משנה טבול יום פרק ד׳ משנה ב׳

כבר ביארנו בטהרות כי חלה כתרומה לענין הטומאה ואילו חתכה מן העיסה ואמרה זו חלה היתה פסולה לפי שהיא טבולת יום וע"כ תשים אותה בכפישה והיא כלי אבן או בנחותה והוא כלי מכלי תשמיש העיסה ותשים הכלי עם העיסה בכלי אחד והוא ענין אמרו ומקפת ואז תאמר זו חלה כדי שתהיה תורמת אותו מן המוקף כמו שביארנו פעמים כי כך הראוי ולא תגע בו בידה אחר שתקרא לה שם:

בכפישה או בנחותא. פי' הר"ב כלים שאינם מקבלין טומאה. ולא הויא כאותו כפישה דתנן במשנה ז' פ"ה דאהלות שפירש הר"ב סל גדול מחזיק מ' סאה. דלאו אורחא דמלתא למתני שתקח כלי גדול כל כך לחלה אחת קטנה. וכן בערוך משמע דהך דהכא לא הוי כמו ההיא דהתם. ואולי דהיינו גי' הספר בכפישה מצרית. אבל בס"א ל"ג לה וכן בגמרא דנדה דף ז'. והר"ש כתב כלים שאין להם בית קבול כגון נסרים. כ"כ רש"י בנדה. וכתב עוד בתשובת רב האי ראיתי אנחותא נסרים לווחים שמנסרים הנגרים ומשפין הלווחים. ע"כ:

ומקפת. לשון הר"ב מקרבת לכלי אצלה. וכן ל' הר"ש. וכלו' אצלה אצל העיסה. ל' הרמב"ם ותשים הכלי עם העסה בכלי אחד והוא ענין אמרו. ומקפת. ועיין לקמן:

וקורא. והרמב"ם העתיק וקוראה. והכי איתא במתני' ז' פרק בתרא דנדה:

וקורא לה שם. כתב הר"ב ולא חשיב מוקף אא"כ הוי סמוך בשעת קריאת השם. והא דבספ"ב דחלה משמע דא"צ שיהא מוקף אלא בשעת נטילה מההיא דכתבתי התם בשתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה דמניח אפילו כביצה באמצע ולא חיישינן שמא אחר שקראה שם תגע והא ודאי דצריך שלא תהא על הכביצה בשעת קריאת שם דאל"כ הא נגעה. תירץ הר"ש דהתם כגון דאמר בשעת חבורו לאחר שיהא מופרש ומובדל יהא חלה. כה"ג מוקף הוא כיון דאמר בשעת חבורו אע"פ שלא חל עליו שם חלה עד שהופרש. א"נ הכא דוקא דמפסיק מנא לא חשיב מוקף. אע"פ שהפרישתם מתחלה לשם כך ובירו' דחלה משמע כפי' הראשון:

מפני שהוא שלישי. פי' העסה:

והשלישי טהור לחולין. כתב הר"ב דטבול יום דין שני יש לו. לעיל ה"ל לפרש הכי אלא דהך מתני' בגמ' דנדה פ"ק (דף ז') מייתי לה ומפרש עלה דשאני טבול יום ועמ"ש בפרק בתרא דנדה מ"ז ועוד במשנה ב' פ"ג דחלה:

לשה מותרת ללוש:

וקוצה לה חלה אבל אינה קוראה שם:

או בנחותא כלים שאין להן בית קבול ואמק"ט. וה"ט כדי שעי"ז תזכר שלא תגע בחלה אחר קריאת שם:

ומקפת מקרב החלה שבכלי להעיסה. כדי לתרום ממוקף:

מפני שהיא שלישי העיסה שנגעה:

בכפישה מצרית אית דלא גרסי מלת מצרית וכן הוא שם בנדה וגם בתוספתא ס"פ שני דטבול יום וגם בברייתא שהובאה בס"פ הניזקין וכתבו שם תוס' ז"ל דמשמע מההיא ברייתא דכפישא ואנחותא הן פשוטי כלי עץ. וז"ל רש"י ז"ל שם פ"ק דנדה וקוצה לה חלה שכל זמן שלא קראה שם עלי' הרי הוא כחולין וטבול יום דינו כשני ואינו עושה שלישי בחולין וכשהיא קוצה לא תקרא לה שם אלא מניחתה לחלה בכפישה או באנחותא הן כלים שאין להם בית קבול כגון נסרים ואין מקבלין טומאה ואצרכוה רבנן הני משום היכרא שלא תגע בה שוב מאחר שקראה לה שם ודכוותה אמרי' בפ' הניזקין. ובתשובת רב האיי ראיתי אנחותא נסרי לווחין שמנסרין הנגרים ומשפים הלווחין עכ"ל ז"ל. ופרכי' התם ממתני' אי אמרת חולין הטבולין לחלה כחלה דמו כדמשמע במתני' דנולד לה ספק טומאה דבפ"ג דחלה אמאי קתני הכא דקוצה חלתה הא טמיתינהו ומאי אהני לה בתר הכי להניחה בכלים שאינם מקבלין טומאה וכו' ומשני אביי כל שודאי מטמא חולק כמו משא הזב גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה אבל ט"י כיון דודאי לא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה. וכתב הר"ש ז"ל והשתא משמע הכא דאפילו מפרשת ע"מ לקרות שם אח"כ לאו מוקף חשיב כיון דבשעת קריאת שם לאו מוקף הוא וקשה דלא משמע הכי בסוטה בפ' כשם גבי נטלת מן הטהורה על הטמאה כיצד שתי עיסות וכו' והאריך הוא ז"ל להקשות ולתרץ והעלה דיש עוד לפ' דלעולם חשיב מוקף כשקוצה ע"מ לקרות שם אח"כ אלא חיישי' הכא שמא תשכחנה בידה ותקרא לה שם קודם שתניח בכפישה לכך הזקיקוה לחזור להקיפה אחר שתנתן בכפישה א"נ הכא דוקא דמפסיק מנא לא חשיב מוקף אע"פ שהפרישתה מתחלה לשם כך ע"כ:

השלישי טהור לחולין בתוספתא מסיים הכא ועל כולן א"ר יהושע דבר חדוש חדשו סופרים ואין לי מה להשיב. בפי' רעז"ל ולא חשיב מוקף אמר המלקט כיון שיש כלי מפסיק וכדכתבינן: