משנה תמורה פרק ג׳ משנה א׳

אלו קדשים שולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן כו': ר"א אומר ולד שלמים לא יקרב שלמים כו': מה שאמר ולדן ר"ל ולדי שלמים ולדי תמורת שלמים וסבת מחלוקת ר' אלעזר וחכמים שרבי אלעזר אומר שאם אנו מתירים לקרב ולד שלמים הרי זה מניח בהמת שלמים כשהיא אצלו ואינו שוחטה ותלד להרבות לו שלמים ועובר על מה שאמר רחמנא לא תאחר לשלמו ורבנן אין חוששין לגזירה זו ואמר ר"ש שחכמים מודים שלא יקרב ולד [ולד] לפי שגילה דעתו (שלא) [שמא] יעשה מהם עדרים ועל הולד עצמו נחלקו ועדות רבי פפייס סותר דברי ר' אלעזר ומ"ש בחג ר"ל בחג השבועות לפי שכל החכמים מסכימים על שאין ראוי לאחר הקדשים שהם אצלו לאחר הרגל לפי שהוא עובר על עשה והוא מה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה ר"ל בבאך לחג הבא כל מה שעליך ואם איחר עובר על עשה אבל לא תעשה אינו מתחייב עד לאחר שלש רגלים ואז עובר על לא תאחר לשלמו כמו שבארנו בתחלת ראש השנה ואין הלכה לא כר"ש ולא כר"א ועדות רבי פפייס אמת ועושין על פיו וכתוב בספרי רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הוולדות ונדריך זה נדר תשא ובאת יכול שומע אני יכנסו לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון בשביל שימותו ת"ל ועשית עולותיך הבשר והדם כדרך שאתה נוהג בעולה אתה נוהג בתמורתה וכדרך שאתה נוהג בשלמים כך אתה נוהג בולד שלמים יכול אף ולד הקדשים כן ת"ל רק וכבר ידעת שאחד מעקרי הקשות המשא ומתן דאכין ורקין למעוטין נתנו:

ולד שלמים ותמורתיהן. יליף לה בגמ'. מדהמ"ל גבי שלמים אם מן הבקר הוא מקריב וגו' אם זכר אם נקבה ל"ל זכר לרבות את הולד. דולד לשון זכר משמע. נקבה לרבות את התמורה. דתמורה לשון נקבה משמע. וכתבו התוס' ואע"ג דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אצטריך קרא לרבויי דקרבה. וא"ת ומ"ש הכא דאצטריך לרבויי דקרב. וגבי בכור ומעשר כתיב הם. דממעטינן מיניה. הם ולא ולדן ולא תמורתן [לרבי יהודה בסוף מסכת בכורות כמ"ש שם הר"ב] וי"ל אחרי שכתוב מיעוט גבי בכור ומעשר איצטריך הכא קרא לרבות ע"כ.

וולדן. ר"ל ולדי שלמים. ולדי תמורת שלמים. הרמב"ם:

עד סוף העולם. כתב הר"ב משום דשמעיה תנא [דידן] לר"א כו' אלא אפילו עד סוף העולם. ובריש מסכת יבמות. לא דייק. כיון דתנא צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף העולם למה לי. דפשיטא דכולהו צריכי למתני דלא הל"ל דפטרי צרות וצרות דצרות. אי לאו דתנא להו לכולהו. וא"ת וליתני עד סוף העולם ולא ליתני ולדן וולד ולדן וי"ל דזו אף זו קתני שכן דרך משנה לשנויי הכי. ותימא דבריש פ"ט דכתובות מצריכים לתרווייהו [כמ"ש שם] וי"ל דהתם בלישנא הכתוב בשטר דייקי. דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך אבל בלישנא דמתני' ליכא למידק כולי האי. תוס':

לא יקרב. כתב הר"ב משום גזירה כו' ויגדל כו' ואתי לידי גיזה ועבודה. וכן פירש"י וכ"כ עוד הר"ב מ"ו פ"ז דעדיות. וקשיא דתיפוק ליה דמשהה ועובר בעשה א"נ בבל תאחר כדלקמן. והרמב"ם מפרש שם וכאן. ועובר על מה שאמר רחמנא (דברים כ״ג:כ״ב) לא תאחר לשלמו.

וחכ"א יקרב. צ"ע חכמים היינו ת"ק. תוס'. וכלומר לתנא דפליג אדר"ש דמשמע דלדידיה נחלקו ר"א וחכמים על ולד ולד.

ואכלנו ולדה שלמים בחג. פי' הר"ב בחג השבועות קאמר שאם היה ממתין ומצפה לחג הסוכות. דהוא חג סתמא וטעמא פרישית במ"ב פ"ק דר"ה. והכא דלפי האמת קרי לשבועות חג סתמא. דכלומר חג הסמוך. ומ"ש הר"ב שאם היה ממתין לחג הסוכות נמצא עובר בעשה. פירש"י. דבשלמא בפסח. לא אקרביה דאימור מחוסר זמן הוה דנולד בפסח ועבר הרגל קודם שימלאו לו שבעה ימים ע"כ. והכי איתא בגמרא פ"ק דר"ה דף ו'. ומ"ש הר"ב דבלאו אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים מפורש בריש ר"ה:

וולדן של שלמים או של תמורת שלמים:

וולד ולדן עד סוף העולם ר"ל אפילו ולד ולד ולד וכו' עד סוף העולם. ובגמרא פריך, עד סוף העולם ל"ל, דמ"ש ולד ולדן מולד ולד ולדן. ומשני, דקמ"ל לר"א דס"ל ולד שלמים ימות דחייש שיגדל מהן עדרים [כסי' ד']. להכי קמ"ל תנא דאפילו עד סוף העולם דודאי חזינן דלגדל קבעי, אפ"ה יקרב שלמים:

וטעונים סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק בש"ס גרסינן תנופת חזה ושוק:

רבי אליעזר אומר ולד שלמים לא יקרב שלמים רק כונסו לכיפה וימות ברעב, וזהו מדרבנן דאי נימא יקרב, ישהה לאם שתרבה וולדות ואתא בהו לידי תקלה בגיזה ועבודה, או לעבור בבל תאחר, מיהו דוקא בשלמים גזר, מדאית לבעלים הנאה מיניה, וגם שכיחי. אבל בולד תודה דלא שכיח לא גזר:

וחכמים אומרים יקרב [חכמים היינו ת"ק. (תוס'). ונ"ל דסד"א דת"ק מודה לר"א דגזרי' שיבא לידי תקלה, רק דלת"ק סגי למגזר מה"ט לכתחילה, אבל בששחטן כבר, דאז תו ליכא למגזר שיגדל מהן עדרים, להכי יקריבן. ולר"א עכ"פ לא גרע מאשם שכפרו בעליו, דאע"ג דאינו אסור בהקרבה רק מדרבנן. מדגזרו לאחר כפרה אטו לפני כפרה (כפסחים ע"ג), אפ"ה דוקא בניתק לרעיא כבר, בדיעבד יקריבנו, משא"כ בלא ניתק דלא עשה מעשה בגוף הקרבן. אפילו בדיעבד לא יקריבנו. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן (כתובות ד"י ע"א). א"כ ה"נ בולד ותמורת שלמים אפילו בכבר שחטן לא יקריבן. ולעולם לכתחילה לכ"ע אסור להקריבן. להכי קמ"ל חכמים דסיפא תקרב, דהיינו לכתחילה. א"נ י"ל דר"ש בסיפא מתרץ קו' זאת, והיינו דקאמר לא נחלקו ר"א וחכמים וכו'. אבל לת"ק אפילו ולד ולד נמי יקרב, וכמפורש בדבריו].

ועל ולד ולד תמורה שלא יקרב דמחשבתו ניכרת ממעשיו דלגדל ולדות בעי:

העיד רבי יהושע ורבי פפייס דלא כר"א:

על ולד שלמים שיקרב שלמים אמר רבי פפייס אני מעיד כבר העיד על רבו שכך קבל מרבותיו, והכא הלכה למעשה קמ"ל:

ואכלנו ולדה שלמים בחג בחג השבועות. דבפסח לא הקריבוהו, דמיירי דהיה אז תוך ז' ימים משנולד, ואפשר נמי דבחג הסוכות קאמר, דאע"ג דא"כ איך עבר בעשה כשלא הקריבו בעצרת, דהרי רק בבל תאחר לא עבר עד שיעבור עליו ג' רגלים. י"ל דמיירי שהיה הולד חולה בעצרת דפסול אז לקרבן:

אלו קדשים שולדותיהן וכו' עד סוף הפרק ביד פ"ד דהלכות תמורה. ובגמרא פריך כיון דתנא ולדן וולד ולדן עד סוף העולם למה לי ומשני תנא דידן שמעיה וכו' כדפירש רעז"ל. ועיין במ"ש בשם תוספות ז"ל רפ"ק דיבמות ובכתובות ר"פ הכותב. ואעפ"כ זה לשון תוספות כאן לא מיבעיא בולדות דלא מודינא לך אלא אפילו עד סוף העולם לא מודינא לך וא"ת ליתני עד סוף העולם ולא ליתני וולדן וולד ולדן וי"ל דזו אף זו קתני שכן דרך משנה לשנויי הכי. ותימה דבריש הכותב בעי פירי פירות דוקא או עד סוף העולם דוקא או תרויהו דוקא והכא לא הוי הכי וי"ל דהתם בלישנא הכתוב בשטר דוקא דייקי דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך אבל בלישנא דמתניתין ליכא למידק כולי האי ובריש מסכת יבמות לא דייק כיון דתנא צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף העולם למה לי כדדייק הכא דפשיטא ליה דכולהו צריכי למיתני דלא ה"א דפטרי צרות וצרות דצרות אי לאו דתנא להו לכולהו ע"כ:

שולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן יליף לה בברייתא בגמרא מקרא דכתיב גבי שלמים ואם זבח שלמים קרבנו וגומר וה"ל למיכתב אם מן הבקר הוא מקריב תמים אם זכר אם נקבה למה לי אלא זכר לרבות את הולד נקבה לרבות את התמורה. אם זכר אם יתירה לרבות ולד בעלי מומין אם נקבה אם יתירה לרבות תמורת בעלי מומין ואיכא תנא בברייתא אחריתי דבגמרא דמפיק ליה מקרא אחרינא. וכתבו תוספות ז"ל נקבה לרבות את התמורה ואע"ג דהא כתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש איצטריך קרא לרבויי דקרבה וא"ת מ"ש דהכא איצטריך קרא לרבות דקרב וגבי בכור ומעשר כתיב הם דממעטינן מיניה הם ולא ולדן ולא תמורתם י"ל אחרי שכתוב מיעוט גבי בכור ומעשר איצטריך קרא הכא לרבות ע"כ. וז"ל ה"ר יוסף ז"ל ואע"ג דכתיב והיה הוא ותמורתו סד"א דלא קרבה דהוינא יליף מבכור ומעשר דתמורתה לא קרבה ולעיל כי אמר תמורה שנוהגת וכו' אינו דין שתקרב מ"ל אדרבא נילף מבכור ומעשר דתמורה לא קרבה ע"כ בגיליון:

וולדן וולד ולדן אתמורה נמי קאי וכן בפירוש הרמב"ם ז"ל וולדן ר"ל ולדי שלמים וולדי תמורת שלמים ע"כ:

ר' אליעזר אומר ולד שלמים לא יקרב שלמים וחכמים אומרים יקרב. צ"ע חכמים היינו ת"ק תוספות ז"ל והוסיף בתי"ט וכלומר לתנא דלפליג אדר"ש דמשמע דלדידיה נתלקו ר"א וחכמים על ולד ולד ע"כ. בפירוש רעז"ל צריך להיות וכסק ההלכה כת"ק שאפילו ולד ולדן עד סוף וכו':

לא נחלקו על ולד ולד שלמים ועל ולד ולד תמורה נ"א ועל ולד תמורה והיא נוסחת הרגמ"ה ז"ל שכן פירש ועל ולד תמורה ולד תמורה היינו כולד ולד שלמים ע"כ. ופירש רש"י ז"ל. ובתודה היינו טעמא דלא גזר ר' אליעזר שמא יגדל מהם עדרים עדרים משום דתודה לא שכיחא כשלמים ע"כ. אבל בספר אחר כתיבת יד פירש הלכך ל"ש תודה ול"ש שאר שלמים גזר ר' אליעזר ומדרבנן ואע"ג דמדאורייתא קרבי ע"כ. ובגמרא בעינן האי שלא יקרבו דקאמר ר"ש ריש מילתיה הוא וה"ק לא נחלקו שיאמר ר"א לא יקרבו אלא ודאי יקרבו או סוף מילתיה היא וה"ק לא נחלקו דודאי לא יקרבו אפילו לרבנן. אמר רבא מסתברא לא נחלקו שלא יקרבו אלא יקרבו מ"ט ע"כ ל"פ ר' אליעזר אלא בולד אבל ולד ולד אקראי בעלמא הוא ולא שכיח לשהותו כ"כ וריב"ל אמר לא נחלקו שיקרבו אלא לא יקרבו מ"ט ע"כ ל"פ רבנן עליה דר' אליעזר אלא בולד אבל ולד ולד מתוך מעשיו נכרת מחשבתו דלגדל קבעי לה הלכך אינה קריבה גזרה שמא ישהנה לגדל ממנה עדרים עדרים ואתי בה לידי גיזה ועבודה. תני ר' חייא לסיועי לריב"ל דולד שני אינו קרב אפילו לרבנן וכו' וכתבו תוספות ז"ל ולפי דברי ריב"ל איכא שלש מחלוקות בדבר ת"ק דר"ש סבר אליבא דרבנן כולהו קרבי ולר' אליעזר כולהו לא קרבי ור"ש סבר דכ"ע אחר ולד ראשון דלא קרבי ולא פליגי אלא בולד ראשון ע"כ. וכתוב בגליון מהר"י ז"ל אחיו של הר"ר פרץ ז"ל ולרבא דאמר בגמרא לא נחלקו שלא יקרבו אלא יקרבו א"כ ר"ש מה בא להשמיענו וצריך לומר דה"ק דבר זה מחלוקת ר' אליעזר וחכמים ע"כ:

העיד ר' יהושע ור' פפייס על ולד שלמים שיקרב שלמים א"ר פפייס וכו' כך צ"ל ואיתה בפ"ק דר"ה דף ו':

שלמים בחג בחג השבועות קאמר ואע"ג דכל היכא דמדכר לפסח בלשון חג המצות הוא דתני לעצרת בלשון חג אבל כל היכא דתני פסח ובעי לאדכורי מידי בעצרת תני עצרת ולא קרי ליה חג הכא לא איקפד תנא: