משנה תרומות פרק י׳ משנה י״א

אלו התנאים כולם חולקים על סתם משנה שקדם והוא כי המאמר הנקדם התיר הכבישה בלבד וא"ר יוסי כי אפילו השלקים כששלקו ירק של חולין עם ירק של תרומה שאינו נאסר הירק של חולין אלא אם היה הירק של תרומה תרדין ונקרא בערבי אלסלק:

ור"ש נוטה לדעתו ואמר שאם שלק כרובים של שקיא וכרובים של בעל והיו הכרובים של בעל תרומה שאסור לאכול הכרובים של שקיא שהם חולין לפי שקלחי הכרוב רפין ובולעין לחלוחית הכרובים האחרים שהם תרומה:

והוסיף ר"ע ואמר אפי' המבושלים כמו הזרעים וזולתם כשמבשלים תרומה עם חולין לא יאסרו החולין אלא אם נתבשלו בשר עם ירק של תרומה אז יאסר הבשר לזרים לפי שהוא מושך את הירק ומתקן טעמו וזה ברור הוא:

והוסיף רבי יוחנן בן נורי על זה ואמר לא כל הבשר אלא הכבד כשיתבשל בירק של תרומה אינו נאסר לפי שהוא פולט ואינו מושך כלל ודבריהם כולם כשעבר אדם בדיעבד אבל לכתחלה אסור כולם ודבריהם דחוין ואינו מותר אלא המכובשין בלבד אבל זולתם בודקים אותם בנ"ט אבל הכבד כשנתבשל אסור לאכלו הוא וכל מה שנתבשל עמו לפי שהוא מלא דם אלא באחד משלשה דרכים אחד שיחלוט אותו בחומץ קודם בשולו עד שיתלבן או במים רותחין או להבהבו ואחר כך יבשל אותו ונהגו כל העם להבהבו בלבד קודם בשולו:

[*כל הנשלקים. שליקה בשול יותר מדאי כמ"ש הר"ב במשנה ו פרק ב דפסחים]:

[*כרוב של שקיא וכו'. פירש הר"ב אם בשלו וכו'. והגהתי שצריך להיות אם שלקו וכו'. וכן לשון הרמב"ם]:

[*של בעל. פירשתי במ"ט פ"ב דשביעית]:

רבי יוסי אומר כל הנשלקים הוא יותר מבישול [כתוי"ט מ"י] וכן מוכח לע"ד ממשנה עוקצין [פ"ב מ"ו]:

עם התרדים ווייסקאהל:

אסורים ופליג את"ק וס"ל דאפי' שלוק אינו אוסר בשאר ירקות רק בתרדין תרומה:

רבי שמעון אומר כרוב של שקיא ר"ל קאהל הגדל בארץ יבישה שצריך להשקותה והוא חולין:

עם כרוב של בעל ששלקו עם כרוב הגדל בארץ לחה שדי לה בגשמים [דהמטר נקרא בעל של הארץ שעל ידו יולדת גדולי קרקע]:

מפני שהוא בולע ר"ל של שקיא נוח לבלוע:

רבי יהודה אומר כל המתבשלין זה עם זה כל גידולי איסור והיתר שנתבשלו זע"ז:

מותרים דאינן בולעין זמ"ז:

אלא עם הבשר שבטבעו לפלוט ולבלוע. ולא קיי"ל כחד מהנך תנאי:

ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת כבד טריפה שבשלה עם היתר אוסרתו. ואם בישל כבד כשירה עם איסור אינה נאסרת:

מפני שהיא פולטת ואינה בולעת דמטרוד' לפלוט דם לא בלעה והכי קיי"ל. ואנן נוהגין להחמיר אפי' כשירה שבשלה לבדה אם לא צלא' תחילה [י"ד סע"ג] דהרי אף שבבישול אינה נאסרת. עכ"פ בשליקה נאסרת ולא בקיאינן בין שליקה לבישול. מיהו לפ"ז בנכבשה במים מעל"ע ויש במים ס' נגדה מותרת כשיצלאנה דהרי כבוש גרע טפי אפי' מבישול וגם הכלי שנכבשו בתוכו מותר. דהרי יש ס' נגדה [פ"מ שם ובצ"צ ובמ"י ובתו"י סי' כ"ז מחמרי]:

ותמוה ויהי' מיירי גם במין במינו מי איכא מידי שיבשלו עם חבירו ולא יפלטו ולא יבלעו זמ"ז ואפי' במב"מ צריך עכ"פ רוב' מדאו' ומאן יימר שהי' בכל א' רוב נגד האיסור שבלע ובשלמ' לרש"י חולין (צ"ט ב') וע"ז (דס"ז א') דלכ"ע טעם כעיקר לאו דאו' י"ל דא"כ הו"ל ספק דרבנן ושרי. אלא למאי דקיי"ל כתוס' שם בב' המקומות דטעם כעיקר דאורייתא ק'. וצ"ל דלר"ע לאו ספיקא הוא אלא וודאי א"א שיקבל דבר טעם מחבירו שנתבשל עמו ושיהיה הטעם ההוא יותר מממשות של ההיתר:

ר"ש אומר וכו' ר' עקיבא אומר כל המתבשלין וכו'. כך נראה שצ"ל לפי הפי' של הרמב"ם ור"ע ז"ל אלא שבפי' הר"ש ז"ל מצאתי רשום על מלת ר' עקיבא אשר שם. ופי' הרמב"ם ז"ל ר"ש נטה לדעתו דר' יוסי ואמר שאם שלק כרובים של שקיא והוו הכרובים של בעל תרומה שאסור לאכול הכרובים של שקיא שהן חולין לפי שקלחי הכרוב רפים ובולעין לחלוחית הכרובים האחרים שהן תרומה והוסיף ר' עקיבא ואמר אפי' המבושלין כמו הזרעים וזולתן כשמבשלין תרומה עם חולין לא יאסרו החולין אלא אם נתבשלו בשר עם ירק של תרומה אז יאסר הבשר לזרים לפי שהוא מושך את הירק ומתקן טעמו וזה ברור והוסיף ריב"נ ע"ז ואמר הכבד כשיתבשל בירק של תרומה אינו נאסר לפי שהוא פולט ואינו מושך כלל ודבריהם כולם בדיעבד אבל לכתחלה כולן אסורין עכ"ל ז"ל והביא כל פירושו ז"ל הר"ן ז"ל בפ' גיד הנשה דף תשי"ח וכתב שם שרב אלפס והרמב"ם ז"ל סוברין דכולה סוגיא דהתם בפ' גיד הנשה אליבא דר"י בן נורי אתמר אבל רבנן פליגי עליה וסברי דכבד נאסרת ולפיכך לרבנן אין הכבד מותרת בבשול אפי' בפני עצמה אלא בחליטה בחומץ או ברותחין ולדידן דלא בקיאינן בחליטה לית להו תקנתא אלא בצלי ע"כ. וכתב עוד שם דלמאי דמוקמינן לה בגמ' בכבדא דאיסורא דהוה קשה דהיכי תני עלה ואינה נאסרת לומר שלא תהא בולעת שמנינות דאיסורא האי כבד דהיתרא והדבר נראה לעין בהפך שהכבד בולעת שמנינות ביותר אע"פ שטרוד למיפלט עם פי' הרמב"ם ז"ל לא קשה מידי דה"ק כבד דאיסורא אוסרת ירקות של תרומה ואין כבד של היתר נאסרת מחמתן ע"כ כוונת לשונו לפי מה שהשיגה דעתי. ותימה בעיני דממתני' משמע דשקיא הוי לשון יובש ואילו אנן מתרגמי' את גולות עליות ואת גולות תחתיות ית בית שקיא עלאה וית בית שקיא תתאה וה"ר יהוסף ז"ל הגיה שקי ומחק האל"ף ונקד ציר"י וחירי"ק. ובירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן מודה ר' עקיבא לחכמים בבשר שהוא אסור פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל כגון בשר שנתבשל בירק חסית של תרומה והדר נפל האי בשר שבלע טעם התרומה בקדרה רותחת שיש בה בשר של חולין אפי' הבשר הזה השני אסור וכי תנן אלא עם הבשר לאו בשר הראשון עם הירק קאמר דההוא פשיטא דאסור לזרים אלא בשר שני קאמר ואע"ג דבר בר נ"ט הוא ע"כ. ועוד אמרי' התם אפי' חסית בחסית דמין במינו הוא וליכא למיקם אטעמא ר' עקיבא מתיר דבטל ברוב מן התורה ועוד דתרומה של ירק לכ"ע מדרבנן והקלו:

הכבד אוסרת. בפ' כל הבשר (חולין דף ק"י) קאמר אביי בדחייה בעלמא דדילמא דכבד אוסרת דקתני בכבד של טריפה ומשום טעם שומן של טריפה אוסרת את כל המתבשל עמה וכדפי' ר"ע ז"ל. ומשום דמא מבעיא לן. ואיתא נמי התם ברייתא ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת ופי' רש"י ז"ל מתובלת התבלין מרככין אותה שלוקה הרבה מאד נאסרת לפי שלאחר שנגמרה פליטתה חוזרת ובולעת ע"כ ופי' שם הר"ן ז"ל בדף תשי"ז דה"ק לי' ר"י לת"ק כשם שמתובלת אוסרת ונאסרת דבהא ודאי את גופך מודית כך שלוקה אוסרת ונאסרת ומש"ה פלגינהו ר' ישמעאל בתרתי ולא ערבינהו למתני מתובלת או שלוקה אוסרת ונאסרת ומשמע דקיי"ל דשלוקה אינה נאסרת וריב"נ נמי סתמא קתני אוסרת ואינה נאסרת ומשמע אפילו בשלוקה ומיהו במתובלת לכ"ע נאסרת עכ"ל ז"ל ועי' עוד שם בהר"ן ז"ל כי האריך והביא עוד שם שני פירושים במאי דתנן כבד אוסרת ואינה נאסרת והשני הוא להרא"ה ז"ל:

ואינה נאסרת. אם היא של בהמה כשרה ונתבשלה עם דבר אסור וכדפי' ר"ע ז"ל. ועיין בר"פ כיצד צולין שנתנו טעם שם התוס' ז"ל אמאי לא קתני גבי לב אוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד: