. ע"כ. אבל לא ידעתי מאי דוחקיה דהר"ב למוקי למתני' דוקא באיתן פסיגים גדולים. ועוד דקתני שייר בה גרגיר א'. ולדבריו ה"ל למתני שייר בה פסיג א'. אלא נראה לפרש דמיירי בסתם פסיגים. שיש בהן גרגירי ענבים וכן הוא ל' הר"ש הכא. ובפיאה. ונתרוקנה היינו מן הענבים שבה. והוי דומיא דשרביט שפי' הר"ב שהסיר התמרים:

שרביט של תמרה. יצא מן הקצה הזה העבה. אשר הוא דמות קצה הלולבין (כדפי' במשנה ג') שבטים דקים ארוכים יהיה באורך כל א' מהם שני זרתות. או ג'. והאחד מן השבטים הדקים נקרא שרביט של תמרה. ובו יהיו התמרים צומחים. הרמב"ם לעיל משנה ג':

וכן בקטניות. ופול נמי בכללן. וכן מוכח נמי לשון רש"י דפרק העור והרוטב (חולין דף קי"ט:)

ומטמא בשל קטנית. לשון הר"ב דשומר הוא וכן לשון הר"ש גם בפי' הרמב"ם כך הוא. ולכאורה מתני' בידות קמיירי כדתני רישא כל ידות כו' וכן מדקתני בכולהו טמא. ולא קתני מצטרף. ובפסיגה פי' הר"ב לענין יד. וכ"כ הר"ש בפ"ז דפאה. ומיהו בגמרא דפרק העור והרוטב (חולין דף קי"ט) מייתי לה להך דראב"ע לענין שומר. ושם כתבו התוס' לפי דרכם דבכל הספרים כתוב שייר גרגיר א' בכל שומר ושומר טמא. אבל גי' רש"י כגי' דידן שייר בה גרגיר א' טמא. מ"מ משמע מסוגיא דהתם דשרביטין שומרים הן. והרמב"ם בפ"ה מהט"א [הלכה ט'] כתב פסיגה כו' ואם נשתייר כו' הרי זה יד כו' וכן שרביט תמרה וכו' וכן שרביט קטנית כו':

כל ידות האוכלין שבססן בגורן שנדרכו בדישה ע"י רגלי בהמות. או ע"י חביטי מקלות. ועי"ז אין הידות עוד חזקין כדי לטלטל השבולת על ידן:

ר' יוסי מטמא מדעדיין ניחא ליה בחיבורן. כדי להפוך התבואה על ידן בעתר. והיינו מזלג. ונ"ל דטעמייהו דרבנן. דכיון דידות גמרינן מדכתיב לכם לכל צרכיכם [חולין קי"ח א']. וכיון דבססן גלי דעתיה דלא צריך להו לידות. דהרי כיון שדשן. לא אסיק אדעתיה שישאר עוד אחר הדישה גרעינין בהשבלים. שיצטרך להפוך השבלים בעתר. ואע"ג דהשתא על כרחך נשארו גרעינין בהשבלים. ואף שבססן. אכתי חזו להפכן בעתר. אפ"ה כיון שלא בכוונה נשארו בהן הגרעינין. לא מחשבו ידות. והכי קיי"ל:

פסיגה פסיגה הוא כמין אשכול קטן שבו ב' או ג' גרגרין והפסיגה מחוברת לאשכול גדול. ולקט כל הגרגרין מהאשכול הקטן:

טהורה ר"ל לא מחשב הפסיגה כיד להאשכול הגדול. אע"ג שנשארו כמה גרגרין בהאשכול הגדול:

שייר בה גרגיר אחד בהפסיגה:

טמאה ר"ל הו"ל הפסיגה יד. ונ"ל דקמ"ל דאף שבהאשכול הגדול לא נשאר שום גרגר. לא אמרינן דבטל פסיגה לגבי אשכול הגדול. וכליתא דמי. ולא מחשב יד קמ"ל:

שרביט של תמרה כבר אמרנו לעיל שענף של עץ התמר נקרא מכבד. ובכל מכבד גדלין הרבה לולבין. ובין לולב לחבירו גדלין התמרים בשרביטין דקין:

שריקנו טהור ר"ל לא מחשב השרביט הזה כיד להמכבד. אף שנשארו בהמכבד עוד כמה שרביטין שבהן תמרים:

וכן בקטניות שג"כ כך דרך גידולו. שבענף א' גדלין כמה שרביטין. ובכל שרביט יש בתוך חללו כמה קטניות. ולכן שרביט וכו':

טהור ר"ל אין השרביט זו יד לשאר השרביטין שבהן קטניות:

רבי אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול מיהו פולין גם כן הם בכלל קטניות. שגם פולין דרך גידולן הוא כך. ואף שמחוברין גרגרין בשרביט. אין השרביט להן יד. שהפולין גסין ונוח לנקותן מהפסולת. גם כשאין מחוברין לשרביט:

ומטמא בשל קטניות בנשאר גרגר א' בהשרביט. דמדהגרגיר דק וקשה ליטלו. להכי הו"ל השרביט יד להגרגיר:

מפני שהוא רוצה במשמושן לאחוז בהשרביטין כשירצה לנקות הקטניות מהאבק ופסולת [וכן מסיק בחולין קי"ט א' דטעמא משום יד:

ובערוך שבססן אית דאמרי שפססן ובסיסא ופסיסא אחד הוא ובשאלו' ראשונות הביאו ראי' מאותה דע"ז קטע ראשה ואזנה פסה והיא פסיסה ע"כ. ר' יוסי מטמא לשון התוספתא ר' יוסי אומר מצטרפת מפני שהופכה בעתר ולשון מצטרפת קשה הוא דהא אין ידו מצטרפת הר"ש ז"ל:

שרקני כצ"ל.

ר' אלעזר בן עזיריה מטהר וכו' חולין פ' העור והרוטב (חולין דף קי"ט ע"א) ע"כ: ורש"י גריס כגרסתנו שרבינו שרקנו טהור שייר בו גרגיר אחד טמא אבל תוס' ז"ל נראה שהיו גורסין שרביט שרקנו טהור שייר גרגיר אחד לכל שומר ושומר טמא ונראה שאותה ברייתא היא ע"ש: [הגה"ה וגם ה"ר יהוסף ז"ל כתב שמצא ספר שהגיהו בו בכל שומר וכתב שנראה לו שהוא טעות ע"כ.] וכתב פי' זה שפי' רעז"ל שנעשית כולה יד לאותו גרגיר פי' זה קשה דהא תנן שהיד אינה מצטרפת וא"כ למה היא טמאה כשיש שם גרגיר אחד הרי אינו כביצה ותו קשה מה בא להשמיענו שפסיגה שרקנה טהורה פשיטא ותו דמהו זה דתנן פסיגה הל"ל אשכול ונ"ל דה"פ שיש אשכול שיש בו פסיגין הרבה מלאים ענבים ויש בו פסיגה א' שרקנה הנה אותה הפסיגה היא טהורה שהרי אין לה שייכות עם הענבים שבאשכול כי אינה להם לא יד ולא שומר אבל אם שייר בה גרגיר אחד אז מצטרף אותו הגרגיר עם שאר ענבים שבאשכול וכל הפסיגה היא להם ליד ועל כן היא טמאה וכן הענין גבי תמרים שיש כאן אשכול של תמרים שיש בו שרביטין הרבה אותו השרביט של תמרה שנתרוקן הוא טהור אם שייר בו תמרה אחת טמא וכן הענין בקטניות אלא שבקטניות יש שני מיני שרביטין האחד שהוא כמו שרביטי התמרים והשני הוא הבית של הקטניות שהקטניות הן בתוכו והוא נקרא במסכת שבת שער דתנן שער של אפונים ושל עדשים שהוא מטמא מטעם שומר:

ר' אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול ומטמא בשל קטנית בפ' העור והרוטב קכ"ד דמיירי בשומר וה"ק ראב"ע מטהר בשומר של פול שרקנו ולא שייר בו אלא גרגיר אחד שזה השומר אינו מצטרף לשיעור הטומאה ומטמא בשל קטנית כלומר שהוא מצטרף אע"פ שרקנו ולא שייר בו אלא גרגיר א' כי הוא רוצה במשמושן של השומרים לאכול את הקטניות ע"י השומר ומשני דלא מיירי אלא בקלח ומשום יד ולא מיירי לענין צרוף ומאי במשמושן בתשמישן כן נראה לפרש הלשון אך יש בו קצת גמגום מכמה טעמים חדא דמה שהוא רוצה טעם לצרוף אלא לענין יד ותו דמה לי משמושן או תשמישן ואי לא מסתפינא הוה אמינא דהכי ס"ד דהאי מפני שהוא רוצה במשמושן לא קאי אלא ארישא וה"ק ראב"ע מטהר בשל פול מפני שהוא רוצה במשמושן של פולים עצמן והרי שומר זה אינו מצטרף ומטמא בשל קטניות מפני שהם צריכין לשומר שלהם ומשני לי' בקלח ומשום יד והשתא אין במשמושן מיושב כלל ועל כן (נקרעה שורה א' וק"ל למעיין לת"ג):

עוד כתב על מה שפי' רעז"ל ומטמא בשל קטנית דשומר הוא וכו' כתב כמה דבריו מגומגמין דבתחלה קאמר דשומר הוא ואח"כ קאמר וניחא לי' וכו' לטלטלן באותו שרביט וא"כ הוי יד ע"כ. אמנם הר"ש ז"ל כתב וז"ל שרביט שרקנו בפ' העור והרוטב מייתי לה ופריך מינה למ"ד אין שומר לפחות מכפול דס"ד דהאי שרביט היינו כגון אותן שהפולין גדלין בהן ור' אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול מפני שהפולים גסין ואין צריכין שומר דנוח למשמשן ולוקחן:

ומטמא בשל קטנית דשומר הוא דדקים הן ואין יכול לנקרן וניחא ליה שיהיו באותן שרביטים שלא יתערב בהן פסולת ומשמושן שמשתמש בהן על ידי השרביטין ומדמטמא בשל קטנית ש"מ יש שומר לפחות מכפול ומסיק בקולחא ומשום יד פי' שהטומאה נגעה בקלח ולא בשרביט ומשום שומר והאי יד הוי לדבר חשוב שהוא יותר מכזית שהשרביט מחובר בו ובפולין שהן גסין לא אכפת לי' בהאי יד ומשמושן לשון תשמיש שהקלח תשמיש לאוכל דמטלטלה באותו קלח עכ"ל ז"ל. וי"ס דגרסי בשמושן: