משנה תרומות פרק ח׳ משנה ו׳

נקורי. פי' תאנים או הפירות שנקרו אותם הנחשים וכבר בארנו פי' קשואים והם בל' ערבי קתא ובלע"ז קוקו"מארי. ואבטיחין בערבי בטיך ובלע"ז מילונ"י. ודלועים דלוע. ומנפפונות אל"כיאר: אפי' הם ככר. ענינו שיהיו גדולות כשיעורככר אחד שלא יאכל אדם מהם דבר: ואמר

נשיכת הנחש אסורה ענינו כי כל בעלי חיים שינשוך אותו מין ממיני הנחשים שאסור לשחוט אותה הבהמה או העוף ולאכול מבשרם גזירה שמא יבא אותו הסם בכל אברי אותה הבהמה וימות האוכל אותו הבשר שיש בו הארס:

ואפילו הם ככר. פירש הר"ב כלומר שהם גדולים הרבה וכו' [וכן פי'] הרמב"ם. וקצת קשה למאי תני תו א' גדול וא' קטן. והרמב"ם בפ' י"ב מהלכות רוצח ושמירת נפש השמיט זו הבבא. [*ובפירוש שהזכרתי כתוב אפי' הם ככר [צ"ל בכד] אחד גדול שמונחים בכלים ע"כ:

נקורי אויסגעפיקט:

תאנים וענבים וקשואין גורקען:

והדלועין קירביסע:

והאבטיחים מעלאנען:

והמלפפונות ציטראנען קירביס:

אפי' הם ככר ככר הוא ס' מנה [כפ"א דשביעית מ"ב] ורצונו לומר אע"ג שהאילן מרובה בפירות וכולן נקורי' לא אמרינן א"א לנחש לנקר כולם:

אחד גדול ואחד קטן ר"ל בין שהפרי גדול או קטן. וי"א דככר ר"ל שהפרי גדול וא' גדול וא' קטן ר"ל שהנקב גדול או קטן:

אחד תלוש ואחד מחובר לר' יוסי במשנה ה' איצטריך דבאילן לא אמרי' דארץ מבטל כח הארס:

כל שיש בו בהפרי:

ליחה זאפט:

אסור דמתערב ע"י הזאפט בכל הפרי:

ונשוכת הנחש בהמה שנשכה נחש:

אסורה מפני סכנת נפשות ולא משום טריפה ונ"מ דאפילו ס"ס אסור. ועוד דאע"ג דכל מאכל מסוכן בטל בס' כשאר איסור. עכ"פ נ"ל דלא בטל ברוב:

אפילו הם ככר. כלומר שהם גדולים הרבה עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט נראה שהוא מלשון כר וכסת או מלשון כרי ואני היה נראה לע"ד דככר לשון קנטר כלומר אפי' הן מרובין וכולם נקורין אסורין והשתא אתי שפיר דקתני בתר הכי אחד גדול ואחד קטן. אבל ה"ר יהוסף ז"ל כתב על פי' ר"ע ז"ל פי' זה אין נראה דהא אח"כ קאמר אחד גדול וכו' אלא נראה שר"ל אפי' הן שלימין עדיין אלא שנקרו בהן מעט אפי' הכי אסור וכל דבר שלם הוא נקרא ככר כגון ככר דבילה או כגון הא דתנן בעירובין ככר כאיסר והוא שלם וכו' עכ"ל ז"ל. אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל כתב ה"ג ואפי' הם ככד בדלי"ת כלומר גדולים כמו כד כדאמרי' נמי בפ"ק דר"ה דף ט"ו אפי' הי' האתרוג כזית ונעשה ככד ע"כ וגם שם נפל טעות ובערוך לא מצאתי לא זו ולא זו לא בערך כד בדלי"ת ולא בערך כר ברי"ש. ומ"מ גם ברב אלפס שם בפ' שני דע"ז איתא ככד בדלי"ת בשני הדפוסין וגם בדפוס שאלוניקי וגם הרב בצלאל אשכנזי ז"ל הגיה במתני' ככד בדלי"ת וכתב גם הוא ז"ל מה שהוקשה לי וז"ל קשה קצת דהאי בבא דאחד גדול וא' קטן מיותרת היא דהא קתני אפי' הם ככד ע"כ וגם בתוס' י"ט. ונראה ממתני' דאם דרך ענבים שהיו בהן נקורין אסורין:

כל שיש בו ליחה אסורה. כתב הרשב"א ז"ל דאפי' באבטיח אינו אסור עד שיגיע מקום נקורו למעיה ע"כ:

ונשוכת הנחש וכו'. ללח מדמינן לה. וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל ונשיכת ביו"ד אחר השי"ן ובניקוד ציר"י בשי"ן. ובירושלמי א"ר יהודה בן פזי מאן תנא נקורין ר"ג הוא דתנן בפ"ט דמס' פרה ר"ג אומר אף הנחש מפני שהוא מקיא וקאמרי רבנן התם דחולדה פוסלת ולא נחש דס"ל דנחש אינו מקיא וא"כ מתני' דקאמרה ניקורין ר"ג שנאה וטעמא משום דמקיא הארס בשעה שהוא נוקר לאכול ודחי לה דאע"ג דלגבי מצות פליגי רבנן כגון גבי מי חטאת. לגבי סכנתא חשו כולהו לדרבן גמליאל דחמירא סכנתא מאיסורא: