משנה תרומות פרק ה׳ משנה א׳

כשנפל חלק מתרומה בפחות ממאה חלקים מזולתה יהיה הכל מדומע וכבר בארנו זה בפרק שלפני זה ואומר בזו ההלכה שלשת הלכות מהלכות המדומע והודיענו בדיניהם האחת אם נפלה סאה תרומה טמאה בפחות ממאה חולין או מעשר שני או מעשר ראשון או הקדש בין שיהיו אותן חולין או מעשר או הקדש טמאים או טהורים דין כולם שיניחו אותם שירקבו ויפסידו. וההלכה השנית אם נפלה סאה תרומה טהורה בפחות ממאה חולין טהורים או מעשר ראשון או מעשר שני והקדש טהורים ויהיה הכל מדומע והוא טהור ואם נפלה הסאה תרומה בחולין ימכרו כל החולין לכהן חוץ מדמי תרומה ואם נפלה במעשר ראשון יקרא שם לתרומת מעשר החייבת לאותו מעשר ראשון ויצטרף לאותה תרומה גדולה שנפלה וימכר הכל לכהן חוץ מדמי תרומה שנפלו ודמי תרומת מעשר ראשון שקרא לה שם לפי שתרומת מעשר גם כן לכהן ואם נפלה בהקדש ומעשר שני פודין אותו ויהיה חולין אחר שיחזור חולין מוכרו לכהן חוץ מדמי תרומה. וההלכה השלישית היא אם נפלה סאה תרומה טהורה בפחות ממאה חולין טמאים שיהיה הכל מדומע ועיקר אצלנו כי אוכלין טמאין אין מטמאים זולתם אלא אם הם כביצה ומה שהוא פחות מכביצה ממאכלים טמאים אין מטמאין זולתם והוא ענין אמרם טומאת אוכלין בכביצה ועוד נבאר זה וטעמו באר היטב בסדר טהרות ונתננו העיקר כי האוכלין אינן מטמאין עד שיפול עליהם אחד משבעה משקין וכבר זכרנו זה פעמים ועוד יתבאר במקומו ואם נפל עליהם מי פירות כגון מי רמונים או תותים או אגסים וזולתם אינם מטמאים לפי שלא הוכשרו לטומאה ובמסכת מכשירין נבאר כל זה ומפני אלו השני עיקרים יהי' דין זה המדומע שימכר לכהן חוץ מדמי תרומה שבו והכהן הלוקח אותו אין לו רשות ללושו במים ולא באחד מן השבעה משקין כדי שלא תכשר התרומה באותן משקין ותטמא עם החולין שהם טמאים ואסור לאכול תרומה טמאה אבל דינה שתשרף אבל נבקש דרך שיוכל לאכלה והוא שיאכלנה נקודים ונקודים הוא שיעשנה ככרות קטנות תהיה כל אחת כחצי ביצה וכן אמרו בגמרא ואין הכוונה שילוש אותה כולה ויעשה ממנה ככרות קטנות כחצי ביצה אבל הכוונה שילוש אותה ככר אחר ככר או שיאכל הכל קלוי כדי שלא יפול עליהם משקה או שילוש אותם במי פירות שאינן מכשירין כמו שאמרנו או יתחלקו אותן חולין שנדמעו לעיסות כדי שלא יהא במקום אחד כביצה מאלו החולין הטמאין שנתערבו בם תרומה וכשיהיה זה כמו שאמרנו לא יטמא חלק התרומה המעורב בה לפי שהוא פחות מכביצה כמו שנתננו העיקר הנה פסק את הדין באלו הארבעה חלקים שהם צריכות והם אם נפלה תרומה טהורה לחולין טמאים או לחולין טהורין או אם נפלה תרומה טמאה לחולין טהורין או טמאים והודיענו שדיני אלו הארבעה חלקים שלשה דינים כי דין תרומה טמאה כשנפלה בטמא או בטהור הכל שוה כמו שנתבאר:

סאה תרומה טמאה וכו'. דטמאה אסורה באכילה בעשה כדילפינן בפרק הערל (יבמות דף עג) מדכתיב (דברים ט״ו:כ״ב) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו אע"פ שהטמא נגע בו. ובפסולי המוקדשין כתיב. ודרשינן לזה ולא לאחר. ועי' במשנה ד:

[*שנפלה לפחות ממאה חולין וכו'. דתרומה טמאה נמי עולה באחד ומאה כדלקמן משנה ד]:

ירקבו. כתב הר"ב והא דלא תנן ידלקו משום דחיישינן דלמא אדמדליק להו אתי לידי תקלה כו' משום דדימוע קיל וכו'. וכך כ' הר"ש. *) [*והא] דבמשנה י פרק ח מפרש הר"ב גבי שמן דראוי להדליק כשנדמע ונטמא דמדליקין וגמרא ערוכה היא בסוף פרק קמא דפסחים. [*הא מסקינן התם רמי ליה בכלי מאוס דלא חיישינן תו לידי תקלה והכא בדבר יבש דהא עדיין לא הוכשר כבסיפא דמתניתין ולא ממאיס בכלי מאוס. ואתי ביה לידי תקלה הלכך לית ליה תקנתא]. והרמב"ם בפרק י"ד כתב בדין משנתינו מניחין אותן עד שירקבו בד"א בדבר שאין דרכו להאכל חי. אבל בדבר שדרכו להאכל חי. לא יניחן שמא יתקל בהן ויאכל מהן אלא ידליק הכל כדרך שמדליקין תרומה טמאה עכ"ל. ומבואר שחלוקין הם בפירוש ירושלמי. טמאין ירקבו על דעתיה דר' יוחנן ידליק על דעתיה דחזקיה ניחא סבר ר' יוחנן וכו'. להר"ש מקשה על דעתיה דר' יוחנן ידליק ומשני סבר כו' ולא ידליק. ולהרמב"ם מקשה על דעתיה דר' יוחנן ידליק ומשני דאין הכי נמי אלא סבר ר"י דמשנתנו בדבר כו' ועיין מ"ש לקמן בפ"ח:

ואם למעשר ראשון וכו'. פירש הר"ב שלא נטלה ממנו תרומת מעשר וכו'. דאל"ה אינו ראוי לעשותו תרומת מעשר על טבלו כדתני בספרי שהביא הר"ב בפ"ק מתניתין ה לענין תרומה גדולה וה"ה לתרומת מעשר וכמ"ש בפ"ג משנה ב. ומ"ש עוד הר"ב יבקש מן הלוי שיחליפם כו'. לא הבינותי דבריו הללו דאע"ג דנימא משום דלא בעי לפרושי מתניתין כאבא אלעזר בן גומל דס"ל דאף הישראל רשאי להפריש תרומת מעשר וכמו שעשה במתני' ה דפרק דלעיל מ"מ הכא אינו צריך לכך [*וגם אינו רשאי להחליף] דהא הכא במעשר ראשון מחויב לתתו ללוי משא"כ לעיל דהן חולין הטבולין למעשר. והר"ש כתב סתם יעשנו תרומת מעשר על מעשר אחר. נראה דמפרש לה דאתיא כאבא אלעזר בן גומל. והרמב"ם פירש ואם למעשר ראשון נפלה שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר יקרא שם לתרומת מעשר החייבת לאותו מעשר ראשון ויצטרף לאותה תרומה גדולה שנפלה. וימכור הכל לכהן חוץ מדמי תרומה שנפלה ודמי תרומת מעשר ראשון שקרא לה שם:

ואם טמאין היו. לשון הר"ב החולין והמעשר. וכן לשון הר"ש. מדלא נקטי בלישנייהו אותן החולין כלישנא דמתני' ש"מ דל"ג כלל במשנה אותן החולין. וגירס' נכונה היא דלגירסת הספר קשיא אמאי נקט חולין לחוד:

[*יאכלו נקודים. כתב הר"ב פי' ביובש כמו יבש היה נקודים. וכ"כ הר"ש אבל הרמב"ם כתב נקודים הוא שיעשנה ככרות קטנות תהיה כל אחת כחצי ביצה וכן אמרו בגמ' עכ"ל. ור"ל בירושלמי דקאמר והדין נקודין כהדין חציי ביצים. ונ"ל דירושלמי קשיא ליה שאם הנקודי' שבמשנה כמו נקודים שבפסוק א"כ או קליות למאי נ"מ איצטריך למתני דתרווייהו טעמייהו משום שהם יובש ובלאו ה"נ קשיא על הר"ש והר"ב שפירשו דלא כבגמ' ולפחות ה"ל להזכיר גם אותו פירוש. עוד כתב הרמב"ם ואין הכוונה שילוש אותה כולה ויעשה ממנה ככרות קטנות כחצי ביצה אבל [הכוונה] שילוש אותה ככר אחר ככר ע"כ]:

כדי שלא יהא במקום אחד כביצה. מ"ש הר"ב דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה. אינו מוכרח ממשנתנו אלא שהוא סובר שהדין הוא כך וכן פי' בפ"ב דמעשר שני משנה ד וריש פרק יג דאהלות ומשנה ו פרק יב דפרה וריש פ' קמא דטהרות. וקשיא מרפ"ב דטהרות ושם אפרש בס"ד. ועי' מ"ש בסוף פ"ב דחלה:

סאה תרומה טמאה אף דאסורה גם לכהן עולה בק"א:

ירקבו דהרי אסורה באכילה גם לכהן ולא אמרינן ידלקו כפ"ח מ"י. דהתם מיירי ברמי לשמן בכלי מאוס דלא אתי בה כהן לידי תקלה מה שאין כן הכא בדבר יבש וחיישי' אדמדליק לי' כהן אתא למיכל מיני' דמדמוע מד"ס קיל להו לאנשי:

אם טהורה היתה אותה הסאה וגם החולין טהורים [ועי' מ"ש בס"ד לקמן סי' ח']:

ימכרו לכהנים בדמי תרומה שדמיו פחותי' מחולין:

ואם למעשר ראשון נפלה שנפלה התרומה למעשר הטבול לתמ"ע:

יקרא שם לתרומת מעשר יעשה להמעשר שנתערב. תמ"ע על מעשר אחר:

הרי אלו יפדו כדי שיהא ראוי לכהן יפדם ויאכל דמי המעשר בירושלים. וימכר התערובות אח"כ לכהן חוץ מדמי הסאה:

ואם טמאים היו אותן החולין שנתערב בהן:

יאכלו הכהנים את התערובות:

נקודים ככרות קטנות פחות מכביצה כדי שלא יהיה אפשר להיות כביצה מהחולין הטמאים יחד בשעה שילוש עיסה מהתערובת ותוכשר התרומה. דכך השיעור לטמא אחרים:

או קליות צלוי באש ביובש שלא תיכשר התרומה ותתטמא מהחולין שבה:

או ילושו במי פירות שאינן מכשירין:

או יתחלקו לעיסות ניתן פחות מכביצה בעיסות אחרות משא"כ ברישא בתרומה טמא שנתערבה אי אפשר בכה"ג דעל כל פנים אוכל תרומה טמאה:

מה שהקשה רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל למה קא' הכא יקרא שם לתמ"ע. ובפ"ד מ"ה קא' יעשנה תמ"ע נ"ל דלעיל דהי' חולין הטבולין למעשר דמחוסר מעשה רבה לעשותו מעשר. ולקרותו אח"כ תמ"ע נקט לשון עשיי'. משא"כ הכא שכבר הוא מעשר ואינו מחוסר רק לקרותו לתמ"ע נקט שפיר קורא שם. ומה שהקשה דמה מהני נקודים הרי לא משכחת תולין טמאים רק ראשון ושני וכיון דאוכל כנאכל נפסל גופו לתרומה כפ"ב דטהרות מ"ב נ"ל דוקא לתרומה בעינא נפסל. ולא לדמוע דמדאו' ברובא בטל (כתו' נדה דמ"ז א') דהו"ל תרי דרבנן:

ונ"ל דמצי איירי אפי' הוכשרה התרומה. ואפ"ה כיון שאין בכל גרעין של חולין כביצה אמ"ט לתרומה שבצדה. והן אמת שמרש"י (חולין קי"ח ב') משמע שכל שנוגעין אוכלין זב"ז מצטרפין לכביצה. אבל כבר הכריעו שם רבעתו"ס (ד"ה אין) שלא כדברי רבינו בזה. ועי' עוד ברמל"מ (פ"ד מאוכלין ה"ג). וא"ת א"כ דמיירי בשכבר הוכשר' התרומה. א"כ למה קאמר יאכלנו קליות. הרי גם אם ירטיב החיטין רשאי לאכלן דאין גרעין מטמא לחבירו. וגם המי' לא יתטמאו מגרעין פחות מכביצה (כרמב"ם פ"ד מאוכלין) י"ל אין ה"נ רק דהכי אורחא לאכלן קלי ולא חיין. תדע דהרי הוה מצי נמי למנקט דיכוס החיטין חיין כמו שהן אלא דאתא רק לאפוקי שלא יבשלם יחד ויתמעכו לדייס'. ואז יהיה כביצה חולין טמאים ביחד ויטמא התרומה. וא"ת אי בשכבר הוכשר התרומה. אמאי קאמר בסיפא שילוש במי פירות ומאי מהני בזה. הרי ע"י הלישה יהי' כביצה חולין גוש א' ויטמא התרומה שכבר הוכשרה במי' י"ל דכל שלש במי פירות חיבורי אדם אינו חבור וכל קורט וקורט קמת לעצמו עומד. ורק בלש במי' הוי חיבור כרמב"ם פ"ו מאוכלין הי"ג:

סאה תרומה טמאה. בספרי פ' קרח יליף מקל וחומר דתרומה טמאה נמי עולה באחד ומאה דתניא מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו מקדשו מכאן אמרו תרומה עולה באחד ומאה אין לי אלא תרומה טהורה תרומה טמאה מנין קל וחומר אם יעלה איסור מן האיסור להיתר ק"ו האיסור מן המותר להיתר פי' הרא"ש ז"ל איסור מן האיסור היינו תרומה שעלתה מן הטבל דשתיהן אסורים לזרים ואותה עלייה היא תחלת התרת הטבל ק"ו תרומה טמאה שאסורה לכהן שנפלה למאה תרומה טהורה שמותרת לכהן שעולה ומתרת המותר. ולאו ק"ו הוא דעלייתה מן הטבל הפרשת תרומה היא ועליית תרומה טמאה מטהורה בטול הוא ומן הדין אפי' הרמה לא צריך אלא כיון דכבר שמעי' דטהורה בטלה בקל ילפי' דטמאה נמי בטלה. ורבי קאמר ק"ו אם תעלה תרומה טהורה שהיא אסורה לזרים מן החולין המותרים לזרים ק"ו שתעלה תרומה טמאה שמותרת לכהן להסיק תחת תבשילו מן הטהורה שמותרת באכילה ובטלה הטמאה במיעוטה ונעשה הכל מותר ע"כ:

להקדש. בהקדש בדק הבית מיירי מדתני סיפא יפדו דאי בהקדש מזבח אין לו פדיון דקדוש קדושת הגוף וטעמא דאפי' בפדיון לא מהני משום תרומה טמאה ואע"ג דמן התורה בטל ברוב כיון דאסמכוה אקרא דאת מקדשו ממנו אחמירו בה ובפ' הנודר מן הירק פריך הא למאה תעלה כלומר יעלו סאה אחת והשאר מותר והא דבר שיש לו מתירין הוא דאי בעי מתשל עלה וחזרה היתר ואמאי בטלה במאה וכי תימא דמיירי דאתאי לידי כהן ולית בה שאלה והא מדקתני ואם היתה טהורה אותה סאה ימכרו לכהן מכלל דלאו ביד כהן היא וליכא למימר דבישראל שירשה מבית אבי אמו כהן מיירי דאי הכי אותה סאה אמאי לא ימכור והא ירשה ומסיק דתרומה מאי מצוה לאיתשולי עלה איכא וכדבר שאין לו מתירין דמי ולהכי בטילה במאה הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל ובירוש' פריך אנפלה להקדש ולא כן סברינן למימר אין להקדש אלא מקומו ושעתו ומשנה היא בערכין ס"פ שום היתומים כלומר וזו היא שעתו דמי עציו ולתקלה לא חיישי' דהקדש בדילי אינשי מיני' ומשני א"ר חנינא תפתר שחרב אותו מקום ולא מצא למכרו אפי' בדמי עצים ע"כ:

ואם טמאים היו אותן החולין וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים גרסי' יעלו ויאכלו ונ"ל דטעות הוא דהא לפחות ממאה נפלו וא"כ אינם עולין ותו דהאיך שייך לומר יעלו דקאי אחולין כי אין מעלין את החולין אלא את התרומה אלא ודאי לא גרסי' אלא אם טמאים היו אותן החולין יאכלו נקודים וכו' ע"כ:

נקודים. פי' הרמב"ם ז"ל ככרות קטנות כל אחת פחות מכביצה. והר"ש שירילי"ו ז"ל כתב נקודים ויזקוטו"ש בלע"ז שעושין עגולין קטנים שאין בהם כביצה ומנקדין אותן נקודות נקודות וכן תרגם יונתן יבש היה נקודים הוה ככסנין ופירשו הגאונים ז"ל פת יבשה מאוד שכוססין אותו בבית המשתה וכן פי' ר"י ז"ל נקודים טראל"י בלע"ז. ילושו במי פירות שאין מכשירין ואין מחברין ואין כאן אוכל וסתם לן כר' עקיבא דאמר במס' ט"י פ"ג לא פסל אלא מקום מגעו בלבד ע"כ. ובמחילה מכבודו ואני נושק ידו דמשמע מתוך דבריו ז"ל דמי פירות דמתני' היינו אפי' שמן דבי' מיירי התם ר"ע וא"כ כיצד אמר במי פירות שאין מכשירין ואין מחברין בשלמא אין מחברין משכחת לה אפי' בשמן כר' עקיבא. אלא שאין מכשירין. השמן לכ"ע מכשיר כדתנן סתמא בפ' בתרא דמכשירין ולא ירדתי לסוף דעתו הנמרצת בע"ד. וכתב ה"ר משה פיזנטי ז"ל סאה תרומה טמאה. נקט טמאה לאשמועי' רבותא דדיוקא דהא למאה אע"ג דטמאה היא תעלה ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל. ויעשם הלוי תרומת מעשר על טבלו. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דכי היאך הוא רשאי לעשר תרומת מעשר כיון שנדמע ונעשה תרומה גדולה. המשנה לא אמרה אם למעשר ראשון נפלה יעשנה תרומת מעשר כמו שאמר לעיל אלא אמרה יקרא שם וכו' ע"כ נראה דה"ק אם טהורה היתה אותה הסאה ונפלה לחולין ימכרו לכהנים בתורת תרומה ואח"כ אמר ואם למעשר ראשון נפלה והרי היא טבל ותרומה מעורבין שהרי מעשר ראשון אסור אפי' לכהנים בטבלו אלא הן מפרישין תרומה ומחזיקין אותה לעצמן א"כ גם כאן אסור לכהן לאכלו כך אפי' בתורת תרומה אלא יקרא שם לתרומת מעשר שבו תחלה ואח"כ הוא רשאי לאכלה בתורת תרומה וכן אם הוא מעשר או הקדש צריכין פדיון תחלה ואח"כ יאכלם בתורת תרומה עכ"ל ז"ל. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל ואם טמאים היו החולין והמעשר ראשון וכו' כתב קשה דלפי דבריו הי' לו לומר ואם טמאים היו החולין או המעשר ראשון או המעשר שני והקדש יאכלו ניקודים וכו' ותו דלפי דבריו מעשר ראשון לא הוי דינו כמו שאמר לעיל יקרא שם ומעשר שני או הקדש בין טמא בין טהור צריך פדיון כנזכר למעלה וכל זה הי' ראוי להתפרש במשנה והיאך שייך לכוללם בדבור אחד כשאינם שוין ותו דהיאך שייך דקאי גם אמעשר ראשון הלא הוא צריך קריאת שם לתרומת מעשר ואותה התרומת מעשר היא עצמה כבר טמאה וא"כ מה תועלת יש במה שיאכלנה ניקודים כדי שלא תוכשר לקבל טומאה הלא טמאה היא ואסורה היא באכילה דבשלמא התרומה הטהורה שנפלה לתוכה מותרת ליאכל ניקודים כי ממה נפשך אין בה חשש איסור דאם יאכל התרומה הרי טהורה היא ואם יאכל החולין הטמאים שנעשו תרומה הרי חולין הם אבל טמאה אסורה. על כן נראה דלא קאי אלא אחולין לחוד וממעשר ראשון לא קמשתעי משום שאינו בכל ענין דמשנטלה ממנו תרומת מעשר ע"כ מצאתי וחסר פה כמו שורה אחת:

בפי' ר"ע ז"ל. לשון המתחיל ואם טמאים. צריך להגיה שם על מקום אחר אלא מפריש עליו תרומת מעשר ממקום אחר וימכרנו וכו'. ומה שהקשה היא קושיתו של הרא"ש ז"ל ותירוצו וכתב עליו ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל והנה האריך למענית ולא הספיק ונ"ל הטעם ברור דרישא דהתרומה הויא טמאה אם נאמר תאכל קליות לא אהנינן ולא מידי דהא אוכלין שקבלו טומאה בכל שהוא יש בהן טומאה ול"מ דבכזית איכא איסור עשה לטהור ולטמא בלא תעשה אלא אפי' כל שהוא נמי אסור דקיי"ל כר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה בכל האסורין שבעולם ואפי' ריש לקיש מודה דמדרבנן אסור כדאי' בפ' בתרא דיומא הלכך ירקבו אבל סיפא מהניא תקנתא לאכול תרומה בטהרה דאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה ונצטווינו לשמור את התרומה וליזהר בה שלא להפסידה דאכילה כתיבא בה כמו שביעית עכ"ל ז"ל. ובמה שכתב ר"ע ז"ל דאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה דעת הרמב"ם ז"ל ברפ"ד דהלכות טומאת אוכלין דמקבלין טומאה בכל שהוא וכן משמע מפירושו ז"ל כאן במתני' ועיין בדעת רש"י ותוס' ז"ל בפ' המצניע (שבת דף צ"א) ובפ' כל שעה (פסחים דף ל"ג) וגם בפ' מרובה (בבא קמא דף ע"ז) ששם כתבו שרש"י ז"ל חזר בו ממה שהי' רגיל לפרש בכל מקום דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה שהרי פי' בהדיא בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ"ב) דלא מקבל האי בצק האי טומאה דלית בי' שיעורא ע"כ: