משנה תמורה פרק ב׳ משנה א׳

יש בקרבנות היחיד מה שאין בקרבנות הצבור כו': אם אתה זוכר כל מה שהקדמנו בתחלת הסדר הזה יתבאר לך כל המאמר הזה וכבר ידעת העיקר המפורסם שהוא עבר זמנו בטל קרבנו ולפיכך אין הציבור חייבין באחריות הקרבנות ר"ל התמידין והמוספין וכן כל מה שיש לו זמן קבוע אין חייב עליו באחריות והוא דוחה את השבת ואת הטומאה והוא שהיו רוב הכהנים טמאים הרי הם מקריבין את הקרבנות בטומאה כמו שבארנו בשביעי מפסחים. והטעם שנתן ר' מאיר הוא טעם אמיתי ושגור ואין חולק על זה:

שקרבנות היחיד עושים תמורה. מפרש בגמרא בעיקר זביחה [הקדש ראשון. [רש"י] קתני. דהא תמורה דקרבן יחיד ואינה עושה תמורה. וולד דקרבן יחיד. ואינו עושה תמורה. ועוף נמי דקרבן יחיד. ואינה עושה תמורה [כדמתנינן לכולהו בפ"ק]. אלא נמי לאו [בר] זביחה הוא. דנמלק ולא נשחט:

קרבנות היחיד חייבים באחריותן. לשון הר"ב כלומר יש מאותן שקבוע להן זמן כו'. וכן לשון רש"י. וטעמייהו. דהא יש שקבוע להם זמן ואם עבר זמנן אין חייבים באחריותן. חביתי כ"ג. ופר יוה"כ. אלא יש בקרבנות היחיד קאמרינן. ולא כל קרבנות היחיד. וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' הקרבנות. והיינו טעמא דר"מ לא מותיב הכא. ומ"ש הר"ב. אבל קרבנות צבור. שיש להם זמן. וכן לשון רש"י. ולאפוקי פר הבא על המצות. ושעירי עבודה זרה:

ובאחריות נסכיהם. כלומר היין והסלת. וכמ"ש במשנה ג' פ"ד דזבחים. והיינו דבסמוך מפרש הר"ב מנחות ונסכים. וכדכתב קרא דילפינן מיניה *)[ומנחתה ונסכיה].

אינן חייבים לא באחריותן וכו'. דת"ר דבר יום מלמד שכל היום כשר למוספים. ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הביאן אינו חייב באחריותן. גמ':

משקרב הזבח. פירש הר"ב אפילו מכאן ועד עשרה ימים. עמ"ש במשנה ג' פרק ד' דזבחים. ומ"ש הר"ב. ונסכיהם של צבור קרבים אפילו בלילה. עיין בספ"ב דמעילה:

שקרבנות הצבור דוחין את השבת ואת הטומאה. עיין במשנה ד' פ"ז דפסחים:

אמר ר"מ והלא חביתי כ"ג ופר יוה"כ. ואין בהן אכילה. ולכך לא תנן להו בהדי חמשה דברים הבאים בטומאה. דתנן התם בפסחים. ומ"ש הר"ב והלכה כר"מ. והרמב"ם כתב והטעם שנתן ר"מ הוא טעם אמיתי ושגור. ואין חולק ע"ז. ע"כ. נראה מדבריו דת"ק נמי ס"ל הכי בחביתי כ"ג ופר יוה"כ. אלא דלא נחית לטעמא כדנחית ר"מ. וא"כ בעיקרא דדינא. אין בין ר"מ לת"ק. ולא כלום. ולפיכך לא דק הר"ב. במ"ש הלכה כר"מ כיון דלענין הדין תרווייהו שוים. ומה שייך לפסוק הלכה לענין הטעם:

שקרבנות היחיד עושים תמורה היינו רק בעיקר הזבח. אבל ולד הזבח, או תמורתו, אף כשהן של יחיד אינו עושה תמורה [כפ"א מ"ה]. וכמו כן עוף קרבן יחיד אינו עושה תמורה, [כפ"א מ"ו]:

קרבנות היחיד נוהגין בזכרים ובנקבות דעולה ואשם של יחיד, הם תמיד זכרים. וחטאת ושלמים של יחיד, לפעמים הן זכרים ולפעמים נקיבות:

וקרבנות צבור אין נוהגין אלא בזכרים דבין עולה או חטאת או שלמים של צבור לעולם הן זכרים:

קרבנות היחיד חייבין באחריותן בקרבנות שאין קבוע להם זמן, גם צבור חייב באחריותן, כפר העלם ושעיר ע"ז. אבל רק בקבוע להן זמן מיירי, דאז רק ביחיד אפשר שחייב להביאן אפילו אחר שעבר זמן חיובם, כגון עולת יולדת וקרבנות מצורע, שחייבין להביא קרבנותיהן ביום ח' לטהרתן, וכשלא הביאן אז יביאם אח"כ, מיהו ודאי יש גם בקרבנות יחיד דבעבר זמנן בטל קרבנן, כחביתי כה"ג, שיביאו עבורו משלו בכל יום [מנחות פ"ד מ"ה]. וכ"כ פר יו"כ שהכה"ג מביאו ג"כ מביתו:

ובאחריות נסכיהם דמדחייב באחריות הקרבן, חייב להביא גם נסכיו, והיינו המנחה והיין שמביאין עם הקרבן:

וקרבנות הצבור אינן חייבין לא באחריותן דקרבנות הצבור שקבוע להן זמן, כולן בעבר זמנן בטל קרבנן. אבל כשאין קבוע להן זמן כגון פר העלם דבר שהפרישוהו ונאבד ודאי חייבים באחריותו.

ולא באחריות נסכיהן דכשעבר זמנן ולא הביאו הקרבן פטורים גם מלהביא נסכי קרבן ההוא:

אבל חייבין באחריות נסכיהן משקרב הזבח דאפילו צבור אם הקריבו הקרבן בזמנו בלי נסכים, חייבים להביא הנסכים אפילו לאחר כמה ימים:

אמר רבי מאיר והלא חביתי כהן גדול י"ב חלות שנעשין במחבת ובאין משל כה"ג בכל יום, ומקריבין מחציתן בבקר ומחציתן בערב:

ופר יום הכפורים שג"כ מביאו הכה"ג משלו כיו"כ:

אלא שזמנן קבוע ר"ל אפילו קרבן יחיד, כל שזמנו קבוע דוחה שבת וטומאה, אבל כל שאין זמנו קבוע כגון פר העלם של צבור וכדומה גם בצבור אינו דוחה שבת וטומאה. ובהנך גם ת"ק מודה, ואפ"ה קרו להו קרבן צבור, כיון דעכ"פ הצבור חייבים בהם, אף שבאין משל יחיד, כקרבן צבור דמי. והנ"מ בין ת"ק לר"מ, פסח שני, דלכ"ע מדלא אתי בכנופיא קרבן יחיד הוא [כיומא דנ"א א'], דלר"מ מדזמנו קבוע דוחה שבת וטומאה, ולרבנן לא דחי. וקיי"ל דדוחה שבת אבל לא טומאה, דמפני טומאה דחיתו ואיך יחזור ויעשה בטומאה:

יש בקרבנות וכו' תוספת פסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ע:)

שקרבנות היחיד עושין תמורה בגמרא פריך וכללא הוא והרי עופות דקרבן יחיד הוא ואין עושין תמורה ומשני כי קתני בבהמה דבשחיטה אבל עוף במליקה הוא ופריך והרי ולד דקרבן יחיד הוא ואין עושה תמורה והרי תמורה עצמה קרבן יחיד היא ואין תמורה עושה תמורה ומסיק כי קתני בעיקר זיבחא כלומר תחלת הקדש הוא דקתני:

קרבנות היחיד נוהגין בין בזכרים בין בנקבות בגמ' פריך וכללא הוא והרי עולה דקרבן יחיד וזכר אתיא נקבה לא אתיא והרי חטאת דקרבן יחיד היא ונקבה אתיא זכר לא אתיא בר משעיר נשיא לחודיה והאיכא אשם יחיד דזכר אתי נקבה לא אתי ומסיק מי קתני כל קרבנות יש בקרבנות קתני ומאי ניהו שלמים דאי בעי זכר מייתי ואי בעי נקבה מייתי לאפוקי זבחי שלמי צבור דזכרים הוא דמייתי:

ובאחריות נסכיהם כצ"ל. ובגמרא בבברייתא יליף דאין חייבין באחריותם דקרבנות צבור מקרא דכתיב להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו דבר יום ללמד שכל היום כשר למוספים דאשה לה' דכתיב בקרא איזה אשה מקריבין במועד יותר משאר ימים הוי אומר זה מוספים ובלבד שיקדימם לתמיד של בין הערבים משום דכתיב עליה השלם כל הקרבנות כולם ומדכתיב ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הקריבן אינו חייב באחריותם דעבר זמנו בטל קרבנו:

אבל חייבין באחריות נסכיהם כצ"ל. בסוף פירוש רבינו עובדיה ז"ל דכל קרבן שזמנו קבוע שאם עבר הזמן אין לו תשלומין. דוחה שבת וטומאה. אמר המלקט ואפילו דיחיד וכל שאין להם זמן קבוע אינם דוחין שבת וטומאה ואפילו דצבור כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז:

אר"מ והלא וכו' פרק הוציאו לו (יומא דף נ') ברייתא. וביד פ"ד דהלכות ביאת מקדש סימן ט' י' ובפ"א דהלכות מעשה הקרבנות סימן ז' ט"ו ובפ"ז דהלכות תמידין ומוספין סימן ד':