משנה טבול יום פרק ב׳ משנה ג׳

מקפה. שם התבשיל בכללו המרק והדבר המבושל במרק ודרך העם לדוך השום בשמן וייטב בו התבשיל ואמר כי כשיהיה זה התבשיל תרומה והשום הכתוש בשמן חולין יהיה הכל חבור וכאשר נגע ואפילו בחלק מן השמן אז השמן פסל כל המקפה ואם היה כל התבשיל חולין והשום הכתוש בשמן אשר מטיבין בו התבשיל תרומה ונגע בקצת השום לא פסל אלא מקום מגעו ואם היה השום יותר מן המקפה יהיה דין הכל כדין תרומה וכאשר נגע במקצת פסל את הכל ומאמר ר' יהודה מבאר לדבר הקודם כי זה שאמרנו כי כשהיה השום מרובה ונגע במקצתו פסל הכל דוקא אם יהיה מכונס בקערה אחר שנכתש והוא גוף אחד אבל בעת שכותש השום בעלי אם נגע אז טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו כיון שכונתו בשעת הכתישה לפרד החלקים ולא היה שם חבור ואמר כי כן כל מה שדרכו להכתש בדבר הלח שיקבצנו כמו שהשרשנו מכתישת השום או השמן וכיוצא בו בעת כתישתו אינו חבור ואחר כתישתו כשקיבצו במשקין ושמו גוש בקערה הוא חבור בטבול יום אבל אם היה הדבר ההוא דרכו לכתש במשקין וכתשו הוא ושחקו ולא קיבצו במשקין אלא שקבצו כמות שהוא ושמו בקערה אינו חבור אע"פ שהוא גוש בקערה לפי שהוא אז כמו עיגול של דבילה אשר אם נטמא מקצתו לא נטמא כולו כמו שנתבאר בשני של תרומה וביאור רבי יהודה קיים וכמוהו ראוי לעשות:

המקפה. פי' הר"ב תבשיל קפוי כו' מלשון קפאו תהומות הר"ש:

והשום והשמן. דרך העם לדוך השום בשמן וייטב בו התבשיל. הרמב"ם. ומתישב בהכי דלא תידק מה שדקדק הר"ש דמדקתני הכא לא פסל אלא מגעו. ובמתני' דלקמן קתני לא פסל אלא שמן. וגם התם קתני שהשמן צף על גביהן. והכא לא קתני. ורוצה לדקדק מזה דהכא ליתא לשמן בעין. ובמה שפי' הרמב"ם ניחא. דהא השמן מתערב עם השום הנידוך עמו ואינו צף. אבל לעולם השום עם השמן שעמו הם בעין. וכך הסכימו ג"כ התוס' דפסחים פ"ג דף מ"ד דמתני' כשהם בעין מיירי. וכדמות ראיה לפי' הרמב"ם מדקתני ואם היה השום מרובה ולא קתני נמי השמן. אלא השמן מתערב עם השום. ולא קתני ברישא השום והשמן אלא שדברו חכמים בהווה:

הולכין אחר הרוב. לשון הר"ב ודין הכל כדין תרומה. וכ"כ הרמב"ם. ונראה דדוקא לחומרא ס"ל דהולכין אחר הרוב. ואסיפא המקפה של חולין קאי. ולא להקל כשהמקפה של תרומה דרישא. אבל בחבורו פ"ח מה' ט"א (הלכה י"ג) סתם וכתב כלשון המשנה. ואפשר לומר דמשום דדברי ר"י אמורין *כשהשום (והמקפה) (והשמן צ"ל) של תרומה. להכי אסברה לה נמי בשל תרומה. אבל ה"ה אי הוה איפכא. דהולכים ג"כ אחר הרוב:

אר"י אימתי כו'. ביאור ר"י קיים וכמוהו ראוי לעשות. הרמב"ם. שבכל מקום ששנה ר"י אימתי לא בא לחלוק אלא לפרש. כמ"ש הר"ב במשנה ב' פי"ח דשבת:

המקפה תבשיל עב כדייסא:

והשום והשמן של חולין נתונים בו:

פסל את כולם אפילו לא נגע רק במקצת השום והשמן שבה. אפ"ה נפסל הכל. דשום ושמן בטל לגבי מקפה. והוה כאילו כולו תרומה:

לא פסל אלא מקום מגעו דאין העיקר נגרר אחר הטפל. שתהיה המקפה כשום ושמן. ולהכי לא פסל אלא מקום מגע. דמקפה חולין מפסקת. ואף דמקפה ע"כ נעשה על טהרת תרומה. טבול יום אמ"ט לחולין על טהרת תרומה. כתוספתא רב"א:

ואם היה השום מרובה יותר ממקפה:

הולכין אחר הרוב בין ברישא בין בסיפא:

א"ר יהודה אימתי אזלינן בתר רוב דשום:

בזמן שהן גוש בקערה שמונח בתבשיל שלם. שלא נידך עדיין:

אבל אם היה מפוזר במדוכה ר"ל שנידך השום במדוכה. עם המרק:

טהור ר"ל אע"ג דהשום רובא לא פסל אלא מקום מגע בלבד. דלא הוי חבור. אע"ג שעדיין יש שם גוש. עכ"פ הוא רוצה בפזורו. וכפי' ר"ב ספ"ט דטהרות דמשתקע יתד לפזר. כמפוזר דמי. כ"כ א"מ הגאון זצוק"ל:

ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין נמי כך דינן דבנגע טבו"י בשעה שנדוך. לא פסל רק מקום מגעו. ובגוש וקערה ורובא נפסל הכל:

ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה ר"ל אע"ג שהן גוש בקערה:

הדי אלו כעגול של דבלה דאינו חבור ולא פסל רק מקום מגעו:

המקפה של תרומה וכו' בעלי התוס' פירשו בשם ר"ת וריב"א ז"ל דמתני' מיירי בשהשום והשמן בעין מדקתני ונגע טבול יום במקצתם ולא קתני במקצתה ועוד דתני סיפא אימתי בזמן שהן גוש בקערה אבל אם היה מפוזר טהור ואי פסיל מקום מגעו משום מדומע כדפי' רש"י ז"ל שאינו בעין אדרבא כי הוי מפוזר יש לו להיות מדומע יותר ועוד אמאי פסיל מקום מגעו ותו לא כיון דחשיב כמו כולה תרומה ע"י דמוע יפסל הכל או לא יפסל אפילו מקום מגעו דהא תנן לקמן בפ"ג עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בט"י ר' יוסי ור"ש פוסלין אלמא אין מחלקין בין מקום מגעו לשאר דמאן דפסיל פסיל בכל ומאן דמטהר מטהר בכל אבל הה"ש ז"ל האריך ליישב פי' רש"י ז"ל דעל כרחין בדלא הוי בעין איירי וז"ל ויש ליישב משנתנו לפי שיטתו רישא קמ"ל שהכל חבור דלא תימא אע"פ שהחולין מועטין לא פסל אלא מקום מגעו משום דמעורבין בכל המקפה ואע"פ שהכל מעורב יחד שייך למיתני מקצתם לשין רבים לפי שיש שם שלשה מינים מקפה ושום ושמן ואין לדקדק דמיירי כשהן בעין מדקתני סיפא בזמן שהוא גוש בקערה דהתם אשום מרובה קאי דלכך קאמר שהוא ולא קאמר שהן דקתני סיפא אם היה השום מרובה הולכין אחר המרובה כלומר והכל פסול ועלה קאמר ר' יהודה אימתי בזמן שהיא גוש בקערה דדרך השום כשנידך יפה נקבץ ומצורף יחד דלכך קתני גוש דומיא דגוש הבא מארץ העמים דאז חשיב חבור אבל היה מפוזר במדוכה מלשון או דכו במדוכה ומפוזר לשון מפורש כדקתני לקמן גבי קטנית בזמן שהן פרודין אינם חבור בזמן שהן גוש הן חבור והשתא קאמר מפוזר כלומר שאינם גוש טהור כלומר שלא פסל הכל אלא מקום מגעו בלבד דלא חשיב חבור כדקאמר טעמא לפי שהוא רוצה בפזורו ולכך צריך טעמא דרוצה בפזורו דאי לאו הכי חבור מידי דהוה אמכנס חלות ע"מ שלא להפריש ונשכו זה בזה דהוו חבור כדקתני לעיל בריש מכלתין והא דתנן לקמן בפ"ג עיסה שנדמעה או שנתחמצה וכו' יש לחלק בין מין אחד לשני מינים כדקתני בתוספתא [תמצא התוספתא ג"כ לקמן פ"ג סי' ד'.] א"ר מנחם ב"ר יוסי אמרתי לפני אבא אי אתה מודה במקפה וחמיטה של חולין ושום ושמן של תרומה צף על גביהן שאם נגע טבול יום במקצתם לא פסל אלא מגעו אמר לי זה מין אחד וזה שני מינין ואין לדקדק דמתני' מיירי כשהן בעין מדקתני התם צף על גביהן דלאו היינו מתני' דהכא דפריך מינה ר' מנחם ב"ר יוסי אלא אידך משנה דבסמוך דתנן המקפה והחמיטה של חולין ושמן של תרומה צף על גביה' ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן ואדרבא מדקתני התם צף על גביהן והכא לא קתני מכלל דבליתנהו בעין מיירי ועיד דהכא קתני לא פסל אלא מקום מגעו והתם קתני לא פסל אלא שמן ואם חיבץ כל מקום שהילך השמן פסל מ"ש אלא על כרחין משום דהכא ליתי' לשמן בעין ואין מקומו ניכר שכולו מעורב במקפה ולא הוי חבור והא דקתני במשנה אלא שמן ובתוספתא קתני מקום מגעו משום דבתוספתא קתני שום ושמן. [הגה"ה ק"ק לע"ד דהא בתוספתא שאכתוב בסמוך בס"ד בסימן ד' אע"ג דקתני ברישא שום ושמן לא נקט בסיפא לשון מגעו אלא קתני ונגע טביל יום בשמן לא פסל אלא השמן]. ולהכי נקט מגעו דאם נגע בשמן השמן פסול והשאר טהור אבל במתני' דלקמן לא קתני שום אלא שמן עכ"ל ז"ל ועוד האריך ע"ש:

אבל את שדרכן. נ"א או דברים שדרכן וכן מצאתי מוגה והיא גירסת ר"ש ורעז"ל: שהן גוש בקערה דרך השום כשנידוך יפה מתקבץ ונדבק יחד ונעשה גוש הרא"ש ז"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל השום והשמן של חולין דרך העם לדוך השום בשמן ויטיב בו התבשיל ומאמר ר' יהודה בא לפרש דברי ת"ק כי זה שאמרנו כי כשהיה השום מרובה ונגע במקצתו פסל הכל דוקא אם יהיה מכונס בקערה אחר שנכתש והיא גוף אחד אבל בעת שכותש השום בעלי אם נגע אז טבול יום במקצתם לא פסל אלא מקום מגען כיון שכוונתו בעת הכתישה לפרד חלקים ולא היה שם חבור ואמר כי כן כל מה שדרכו להכתש בדבר הלח שיקבצנו מכתישת השום עם השמן וכיוצא בו בעת כתישתו ואחר כתישתו כשיקבצנו במשקים ושמו גוש אחד בקערה הוא חבור בט"י אבל אם היה הדבר ההוא דרכו להכתש במשקים והוא כתשו שלא במשקים וקבצו ושמו בקערה אינו חבור והלכה כר' יהודה ע"כ:

בפי' רעז"ל הרי הן כעגולי דבילה דאם נגע טבול יום במקצתם לא פסל את כולן אמר המלקט (א) הכי נמי תניא עגול של דבילה שנפלו משקין על מקצתו הרי הוא קוצה ממנו שלש אצבעות על רוחב מלא קציעה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אינו נוטל אלא מקום המשקה בלבד והשאר טהור אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בדבילה שמינה שלא גרסה ודברי חכמים בדבילה שמינה שגרסה והביא ה"ר שמשון ז"ל תוספתא זו בפירקין וגם בפירקין דלקמן ושם פי' שגרסה מלשון גריסין כלומר שמתפרדת מן העגול והיה נראה דגרסי' כחושה שגרפה ע"כ בקיצור. ואפשר לפ' האי תוספתא נראין דברי ר' יהודה לחכמים בדבילה שמינה שלא גרסה ודברי חכמים נראין לר' יהודה בדבילה שמינה שגרסה וכהנהו דוכתי שכתבתים בפ"ח דערכין סי' ה' בס"ד: