משנה תרומות פרק י״א משנה ח׳

אומר בכאן כי כשעירה כד שיש בו שמן של תרומה או יין של תרומה בכד שני לא נחייב אותו לקנח אותו הכד עד שלא ישאר שם לחלוחית ואז יתן שם החולין אלא מאחר שנתמצה מן הכד כל מה שהי'בתוכו ונטפו ממנו שלש טפים טפה אחר טפה כאשר יארע לכלי כשמריקין ממנו כל מה שבתוכו מותר לו לשום באותו הכד החולין ואם הניח הכד ולא נתן בו חולין אחר שעירה אותו והטהו על צדו ונתמצה ונתכנס בו שום שארית הרי זו תרומה ולא נאמר כיון שיצא ממנו כל מה שיש בו טפה אחר טפה שלש טפין כל מה שנמצה ממנו אחר כך חולין לפי שהסיח דעתו ממנו ותרגום הטי נא כדך (בראשית כ״ד:י״ד) ארכיני כען וכבר בארנו כי הדמאי אין לכהן בו אלא תרומת מעשר ושמינית הוא שמינית הלוג וכבר בארנו שיעור הלוג וכשתהיה תרומת מעשר של דמאי שמינית השמינית או יותר על זה אז יתחייב להטריח עצמו עד שיגיענה ליד כהן ואם היה פחות מזה אינו חייב להגיעו ליד כהן אבל יצניענו עד שיבא כהן ויתננו לו או עד שיפסד וזכר בכאן את זה הדין לפי שקדם לו הדבר בשיעורין הקטנים מן התרומה שאינן ראוין לחוש בהם מפני מעוטן וכמו הגרגרים שנשרו באוצר והלחלוחית שנשארה בכד וג"כ זכר שיעור תרומת מעשר שאין אדם חייב לטרוח ולהוליכה לכהן מפני מעוטו:

[*נותן לתוכה חולין. אף כי עדיין יש טפות של תרומה אין לחוש הואיל ואין מתכוין לבטל. מהני שני בבי משמע דדבר שאינו נחשב בעיני המבטל ושאין כוונתו לבטל. לכתחלה [מותר ואף] (אף) בתוספתא התיר עד כאן לשון הפירוש שהזכרתי]:

הרכינה. פירש הר"ב הטה. תרגום הטי נא כדך (בראשית כ״ד:י״ד) ארכיני כען. ומיירי שעדיין לא נתן בתוכה חולין אלא דהוה אמינא שהן חולין מפני שהסיח דעתו מהן. הרמב"ם. [*ועיין מ"ש במשנה ח פרק ה דב"ב]:

*) ?הרכינה. כתב הרמב"ם ואם הניח הכד ולא נתן בו חולין אחר שעירה אותו והטהו על צדו ונתמצה ונתכסה בו שום שארית הרי זו תרומה. ולא נאמר כיון שעירה ממנו כל מה שיש בו טפה אחר טפה שלש טפין. כל מה שנמצא בו אח"כ חולין. לפי שהסיח דעתו ממנו עכ"ל. ומזה תבין פי' הר"ב על נכון כי דבריו לקוחים מדברי הרמב"ם:

וכמה תהא בתרומת מעשר. כתב הרמב"ם וזכר בכאן זה הדין לפי שקדם לו הדבר בשיעורין הקטנים מן התרומה שאינן ראוין לחוש בהן מפני מיעוטן כמו הגרגרים שנשארו באוצר ובלחלוחית שנשארה בכד וג"כ זכר שיעור תרומת מעשר [של דמאי] שאין אדם חייב לטרוח ולהוליכה לכהן מפני מיעוטה:

ויוליכנה לכהן. כלומר שאינו רשאי להניחה במקום הפקר אבל לא שמחוייב הוא להביאה אל הכהן. דהא פסק הרמב"ם מההיא דסוף פרק הזרוע דחולין [ד' קלד:] דאין ישראל חייבים להטפל ולהביאה מן הגורן לעיר וכו'. בפרק י"ב סימן י"ז ומשנתנו פסק בפרק ג' סימן ט"ז:

[*אחד משמנה לשמינית. והוא הקרטוב. ודרכן להפליג במדה זו מפני קטנותה. שכן אמרו אפילו חסר קרטוב. בפרק ג דמקואות ופרק יב דמנחות:

המערה מריק משקה תרומה:

מכד לכד ונוטף שלש טפים טפה אחר טפה כדרך הכלי כשהורק:

נותן לתוכה חולין וא"צ לקנחה:

הרכינה ר"ל ואם הטה החבית אח"כ:

ומיצה ומיצה וכינס מה שנשאר בו אחר הטפת ג' טפים הנ"ל:

וכמה תהא בתרומת מעשר של דמאי שהפרשתה בספק וטמאה מטומא' ע"ה:

ויוליכנה לכהן אפי' תרומה דאוריי' והיא טהורה א"צ להטריח א"ע להביאה להכהן אלא הכהן יבוא ויטלנה. אלא ר"ל שיסבב שתבוא ליד כהן ולא תאבד:

אחד משמנה לשמינית הוא ס"ד שבלוג או שפ"ד שבביצה [והוא קורטוב שנזכר בכ"מ] אז אינו רשאי להפקירו רק שא"צ להטריח ולהביאו הוא לכהן. אבל בפחות מזה מאבדו בידים מיהו בטהור או בוודאי טבול לתמ"ע אפי' טמא. אז אפי' הוא מעט אינו רשאי לאבדו. וזכר זה כאן מדאיירי נמי לעיל בשאר דברים שא"צ לחוש לפסידו דכהן במעוטן:

המערה מכד לכד וניטף שלש טפים נותן לתוכה חולין. כך צ"ל. אבל בספר יראים סימן קמ"ו מצאתי כתוב ואין לטעות ולהביא ראיה שאין להקפיד ולבטל איסור לכתחלה בבטול טפיחת הדם דתנן בשלהי תרומות המערה מכד לכד ניטף שלש טפים ונותן לתוכה חולין דהתם בתרומה גדולה איירי שאין קדושה תלוי' אלא בדעת התורם ואמור רבנן שאין דעת התורם על טפיחת כלי אחר נטיפת שלש טפים ע"כ. בסוף הלכות תרומות כתב הרמב"ם ז"ל קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם ואם שטף הקדרה במים או ביין ה"ז מותר לבשל בה בשל במקצת הכלי אין צריך לשטוף את כולו אלא שיטף את מקום הבשול בלבד ע"כ. וכתב בתשובה לחכמי לוניל שמזו המשנה דייק שאין צריך הגעלה לכלי של תרומה כדי לבשל בו חולין אלא שטיפה בלבד וק"ו הדברים אם היין או השמן הנשאר בדופני הכד אינו מדמע אע"פ שאילו הרכין הכד על צדו היה מתמצה תרומה המדמעת וכל הצחצוחין הנשארים שם הן עצמן של תרומה ק"ו הדברים לקדרה שנבלעה התרומה בחרסיה שאין בו ממש ודאי ולא הוא עין תרומה אלא המים שנתבשלה בהן התרומה הם הנבלעים בקדרה ואין לאותו היוצא אם יצא לא ממש ולא טעם ולפיכך אני אומר שאין הקדירה צריכה אלא רחיצה בלבד ולא הצרכתי רחיצה אלא מפני שהיא ע"י האור להחמיר אבל ליתן לה חולין ע"י צונן אינה צריכה רחיצה כמו המערה מכד אל כד ע"כ בקצור מופלג וראיתיה בכתיבת יד באורך. ובכסף משנה העתיקה שם בקצור מעט. ובחדושי הרשב"א ז"ל פ' הספינה דף פ"ז כתוב בסוף דבריו למדנו מענין המשנה שמאחר שעירה החבית וניטף ג' טפים השאר בטל הוא בדופני החבית לענין זה שמותר להרבות עליו חולין והוא בטל בהן ואינו מדמע קל הוא שהקלו חכמים בדבר מפני שאי אפשר להטריח על הצבור יותר מדאי ע"כ. ועי' בפי' הר"ש ז"ל שכתב דיש ללמוד ממתני' דלעיל דקתני מגורה שפינה ממנה וכו' אין מחייבין אותו וכו' יש ללמוד דהני גתות שדרך בהן עובד כוכבים כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט חרצנים שבין הגתות ומיהו כוס שפינו ממנו יין נסך לא שרי למרמי בי' חמרא אע"ג דתנן גבי חבית תרומה דלא חייבוהו לטפח ל"ד דההיא לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים אלא לענין איסור תרומה איירי וכו' כדכתיבנא לכולה מלתא לעיל:

הרכינה ומיצתה. מאי דקשה אמתני' מההיא דהרכינה ומיצת הרי היא של מוכר דתנן בפ' המוכר את הספינה נכתב שם דטעמא דהוי התם של מוכר מפני שמתייאש הלוקח ממנו שטורח לו להמתין עד שיתמצה אבל הכא גבי תרומה דלא שייך יאוש תנן דהוי תרומה ואסורה לזרים ע"כ אבל אי לאו משום טעם יאוש התם נמי המצוי היה ראוי לתתו ללוקח כמו הכא שניתן לכהן וה"נ משני הכא בירושלמי:

כמה תהא בתרומת מעשר של דמאי. מפרש בירוש' דקאי אהרכינה ומיצתה כמה תהא תרומת המצוי ויחזירנה אחד משמונה וכו' הר"ש שירילי"ו ז"ל. ואית דגרסי כמה יהא וכו':

תרומת מעשר של דמאי. מש"ה תני תרומת מעשר דמצי למתני בה של דמאי דאילו תרומה גדולה ליתה בדמאי דלא נחשדו עמי הארץ עליה: