משנה תרומות פרק ט׳ משנה ז׳

חסיות הוא שם נופל על השומין ומיני הבצלים אמרו בתוספתא החסיות השום והבצלים והקפלוטות וקפלוטות הם כרתי של ארץ ישראל וכן נקרא בערבי כראתי ובעברי חציר את החציר (במדבר יא) והמנכש כמו המנקה וכבר קדם לנו העיקר אצל רבי מאיר אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות וכיון שזה כמו שזכרנו יהיו פירותיו טבלים וזכר זה הדין בכאן למה שקדם לו זכרו והוא הלוף השום והבצלים:

ושתילי תרומה שנטמאו. ענינו שנטמאו קודם הזריעה:

ואסור לאכלן. לפי שהן תרומה טמאה ודינה שתשרף ואם זרען הדבר הצומח מהם נגלה ונראה לעין ולא נאמר גדולי תרומה טמאה טמאין אבל נאמר שאותן הגדולים אסורים לאכילה ואפילו לכהנים וכבר הקשו בגמ' ואמרו וכי מאחר דטהרו אמאי אסורים באכילה ותרצו זו הקושיא בעקרים שיש אצלנו והם אין זריעה להקדש ואין זריעה לתרומה וענין זה המאמר כי ההקדש שאסור לבני אדם ליהנות ממנו אם זרעו אדם לא נאמר גדוליו מותרין וכמו כן התרומה שהיא אסורה באכילה כשנזרעה לא נאמר כי מה שצמח ממנה שמותר לאכילה אלא שהיא אסורה לאכילה לפי שהיא אינה מטמאה כמו שמטמאין אוכלין טמאים וזה שחתך האוכל מאותן השתלים והחליפו בדבר שני מותר לאכלו ורבי יהודה אומר שצריך לחתוך מה שצמח גם בפעם השנית ואז יהיה מותר לאכלו ומה שאנו אומרים בכאן מותר לאכלו הדבר חוזר לדין הנקדם והוא שאם אלו השתלים הם מדבר שזרעו כלה שמותרין באכילה לכהנים או לזרים ואם הם דבר שאין זרעו כלה אסור לזרים ומותר לכהנים אחר חתיכת האוכל ואין הלכה כרבי עקיבא:

אע"פ שפירותיו טבל אוכל וכו'. ל' הר"ש וכמ"ד במנחות בפ' רבי ישמעאל (מנחות ד' סז.) מרוח העובד כוכבים פוטר. וכוותי' פסק הרמב"ם בפ"ק מה"ת.[*ולא מחייב אלא משום בעלי כיסין. באכילת עראי לא גזור. ואפי' גזור. כיון דשתלה פקע לה טבלה מינה כדאמרי' במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע.) גבי שבולת שמרחה ושתלה. ואפילו למ"ד כיון שמרחה טבלה לה וכי קרא עליה שם קדשה לה הני מילי במרוח ישראל דחייב מדאורייתא ל' הר"ש. וכותיה פסק הרמב"ם בפ"ק מהלכות תרומה]:

טהרו מלטמא. כתב הר"ב וא"ת כיון דעיקר גזירה כו'. וי"ל דתרומה נמכרת בזול כו'. וכ"כ הר"ש והם דברי התוס' דפ' כל שעה (פסחים דף לד ע"א). ומיהו איכא למימר שלא הוצרכו לתרץ כך אלא לרבה דמפרש ואסורים לאכול לזרים אבל למסקנא דמעלה בעלמא הוא ואף לכהנים אסורים לאכול וכן מפ' הר"ש והר"ב למתניתין אין כאן קושיא כלל. דכיון שאסור לאכול עד שיגום. ודאי דלא משהי ליה:

המנכש יאטען שתולש עשבים רעי' מבין הצמחים:

עם העובד כוכבים בחסיות צוויבעל פריכטע שאין זרען כלה:

אף על פי שפירותיו טבל דהרי קיי"ל אין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע ממעשר ואף דעכ"פ מרוחו פוטר מדאורייתא. עכ"פ מדרבנן אינו פוטר [כראב"ד ספי"א ממעשרות] והרי לפ"ז זרע העובד כוכבים טבל. ולהרמב"ם [פ"א מתרומ' ה"י] דס"ל דמרוח עובד כוכבים גם מדרבנן פטור ממעשרות צ"ל דהא דנקט הכא דפירותיו טבל היינו בשזרע העובד כוכבים החסיות קודם שמרחן:

אוכל מהם עראי דאע"ג דגדולי טבל בדבר שאין זרעו כלה אסור. והרי חסיות כך הן. אפ"ה כיון דמרוח עובד כוכבים רק מדרבנן אינו פוטר. לא גזרו באכילת עראי בהן. ולהרמב"ם הנ"ל דהכא בלא מרחו עובד כוכבים מיירי. וא"כ הרי הוא טבל דאו'. א"כ לכאורה ק' הרי בטבל דאו' כשאין זרעו כלה גדוליו אסורים אלא די"ל דהא דבשאין זרעו כלה גידוליו אסורים היינו רק מדרבנן. והכא בזרע עובד כוכבים ואכילת עראי לא גזרו:

שתילי קרייטער פפלאנצען:

תרומה שנטמאו שתלן טהרו מלטמא ואסורין מלאכול אפי' לכהן מצד מעלה:

עד שיגום את האוכל ר"ל עד שיחתוך מהצמח כל הראוי לאכילה. ומה שגדל אח"כ מותר דהשורש אינו מקט"ו:

רבי יהודה אומר עד שיגום וישנה שיחתוך גם הגדל אחר שחתך פעם א':

המנכש כו'. בפ' הנודר מן הירק קתני מנכש עם הכותי שהוא ודאי לא הפריש מעשר כלל ופירותיו אינם כדין דמאי אלא ודאי טבל ונראה שאותה היא ברייתא אף הרישא כמו שאכתוב בסמוך. וכתב הרש"ש ז"ל ומוקי לה בירוש' כר"ש דפ' הלוקח מן הנחתום דס"ל יש קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מידי מעשר ולא הוי טבל דאורייתא ופריך אי כר"ש למה לי עראי אפילו קבע נמי ומשני מודה ר"ש שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה פי' מתקנתא דרבנן משום בעלי כיסין שהעשירים יתנו שדותיהם לעובדי כוכבים כיון דמירוח העובד כוכבים פוטר ומפקיעין אותן מן המעשרות ויפה מתפרשת כר"ש. וכתב ה"ר משה פיזנטי ז"ל ואית דגרסי עם הכותי ע"כ. ובברייתא תניא המנכש עם הכותי בחסיות אוכל מהם אכילת עראי ומעשרן ודאי ר"ש בן אלעזר אומר אם ישראל חשוד על השביעית למוצאי שביעית מותר ע"כ ואיתא התם בנדרים ופי' הרא"ש ז"ל המנכש עם הכותי בחסיות ברייתא היא בתרומות פ' הזורע פשתן עוקר ותולש מהן כדי להרחיב לנותרים כדי שיגדלו היטב: אוכל מהן עראי. כדין פועל שאוכל במלאכתו שהוא עושה ומותר לאכול עראי מדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולא חיישי' שמא כותי זרע טבל גמור וקיי"ל דגדולי טבל טבל ואסור אף באכילת עראי. ומעשרן ודאי אם בא לאכול מהם קבע. אם הי' ישראל חשוד על השביעית ויש לחוש שמא פירות אלו גדלו בשביעית. למוצאי שביעית מותרין כי נתבטלו ברוב גדולי היתר ולאו דוקא חשוד דהה"נ אם היו פירות שביעית ודאי אלא אורחא דמילתא נקט שביד חשוד נמצאים פירות שביעית ע"כ. ופי' הרמב"ם ז"ל וזכר זה הדין של חסיות בכאן למה שקדם לו זכרו והוא הלוף והשום והבצלים ע"כ:

ואסורין מלאכול. משום טומאה ובפ' כל שעה (פסחים דף ל"ד) פריך וכי מאחר דטהורים מליטמא אמאי אסורין מלאכול ומסיק דמעלה בעלמא כדי שלא יזרעו תרומה דאין זריעה מועלת לתרומה לטהרה כי היכי דלא מהניא להקדש לטהרו וברמב"ם שם פסק כר' יהודה: