משנה תמורה פרק א׳ משנה ה׳

אין מי חטאת נעשין מי חטאת אלא עם מתן אפר כו': אמר שמי חטאת אינם מי חטאת וחייבין בדיני מי חטאת בטומאה וטהרה אלא כשנותנין אפר הפרה על המים לפי שנאמר ונתן עליו מים חיים ולא בא אלא לערב האפר במים וכן אמרו לערבן הוא דאתא אבל דינו שיהיו המים בכלי ויתן עליהם האפר והוא מה שאמרו חכמינו ז"ל מצינו בכל מקום מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה ובית הפרס והוא המקום שיש בו טומאת מת אבל לא דקדקו עליו על מקומו המיוחד לפיכך יהא כל המקום ההוא מסופק ועוד יתבארו דינו לגמרי בשני הפרקים מאהלות ושם יתבאר שכל זמן שיתערב עפר בית הפרס בקרקע אחר לא יהיה אותו הקרקע השני בית הפרס ומה שאמר ולא תרומה הוא דעת האומר שעכ"פ השותפים שתרמו זה אחר זה אין תרומת שניהם תרומה וכבר בארנו בשלישי מתרומות שדבר זה נדחה וחכמים מביאין ראיה ממה שנאמר והיה הוא ותמורתו ולא תמורת תמורתו ור' יהודה אומר יהיה לרבות הולד וחכ"א יהיה לעשות שוגג כמזיד והלכה כחכמים ודע שפסק ההלכה מימר וחוזרין וממירין באותה הבהמה הראשונה בעצמה שאם המיר בה אלף בזה אחר זה או בבת אחת הכל תמורה:

אין מי חטאת נעשין מי חטאת אלא עם מתן אפר. פי' הר"ב בשעה שנותן את האפר נעשים מי חטאת הלכך בעינן שיהיו מים תחלה בכלי. ואח"כ אפר. אבל נתן אפר תחלה ואח"כ מים פסול וכו' וקרא דכתיב כו' לא שיתן כו'. דהא כתיב מים חיים אל כלי. גמרא. ומאי חזית דאמרת סיפיה דקרא דוקא דלמא רישא דקרא דוקא. פירש"י דאפר קודם למים. כדכתיב ונתן עליו מים. ואל כלי להכי אתא שתהא חיותו בכלי שלא ימלאם בכלי אחר ויערם לכלי זה אלא זה יתן לתוך המעין. ויקח המים לתוכו. ע"כ. לא מצית אמרת מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה. פירש"י כגון בסוטה עפר למעלה שהוא המכשיר את המים לבדו והוי למעלה דמצוה להקדים המים. כדכתיב ומן העפר וגו' אף כאן מכשיר למעלה. ע"כ. ועוד דרשו מדרש זה בפ"ב דסוטה דף ט"ז [ע"ב]. ונפלאתי הפלא ופלא תרין פלאין על שאבדה הבקיאות דבשתי המסכתות מבעלי התוס' במסכת יומא פ"ד דף מ"ג [ד"ה הכל] . שנדחקו ליישב פי' הכתוב דונתן עליו לפרש עליו בשבילו. ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ז) [ע"ב]. הביאו התוס' עצמם למימרא זו [ד"ה אמאי]. משתי אלו המסכתות:

אפר. והר"ב שכתב תרי זמני עפר. גם הוא נכון שכן כתוב (במדבר י״ט:י״ז) ומעפר שרפת החטאת:

אין בית הפרס עושה בית הפרס. פי' הר"ב שדה שנחרש בה קבר אם חזר וחרש וכו' דקבר אחד לא עביד בית הפרס אלא כל אותה שדה שאבד בה הקבר. שאין ידוע היכן הוא ומלא מענה כו' ובגמ' עד כמה אמר רב דימי שלש שדות ושתי מענות. ופירש"י. אותה שדה שהקבר בה טמאה כולה. דלא ידעינן באיזה מקום ממנה [היה] הקבר. ומש"ה עושה מלא מענה לכל צד דשמא לא' מב' ראשיה היה הקבר ומשם הלך לאותה שדה חברתה מלא מענה כו'. ע"כ. ופליאה הוא בעיני דהא תנן במשנה ג' פי"ז דאהלות. החורש משדה שאבד הקבר בתוכה אינן עושה בית הפרס. ופירש הר"ב דה"ל ספק ספקא שמא לא חרש במקום הקבר. ואת"ל חרש שמא לא הוליך ממנה עצם. ע"כ. וכן שם בראש הפרק כתב הר"ב מלא המענה של המחרישה ממקום הקבר שהתחיל לחרוש בו כו' וכיוצא בזה ג"כ לשונו בספ"ז דנדה. ומצאתי בפי' הר"ש שם פי"ז דאהלות משנה ב' שהביא לשון רש"י. וכתב עליו וז"ל ולא דמי לחורש משדה שאבד בה קבר דקתני בסמוך דאינו עושה בית הפרס. דהכא בחורש כל השדה. והתם בשלא חרש מכולה שדה דהויא ספק ספקא. ומיהו קשה דאכתי ספק ספקא היא. ולשדה שבמזרח ה"ל למדוד מראש בית הפרס שבמערב דשמא שם היה הקבר. ואת"ל שהיה בראשו שבמזרח שמא לא גילגל עצם ע"כ. וכן בשדה שבמערב. ונראה לפרש דלשלש השדות בין כולם שתי מענות קאמר והקבר היה באמצעו של אמצעי. ולא אשמעינן רב דימי מידי דלא אשמעינן מתני' [כלומר רבי יהושע דבאהלות] ולא בא אלא ליישב לשון בית הפרס [פעמים עושה בית הפרס דקאמר ר' יהושע התם] דמשמע שזה שהוא בית הפרס עושה שאצלו בית הפרס. ע"כ. היינו כפירש הר"ב דריש פרק י"ז דאהלות:

ולא תרומה אחר תרומה. פי' הר"ב השותפין שתרמו זה אחר זה תרומת הראשון אינה תרומה וכו'. וכן השני. וכך פירש רש"י דהא סתמא קאמר אינה תרומה. והתוס' הקשו וכתבו דלא נהירא דאין זה כמו ולא תמורה אחר תמורה. דהתם הראשון תמורה והשני אינו תמורה. וכך נראה לפרש כמו כן הכא דהראשון תרומה ולא השני ע"כ. וצריך לפרש אין תרומת שניהם תרומה כלומר אלא תרומת הראשון בלבד ועיין עוד בסמוך. ומ"ש הר"ב ומתני' ר"ע היא. גמ'. מתני' מני ר"ע היא דתנן השותפין שתרמו זה אחר זה ר"א אומר תרומת שניהם תרומה. רע"א אין תרומת שניהם תרומה. והא דבמשנה ג' פ"ג דתרומות. תנן ר"ע אומר תרומת שניהם תרומה. כבר כתב שם הר"ש. דחלוף גרסאות הן. אבל התוס' מתרצים לפי פירושם. דבשמעתין מיירי כשנתנו רשות זה לזה לתרום. ומש"ה תרומת הראשון תרומה לר"ע. שהרי מדעת חברו תרם. והשני אינו כלום דנתן לחברו רשות לתרום וכבר תרם. ור"א סבר דתרומת שניהם תרומה דגלי אדעתייהו דכל חד [דלא] ניחא ליה בתרומת חברו. אבל התם בשלא נתנו רשות זה לזה לתרום. הלכך כל חד אדעתיה דנפשיה תרם חלקו. לפיכך תרומת שניהם תרומה מקצת. ע"כ [ועיין בפירוש הר"ב שם] וצ"ל לדידהו דגרסינן בגמרא דתניא. וכן צריך לתקן בדבריהם בדבור שקודם לזה שהעתיקו דתנן וצ"ל דתניא. ומ"ש הר"ב ואם לא תרם הראשון אלא בעין רעה כו'. וכ"כ רש"י. וה"ה איפכא נמי. וכן נראה מלשון הר"ב והר"ש דבמסכת תרומות. ומ"ש הר"ב תרומת השני תרומה כדתנן התם. וכלומר דאף תרומת השני תרומה. דאין לפרש דתרומת השני דוקא תרומה ולא הראשון. דמאי אולמיה דהאי מהאי וכ"כ הכ"מ בפ"ד מהלכות תרומות:

רבי יהודה אומר הולד עושה תמורה. כתב הר"ב דאמר קרא יהיה לרבות את הולד ורבנן סברי יהיה לרבות שוגג כמזיד כו' דגבי קדשים לא קדיש. משום דהוי הקדש בטעות. [רש"י]. כדתנן רפ"ה דנזיר וע"ש. ועיין ס"פ דלקמן:

אין מי חטאת נעשין מי חטאת לטהר בזריקה, ולטמא הנושאן:

אלא עם מתן אפר ונ"ל דהא דנקט רק הנך אין אין, והרי עוד טובא אין אין איכא בתורה, כגון אין מים המאררים נעשין מאררים רק בנתינת אפר ומחיקת מגילה, ואין מים חיים של מצורע כשרים להזייה אלא בדם צפיר, ואין מנחה כשרה לקמיצה אלא במתן שמן ולבונה, ועוד טובא טובא. אלא דלא בעי למנקט רק הנך כולהו דדמו לאין תמורה עושה תמורה, דבכולהו הוה ס"ד, דמתתבר שיהא כח בדבר הנפעל שיעשה לדבר אחר שיהיה כמותו, שיהיה המחומץ מחמץ גם לדבר ארר כשנתערב בו, וששאובין שוב יעשו שאובין לכשנתערב, וגם מי חטאת אם נתערבו במים אחרים נעשה גם התערובות כדין מי חטאת. להכי קאמר הכא שאין נעשין מי חטאת רק עם נתינת אפר, ר"ל עד שיהיו מים תחלה בכלי ואח"כ יתן האפר על המים. דאע"ג דכתיב ונתן עליו מים חיים. אין הכוונה שיתן המים על האפר, ליתא, דהרי כתיב מים חיים אל כלי, ומשמע שלא יחצץ האפר בין המים להכלי. רק ה"ק קרא, דלאחר שנתן האפר על המים שבכלי, ונתן עליו וגו'. ר"ל יערב המים יפה יפה עד שיעלו ממעל להאפר [ש"ס הכא י"ב ב']:

אין בית הפרס עושה בית הפרס החורש על הקבר עושה בית הפרס, דהיינו כל שחורש מהקבר ק' אמה לכל רוח, העפר ההוא מטמא במגע ובמשא, משום שכך שיערו חכמים דעד שם יכול להתגלגל עצם כשעורה מהקבר ע"י עגלת המחרישה. ואפילו קבור בעומק מאד או תוך ארון של אבן, אפ"ה כל שחרש ע"ג הקבר גזרו כך משום לא פלוג. וקאמר הכא דאין ביהפ"ר עושה ביהפ"ר, דאם חזר וחרש משדה ביהפ"ר שכבר נטמא, לשדה אחרת הסמוכה לה, לא חיישינן שהעצמות כשעורה שבביהפ"ר הראשון שכבר נטמא, הובאו ע"י המחרישה לשדה הסמוכה לה. א"נ דאם לאחר שחרש מהקבר מ' או נ' אמה הפסיק, וחזר וחרש ממקום שהפסיק עד יותר מק' אמה מהקבר, אין מטמא רק עד מקום כלות הק' אמה מהקבר. והיינו דלא כר"א דס"ל [אהלות פי"ז מ"ב] דדוקא בחרש בפעם א' יותר מק' אמה מהקבר, אינו עושה פרס רק עד ק' אמה מהקבר, דאין המחרישה מוליך העצם כשעורה שבא לתוכו מהקבר רק עד ק' אמה. אבל בחרש מהקבר והפסיק תוך הק' אמה, וחזר וחרש ממקום שהפסיק, חוזר ומטמא שוב משם ולהלן ק' אמה [כך פי' שם הרא"ש]:

ולא תרומה אחר תרומה שותפין בתבואה שתרמו שניהן כל א' מדעת חבירו, תרומת הראשון תרומה, דהרי מדעת חבירו תרם. אבל תרומת האחרון אינה תרומה שהרי כבר נתרם. ומתני' ר"ע היא, אבל ר"א ס"ל דתרומת שניהן תרומה, דהיינו כל א' לפי חלקו בהתבואה, דמדחזר השני ותרם, גלי דעתיה שחזר בו קודם שתרם הראשון, ולא הוה ניחא ליה שיתרום הראשון על חלקו. ולר"ע גלוי דעת למפרע לא אמרינן, כיון שלא גילה דעתו קודם שתרם שלוחו. אבל בתרמו כל א' שלא מדעת חבירו, היינו פלוגתא שנזכרה [בתרומות פ"ג מ"ג], דלר"ע תרומת שניהן תרומה, כל א' לפי חלקו בהתבואה, ולחכמים שם גם בכה"ג רק תרומת הראשון תרומה, וקיי"ל כר"ע. ודוקא בתרם הראשון א' ממ', כעין יפה, או א' מס', דהיינו כעין רעה. אבל בתרם הראשון כבינוני, דהיינו א' מנ' קיי"ל דאין תרומת השני תרומה:

ולא תמורה עושה תמורה דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, ולא תמורת תמורתו. אבל בהמיר אפילו אלף בהמות על קרבן אחד כולן קדושים, בין שהמירן בבת אחת או בזה אחר זה על הקרבן:

ולא הולד עושה תמורה דכתיב והיה הוא, ולא ולד של קודש:

רבי יהודה אומר הולד עושה תמורה דמלת יהיה מיותר, לרבות ולד שנתהווה:

לא הולד ולא תמורה עושין תמורה א"ל היינו ת"ק. ונ"ל דה"ק, רק בהקדש כתיב תמורה, אבל ולד הרי לא כתיב כלל גבי תמורה, ומנ"ל שימיר בה. ואי משום יהיה דקאמרת, לאו לרבות ולד, רק לרבות שוגג שנתהווה ממילא, אפ"ה דינו כמזיד, דבחישב להמיר שור שחור והמיר לבן אע"ג דבהקדש כה"ג קיי"ל דהקדש טעות אינו הקדש, אפ"ה בתמורה כה"ג קדוש:

ותמוהים לכאורה דרבתו"ס (יומא מ"ג א') שכתבו דעליו ר"ל בשבילו, וזה אינו לכאורה כפי סוגית הש"ס (וערתוי"ט ד"ה אין). ונ"ל דכוונתם דאי נימא דכוונת הש"ס. דמה דקאמר קרא ונתן היינו שיערב, א"כ הו"ל לקרא לומר ונתן מים חיים אשר בכלי עליו. ותו דא"כ לא הזכיר בקרא כלל שיתן תחילה האפר על המים. אלא ה"ק הגמ', ונתן עליו לערבן, ר"ל שיתן כל כך מים בכלי, בשביל ובכדי שיהיה יכול לערבן אח"כ שיעלו המים על האפר שיתן על המים. אב"י אמנם מה שתמהו רבעתוס' (ביומא שם) לרש"י שפי' דהא דקאמר בש"ס התם הכל כשרין לקדש, ר"ל לתת המים על האפר. ר"ל דרש"י ר"ל במ"ש לתת המים, היינו לערב, כמו שפי' רש"י בעצמו (בערכין ד"ג א' ד"ה לקדש, וביבמות דע"ב ב' ד"ה שקידש) דמלת לקדש שהזכיר הש"ס בכל דוכתא, היינו לערב המים על האפר. והרי בסוגיא דיומא עצמה (שם ד"ה ורבנן) כ' רש"י שנותן האפר על המים, ואיך העלימו רבעתוס' עיניהם מזה:

ויהו פי' המשנה (אהלות פי"ז מ"א), דקאמר מלא מענה ק' אמה בית ד' סאין, ר"ל משום דבית סאה הוא נ' אמה על נ' אמה, וא"כ ק' על ק' שהקבר מטמא לכל רוח כשחורש שם, הוא בית ד' סאין: נמצא שהמקום שאפשר שיטמא סביבות הקבר הוא ר' על ר' אמה, והקבר באמצען כזה. * דהק' אמה מתחילין למוד מהקבר וכן לשון הרמב"ם בפ"י מטו"מ, וז"ל ק' על ק' אמה ממקום הקבר. וכן כתבו התוס' בפי' בשם התוספתא (נדה דנ"ז א'). מיהו נל"פ דהא דמטמאין ק' אמה לכל רוח. היינו בהתחיל לחרוש מהקבר. וחרש משם ולהלן. אבל בהתחיל לחרוש מסוף הק' אמה מהקבר עד שהגיע להקבר, אין הק' אמה ההם טמאין. דהרי אין לחוש, שהוליכה המחרישה עצם מהקבר לק' אמות ההם. לפ"ז לפי הציור שיש כאן ד' מרובעים סביבות הקבר, וכל מרובע הוא ק' על ק' אמה. אם חרש למשל מסוף מזרח ממעל לקבר עד סוף מערב. לא נטמאו רק ב' המרובעים המערביים. וכ"כ בהתחיל לחרוש מסוף דרום ממעל לקבר עד סוף צפון. לא נטמאו רק ב' המרובעים הצפוניים. וזהו לפע"ד מ"ש בש"ס (תמורה די"ג א') ג' שדות וב' מענות, שנדחקו בה רבותינו ואמרו דר"ל דמיירי שחרש שדה שנאבד בה קבר, ואינו יודע אם הקבר באמצע השדה או בקצה גבולו, להכי חיישי' שמא הקבר באמצע השדה, ונטמאה השדה ההיא וקצת מכל שדה שבב' קצוותיה, וחיישי' נמי שמא הקבר הוא בגבול מה שבין שדה לחברתה או בגבול האחר, ואז יהי' ב' השדות הסמוכים טמאים, ומדאיכא לספוקי שמא נקבר בגבול זה או בגבול שכנגדו לפיכך ג' שדות טמאין. ואע"ג דבפי"ז דאהלות אמרי' דשדה שנאבד בה קבר אינו עושה ביהפ"ר, תירץ הר"ש דהיינו בלא חרש כל השדה שאבד בה הקבר. וגם על זה נתקשה רתוי"ט דהרי אפי' בחרש כל השדה יש ס"ס, שמא לא הביא עצם כשעורה כלל במחרישה מהקבר. ואת"ל הביא. שמא לא הביא לשדה זו כ"א לחבירתה. וגם בל"ז ק"ל כיון דכל תלם של ק' אמה הוא שדה, א"כ אם נטמא ג' שדות מדחרש כולן. הר"ז ג' תלמין, ולמה קאמר הש"ס רק ב' תלמין. אמנם לפי מ"ש לעיל מובן שפיר דהרי בל"ז צריך לאוקמא שחרש המרובעים שתי וערב. דהיינו נקודת ה' לנקודת ו' ומנקודת ז' לנקודת ח'. דאל"כ האיך ולמה נטמא (קע"ק) [ר' על ר'] אמה, הרי לא חרש רק ק' אמה אחת ממקום הקבר. אע"כ שחרש ב' הגבולים של המרובעים והן הב' מענות, וכמש"ל. ולהכי לר"א דס"ל דביהפ"ר עושה ביהפ"ר, אפשר שיטמא הקבר כל הד' שדות שסביבותיו. דהיינו כשחרש ממעל לקבר למשל מנקודת ה' לנקודת ו'. א"כ משהגיע להקבר וחרש משם ולהלן עד נקודת ו' נטמאו ב' השדות ג' ד'. אבל ב' השדות א' ב' לא נטמאו עדיין, דהרי כשהתחיל לחרוש מנקודת ה' עדיין לא פגע ולא נגע במחרשתו בהקבר. אולם כשחזר אח"כ וחרש מנקודת ז' לח', אז שוב נטמאו גם ב' השדות א' ב' מדחרש התלם שבגבול ב' השדות ג' ד' שכבר נעשו ביהפ"ר, והוא הוא התלם שבגבול ב' השדות א' ב'. ונטמאו שדות א' ב' מעפר של ב' השדות ג' ד', דס"ל ביהפ"ר עושה ביהפ"ר. ולהכי שפיר קאמר עלה בש"ס דלרבנן בחרש כה"ג לא נטמאו רק ג' שדות. והיינו לאפוקי מדר"א דס"ל דבחרש כה"ג ב' תלמין, נטמאו ד' שדות א' ב' ג' ד', דרבנן דס"ל דאין ביהפ"ר עושה ביהפ"ר, להכי כשחרש ב' תלמין כנ"ל לא נטמאו רק ג' שדות ב' ג' ד', דהרי כשחרש מנקודת ה' לנקודת ו', א"כ משהגיע במחרשתו להקבר, וחרש משם ולהלן עד נקודת ו'. נטמאו ב' השדות ג' ד', וכשחזר אח"כ וחרש מנקודת ז' לנקודת ח', א"כ משהגיע להקבר וחרש משם ולהלן עד נקודת ח', נטמא גם שדה ב' דשמא הוליכה המחרישה עצם כשעורה לשדה ב'. אבל שדה א' אי אפשר שיטמא, דהרי כשחרש התלם מנקודת ז' עד הקבר, עדיין לא הגיע להקבר, וליכא למיחש לעצם כשעורה שהגיע לשדה א' מהקבר. וגם אין לחוש שכשחרש התלם ההוא שבין שדה ג' לא' הובא עפר משדה ג' לא' ונטמא גם שדה א'. ליתא, דהרי הם ס"ל דאין ביהפ"ר עושה ביהפ"ר. אמנם מה דק"ל במה דמטמאינן בכל ביהפ"ר ק' על ק' אמה. דהיינו כל השטח ההוא שתוך ק' על ק', וכן אמרי' בפירוש (פי"ז דאהלות) דמטמא בית ד' סאין. דמשמע ברור שכל שטח של הבית ד' סאין מטמא. וק' אמאי, הרי אפי' כשחרש ב' הגבולין, דהיינו מהקבר עד נקודת ו', ומהקבר עד נקודת ה', לא היה לן לטמא אותן ק' אמה באורך וק' ברוחב, רק כפי אורך ורוחב הקבר, אבל למה נטמא כל השטח שבמרובע הבית ד' סאין, והרי בין שחרש שם לאורך או לרוחב לא נטמא השטח ההוא מדלא נגע מחרשתו בהקבר. וגם אין לחוש שהובא לשם עצם מהשטח שחרש מהקבר דהרי אין ביהפ"ר עושה ביהפ"ר. ואת"ל דגם אמצעית שטח הד' סאין אינו טמא רק אם לשם הוליך להמחרישה ממקום הקבר. עכ"פ ק"ל למה יהיה האלכסון שמכל צד מהקבר חמור יותר מאורך ורוחב הקבר, שהרי בהאורך ורוחב מהקבר אינו מטמא רק עד ק' אמה, ובהאלכסון של ק' על ק' ההוא יטמא ק"מ אמה מהקבר. דהרי כל אמה ברבוע הוא אמה וב' חומשי באלכסונה [כעירובין דנ"ז א'] וא"כ אלכסון של ק' על ק' הוא ק"מ אמה, והאיך נחוש שהוליכה המחרישה עצם כשעורה חוץ להק' אמה. ונ"ל דכיון דביהפ"ר מדרבנן מדהו"ל ספק טומאה בר"ה (ככתובות דכ"ח ב'), א"כ כל מדות חכמים כך הוא, לשער בטבלא מרובעת (כעירובין פ"ד מ"ח ופ"ה מ"א) ועי' עוד בש"ס שם (דנ"א א', ודנ"ו ב'):

בפירוש רעז"ל אבל נתן אפר תחלה ואח"כ מים פסול. אמר המלקט ודלא כר"ש. עוד בפירוש רעז"ל וקרא דכתיב מעפר שריפת חטאת ונתן עליו מים חיים לא שיתן המים על האפר דהא כתיב מים חיים אל כלי. אמר המלקט ובגמרא פריך מאי חזית דאמרת סיפיה דקרא דוקא דילמא רישיה דקרא דוקא ואל כלי להכי אתא ללמד שתהא חיותם בכלי שלא ימלאם בכלי אחר ויערם לכלי זה אלא זה הכלי עצמו יתן לתוך המעיין ויקלחי המים לתוכו ומשני מה מצינו גבי סוטה מכשיר דהיינו עפר למעלה דכ"ע מודו התם דלכתחלה מצוה להקדים המים כדכתיב ומן העפר וגו' אף כאן מכשיר למעלה הלכך ע"כ סיפי' דקרא לגופיה ורישיה לדרשא דלערבן. וכתוב בתוספות ועוד דרשו מדרש זה בפרק שני דסוטה דף ט"ז ונפלאתי הפלא ופלא תרין פלאים על שאבדה הבקיאות דבשתי המסכתות מבעלי התוספת במסכת יומא פ"ד דף מ"ג שנדחקו ליישב פירוש הכתוב דונתן עליו לפרש עליו בשבילו ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ז) הביאו התוספות עצמן למימרא זו משתי אלו המסכתות:

אפר והר"ב שכתב תרי זימני עפר גם הוא נכון שכן כתוב מעפר שריפת החטאת ע"כ:

אין בית הפרס עושה בית הפרס. דלא כר' אליעזר דתנן בפי"ז דמסכת אהלות ר' אליעזר אומר בית פרס עושה בית הפרס. בפי' רעז"ל דבור המתחיל ואין תרומה אחר תרומה וכו' עד תרומת הראשון אינה תרומה. אמר המלקט זהו פי' רש"י ז"ל וכתבו עליו תוס' ז"ל דלא נהירא דאין זה כמו ואין תמורה עושה תמורה לכך נראה לפרש כמו כן הכא דהראשון תרומה ולא השני ע"כ. עוד בלשון רעז"ל ומתני' ר"ע היא. אמר המלקט דה"ק בגמ' בברייתא אבל במסכת תרומות פ"ג קאמר בהפך ושם בס"ד כתבנו מה שתרצו תוס' ז"ל כי היכי דלא תיקשי דר"ע אדר' עקיבא:

ולא הולד עושה תמורה בפירקין דף י':

ר' יהודה אומר הולד וכו' ר"פ בתרא דמכלתין. וביד פ"א דהלכות תמורה סימן ט"ו: