משנה תרומות פרק ו׳ משנה א׳

אמר השם יתעלה ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו (ויקרא כ״ב:י״ד) זה החומש הוא רביע מה שאכל שהוא חומש הכל כיצד אם אכל מה ששוה דינר משלם מה ששוה דינר ורביע דינר וכן כל החומשים הנזכרים בתורה זהו דינם וזהו ענין אמרם עד שיהא הוא וחומשו חמשה:

וקרן ידוע והוא כמו העיקר שאכל ואמר השם יתעלה ולא יחללו את קדשי בני ישראל (שם) ואמרו (נדה לב.) להביא הסך והשותה אע"פ שהעיקר אצלנו שתיה בכלל אכילה מן הכתוב שאמר (דברים י״ד:כ״ו) בבקר ובצאן וביין ובשכר ואמר ואכלת וכמו כן הסיכה מכללו כדבר הבא בתוך הגוף הוא אמרם ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהילים ק״ט:י״ח): ואמרו [וחומש] חומשה ענינושאם אכל אותו החומש בשגגה שהוסיף עליו חומש אותו חומש לפי שדינו ודין התרומה שוה וזה הוא ענין מה שאמר בו הי"ת בזולת זה המקום וחמישיתיו יוסף עליו (ויקרא ה׳:ט״ז) ואמרו מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש: ואמרו ואינו משלם תרומה כי התרומה לכהן והדבר שאכל חוב עליו ואין ראוי לפרוע חובו מממון אחר וחולין מתוקנים הוא שיוציא מהם התרומה וכל המעשרות וכבר בארנו זה בסוף דמאי (פ"ז משנה ז):

והם נעשים תרומה. ענינו כי אותם חולין ששלם נחשוב אותם תרומה:

והתשלומין תרומה. ענינו כי דין מה שישלם בדיני התרומה משלם לענין הדמוע וזולתו:

[*האוכל תרומה. עיין בפרק דלקמן משנה ג כמה יאכל]:

קרן. מפורש בריש פ"ק דפאה:

ואחד הסך. כתב הר"ב דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. ובמשנה דפרק ט דשבת מפורש דאסמכתא היא והכי נמי הכא לענין תשלומים הכח ביד חכמים לחייב תשלומים מה שאין כן לענין כרת דהתם. ודרשא דלא יחללו את קדשי בני ישראל (ויקרא כ״ב:ט״ו) להביא הסך שכתב הרמב"ם כתבו התוס' בפרק בנות כותים (נדה דף לב) דג"כ אסמכתא בעלמא:

וחומש חומשה. כתב הר"ש ובפרק הזהב דרשינן לה מדכתיב ויסף חמישיתו אי שקלת ליה לוי"ו דויסף ושדית ליה אחמשיתו הוי חמשיותיו ע"כ. וכלומר דהוי כמו וחמשיתיו דגבי גזל בסוף פרשה ויקרא דאמרינן בפרק הגוזל קמא התורה רבתה חמשיות הרבה וכדפי' הר"ב במשנה ז שם. ותמיהני על הרמב"ם שפירש בכאן ממה שאמר הש"י בזולת זה המקום וחמישיתיו יוסף עליו ואמרו מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש ע"כ. וכ"כ בפי' המשנה בפרק הגוזל. ומת"כ דסוף פרשת ויקרא העתיקו. ותמיהני שלא כתב דרשא שבגמרא:

חולין מתוקנים. פירש הר"ב שהפרישו מהן תרומות ומעשרות. עיין מ"ז בפרק בתרא דדמאי. ומה שכתב דבר הראוי להיות קדש עיין במ"ה דלקמן:

האוכל תרומה שוגג אפי' ידע שאסורה רק לא ידע שהאוכלה במיתה:

משלם קרן וחומש כל חומשין שבתורה הן חומש מלבר שהוא רביע מלגב דבאכל ד' משל' ה':

ואחד הסך דשתי' בכלל אכילה. וסיכה אתרבי מקרא:

משלם חומשה וחומש חומשה דבאכל החומש ששילם חייב ג"כ בחמישי' החומש:

אלא חולין מתוקנים דכ' ונתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש. ולא מה שהוא כבר קדוש. ודייק כן מדלא כתיב ונתן לכהן קדש. ואפי' ירש תרומה מאבי אמו שיכול למוכרה והדמי' שלו אפ"ה אינו יכול לשלם ממנו. ולפי מ"ש פ"ז דמאי ל"ה. דחולין מתוקנים היינו מע"ר שניטל ממנו תמ"ע. נ"ל דהכא קמ"ל סתם מתני'. דאפי' לר"מ דס"ל [יבמות דפ"ה ב'] דמעשר יש בו קדושה דאסור לזרים. אפ"ה כיון דמותר ללוי לא מקרי קודש ומותר לשלם מהן. ומכ"ש דיוכל לשלם מחולין גמורים שניטל מהן כבר כל התרומות ומעשרות. ואפי' החומש צריך לשלם מחולין שמותר לזרים:

והם החולין שמשלם:

והתשלומין תרומה ר"ל בחזר ואכל החולין ששילם. מה שחוזר שוב ומשלם ג"כ נעשה תרומה:

ודוקא בשגג בתרומה. אבל בשגג לגוף עצמו שסבור שהוא כהן ונמצא ישראל משמע לקמן (רפ"ח) דפליגי בה ר"א ור"י באשה שאמרו לה מת בעלך או גרשך ולעבד רבך שחררך דלר"י פטור. והרי קיי"ל כר"י לגבי ר"א. וכן משמע בירושלמי התם [וכתיקון הגי' מרבינו קרבן עדה] סבור שהוא כהן ונמצא ישראל פטור. ולפ"ז שפיר נקט מתני' התם ב' בבי דהיינו אשה ועבד ובן גרושה ובן חלוצה. סיפא לרבותא דר"א דאע"ג דמסתבר דלפטר מדכתיב ברך ה' חילו (כפסחים דע"ב ב') אפ"ה מחייב ר"א. ורישא נקט לרבותא דר"י דגם בהנך דאינן חללים פטר. ואף דש"ס התם דחיק לומר דרק בחלל או בערב פסח פטר ר' יהושע ור"ל דר"י לא פליג אאשה ועבד היינו לס"ד. אבל למאי דקיי"ל כר' יהושע דבעבר אכרת ועשה בזה מצוה פטור מחטאת. לא אצטרכינן לאוקמא מתני' בחלל או בחמץ בערב פסח דוקא (ועי' רמב"ם פ"ב משגגות ה"ג). אמנם להרמב"ם (פ"י מתרומ' הי"ב) כל הנך שגגות כולן פטורים רק מחומש ובחמץ בע"פ פטור גם מקרן (וערלח"מ פ"ב משגגות):

משלם קרן וחומש. דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ופליגי תנאי בפ' הזהב אי חומשא מלבר או מלגאו דתניא חמישיתו יוסף עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דהיינו מלבר דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר וחמישיתו חומשו של קרן דהיינו מלגאו:

אחד השותה. יין:

ואחד הסך שמן. ובת"כ מרבה סיכה מקרא ושתיה בכלל אכילה:

וחומש חומשה. אם אכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש והתשלומין נעשים תרומה כדקתני סיפא ואם חזר ואכל תשלומי החומש משלם חומש על אותו החומש ובפ' הזהב דריש לי' מדכתיב ויסף חמישיתו ושקלינן לוי"ו דויסף ושדינן לי' בסוף חמישיתו ויהי' חמישיתוו בשני ווי"ן לרבות חומשין הרבה ופליגי בת"כ ובירוש' אם משעת הפרשה קדשי כתרומה לחייב האוכלן או עד שעת נתינה והכי תניא ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו לחייב עליו חומש דברי רבי ר' אלעזר בר"ש אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו חומש:

נעשים תרומה. לענין דמוע וזולתו:

והתשלומין תרומה. בירוש' איכא פלוגתא אם כתרומה לכל דבר או לא דתניא התם תשלומי תרומה אין משלמין עליהם קרן וחומש ואינם חייבין בחלה ואין ידים וטבול יום פוסלות בהם כדרך שאין פוסלות בחולין ועוד איתא התם ר' זירא בשם רבי חנינא תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר אלא שגדוליהן חולין ואפשר דברייתא דהתם בת"כ פליגא אמתני' ור' חנינא כמתני':

בפי' ר"ע ז"ל. מה שחוזר ומשלם תחתיהן גם הם נעשים תרומה. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אין נראה דהא לקמן גבי התשלומין חולין אין שייך לפרש כן וכן גבי זה הכלל דלקמן ואמר התשלומין תרומה אין שייך לפרש כן על כן נראה דקאי אתשלומין הראשונים וגרסי' התשלומין בלא וי"ו ואע"פ שאומר למעלה והן נעשין תרומה חזר לומר לשון זה התשלומין תרומה איידי דנקט לי' בכל מקום עכ"ל ז"ל:

אם רצה וכו'. כתבו התוס' ז"ל בפ' אלו נערות דהא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהיה צריך להפריש אבל לאחר שהפריש יכול למחול לו שיהא שלו שהכפרה תלויה בהפרשה ע"כ:

אינו מוחל. דכיון דגזרת הכתוב שחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש ואין יכול ליפטר בדמים אין הדבר תלוי בבעלים אבל אין לומר משום דהוי כעין קרבן כיון דמחייב חומש דהא גוזל את חבירו ונשבע לו דמחייב חומש תנינן בהגוזל קמא דיכול למחול עכ"ל הרא"ש ז"ל: