משנה תמיד פרק ה׳ משנה ד׳

מלא וגדוש - שיהא הבזך מלא ומתוקן ר"ל הבזך שהוא בתוך הכף (והבזך בתוך הכף) כדי שלא תתפזר הקטרת וכבר ביארנו במסכת כריתות (פ"א) שמקריבין הימנו בכל יום משקל מאה דינרין משקל נ' בבקר ומשקל נ' בערב:

ומטוטלת - חתיכה קטנה של בגד ולפיכך אמר שהיו ממלאין הבזך קטרת ומכסים [אותה] במכסה ונותנין על המכסה מלמעלה מפה קטנה מאד כמין חתיכת בגד ונותן הבזך כולו אל תוך הכף ונוטל הכף בידו ועושה בו מה שיתבאר בפרק. של אחר זה:

נוטל את הכף. כדאשכחן בנשיאים כף אחת מלאה קטרת. גמרא רפ"ה דיומא והעתקתיה שם:

דומה לתרקב גדול. וכן הגי' בכל הנוסחאות שבידי ואע"פ שבתרקב עצמו לא שייך לומר גדול שהרי אינו נקרא תרקב אלא כלי המחזיק ג' קבין. כמ"ש הר"ב במשנה ו' פ"ג. מ"מ כאן קורהו גדול בערך הדמיון שאליו נדמה הכף. והואיל והכף מחזיק ג' קבים והטני שנדמה ג"כ לתרקב שם במ"ו פ"ג. אינו מחזיק אלא קביים וחצי. כלפי הא הוא דתני הכא שהכף דומה לתרקב גדול כיון שהכף מחזיק ג' קבים:

בתוכו. ובמקרא כף אחת לשון נקבה. אבל אמרו בשם הראב"ע כל שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו:

וכסוי היה לו. פירש הר"ב לבזך. וכן פירש הרמב"ם וקשיא לי מדתנן במשנה ב' פרק בתרא וכף וכסויה הר"ל שכשנתן הכף לחברו כדתנן בפ"ו [משנה ג'] שהיה נותן לו גם כן כסוי הבזך. אבל ראיתי בפ"ג מהלכות תמידין שכתב ומכסה את הכף:

מי שזכה בקטרת היה נוטל את הכף כעין לעפפעל היה:

מחזיק שלשת קבים עיי' מ"ש לעיל [פ"ג מ"ו]:

והבזך כף קטן:

היה בתוכו מלא וגדוש קטרת ולהכי משים הבזך עם הקטורת תוך הכף, כדי שלא יתפזר הקטורת כשיוליכו לההיכל. והא דלא נתן הקטורת בכף הגדול לבד. ה"ט, דדרך כבוד הוא כלפי מעלה כשיערה הקטורת על הגחלים מתוך כלי גדוש:

וכסוי היה לו לכף הגדול [כך כתב הרמב"ם (פ"ג מתמידין). ונ"ל טעמו כדי שלא יצא ריח הקטורת. והר"ב כ' שהכסוי הי' לבזך. ולי נראה כרמב"ם, חדא מדקאמר לקמן (פ"ז מ"ב) בהדיא וכן וכסויו, ותו דאת"ל דכסוי לבזך הוה. א"כ אי אפשר שיתפזר הקטורת ול"ל כך. כלל ועיי' לעיל סי' כ"א]. ואת"ל א"כ דהכסוי לכף הי', הול"ל כך. וכסויה לשון נקיבה #א), וכדכתיב כף אחת. י"ל לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד (כחולין קל"ז ב'). תדע, דהרי בזך נמי לשון נקיבה, וכדמתרגם בקרא סוף פרשת נשא, בזיכא חדא היא דדהב מליא קטורת בוסמיא. ואף שיש לחלק קצת בין לישנא דבזך דנקט מתני', ללישנא דבזיכא דנקט התרגום, שהוא תרגומו של כף, שהוא בלשון עברי כף גדולה, והוא לבד נקרא בלשון נקיבה, אבל הך דמתני' שהוא כף קטן י"ל דהוא לשון זכר. עכ"פ מנ"ל לחלק ביניהם, ולא נימא כפשוטו דאכף קאי, ולשון תורה לחוד וכו', כדאמרן]:

וכמין מטוטלת היה עליו מלמעלן ר"ל כעין חתיכת בגד הי' בראש הכסוי לנוי [כמו לא יצא הגמל במטולטלת [שבת פ"ה מ"ג]. וי"א דמטולטלת ר"ל טבעת, שע"י מתטלטל להסיר הכסוי:

מי שזכה בקטרת וכו' פ"ק דיומא דף י"ד:

היה נוטל את הכף לאלתר אחר שהפיסו לקטרת היה מתעסק הזוכה להכין כל הצריך לקטרת כדי שיהיה מזומן לאחר הטבת שתי נרות הכל שלא יצטרך המקטיר כי אם להקטיר וכמו שאמרנו כמו כן בתמיד עצמו שהיו מושכין אותו לבית המטבחיים וגם היו מבקרין אותו לאור האבוקות ואע"פ שעדיין לא היו שוחטין באותה שעה כדקתני בפירקין דלעיל כך היה בכאן בקטרת:

והבזך היה בתוכו נראה דבשביל כך היה הבזך לתוך הכף מפני שהבזך היה מלא וגדוש קטרת וכל דבר שהוא מלא ממש אינו נוח להוליך אלא משוקע בכלי אחר ולפיכך היו עושין אותו גדוש להרבות בסימן הברכה ולפי שהקטרת הוא דבר שהוא דק כדכתיב ושחקת ממנה הדק ויש לחוש שלא יפול לתוכו מן האבק או עפר או צרור קודם שיגיעו אצל המזבח ויתערב לתוכו ויהיה פסול והיה צריך לכסוי לפיכך כסוי היה לו:

וכמין מטוטלת נתונה עליו מלמעלה ופירש כסוי זהב דומה לחתיכת בגד שאין לה שפה ולא ידענא טעמא שפיר אמאי לא עשו כסוי עם השפה כדרך כל הכסויין ושמא שר"ל סימן לדבר שהקטרת מעשרת את העניים ועשו אותו דוגמת עניות במקום עשירות שהעניים דרכן לצאת במטלית ועשו סימן זה של עניות למעלה ע"ג הקטרת לומר שהיא מעשרת לעניים למעלה למעלה ובשביל כך אין להביא מכאן ראיה לא לענין חציצת מזרק בתוך מזרק ולא לענין לקיחה ע"י דבר אחר דהכא כיון דאי אפשר בלא שני כלים א"כ כחד כלי דמי הראב"ד ז"ל. והרא"ש ז"ל תירץ וזה לשונו וא"ת והרי כף חוצץ בין ידו לבזך והוי חציצה כדאמרינן בזבחים דמזרק במזרק חוצץ וי"ל כיון דצורך עבודה הוא לא להוי חציצה א"נ הוי כמו לקיחה ע"י דבר אחר דשמה לקיחה בפרק לולב וערבה וכן פירש ר"י בזבחים דלא הוי חציצה כשאוחזו בדפנות אלא כשאוחזו בשוליו ע"כ:

וכמין מטוטלת נוסחא אחרינא מטולטלת והיא גרסת הערוך והיא פירש שני להרא"ש ז"ל וכמו שפי' רעז"ל. וביד פ"ג דהלכות תמידין ומוספין סימן ד':

[הגה"ה לשון הר"ס ז"ל וכסוי היה לו פירש הרמב"ם ז"ל לבזך וכן מטוטלת היה עליו פירוש על הבזך מלמעלה מן הכסוי וקשה דהא תנן בפרק בתרא וכף וכסויה ביד אחד משמע שהכסוי הוא של הכף ולא של הבזך ובחבורו הגדול כתב שהמטוטלת היתה על הכף והכסוי לבזך ולפי זה אפשר לפרש הא דקתני כף וכסויה למטוטלת קרי כסויה ומ"מ קשה הא דתנן התם והבזך ביד אחד אמאי לא קתני והבזך וכסויו כי היכי דקתני כף וכסויה ואם נפרש כסוי היה לו קאי אכף ניחא שפיר ע"כ]: