משנה תמיד פרק ג׳ משנה א׳

אמר להם הממונה בואו והפיסו מי שוחט מי כו'. כבר נתבאר בשני מכפורים שארבע פייסות היו במקדש ראשונה מהם היא מה שהקדמנו מי תורם המזבח החיצון וזה הוא הפייס השני ויהיו יוצאים בפייס הזה י"ג כהנים כל אחד בעבודתו וזה הוא שהיו עומדין כמין עגולה או במערכה אחת כדי שיהיה להם סדר ומסכימין שכל מי שיעלה תחלה בגורל שוחט כמו שזכרנו שם והאיש הסמוך לו זורק והוא הכהן השני וכבר נתבאר בשלישי מיומא שזורק מקבל את הדם והשלישי מרים דשן המזבח הפנימי לפי שבו מקטירין הקטרת בכל יום והרביעי מדשן נרות המנורה ומוציא האפר מן הפתילות והחמישי מעלה הראש והרגל לכבש והששי שתי הידים והשביעי מעלה העוקץ והשמיני מעלה חזה וגרה והתשיעי מעלה שתי דפנות והעשירי מעלה הקרבים ואחד עשר מעלה סלת של נסכים שקרבים עם התמיד כמו שנתבאר בתחלת מנחות והי"ב בחביתי כהן גדול והי"ג מעלה יין של נסך שמנסכין עם התמיד ועוד יתבאר בפרק שאחר זה איך מסדרים אלו האברים בידיהם בשעה שמעלין אותם ושם בכפורים הקדים זורק לשוחט ובארנו (בתמיד) שהטעם בזה מפני ששחיטה כשרה בזרים כמו שנתבאר בשלישי מזבחים:

הממונה. עמ"ש ברפ"ג דיומא:

מי מדשן מזבח הפנימי. אקדמיה לדשון המנורה דכי עייל להיכל במזבח פגע ברישא דתניא שלחן בצפון כו'. ומנורה בדרום כו'. מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ קימעא. דכתיב (שמות כ"ו) ואת המנורה נוכח השלחן בעינן דחזו להדדי גמ' פ"ג דיומא ד' ל"ג. ומ"ש הר"ב שהמדשן הוא המקטיר קטורת. וכך כתב עוד להלן והשלישי מדשן מזבח הפנימי ומקטיר קטורת. טעות הוא בידו. דהא תנן בפ"ה מ"ב חדשים לקטרת. ועוד בפ"ו מי שזכה בדישון מזבח הפנימי מקדימים לפניהם כו'. וכן נמי בפ"ב דיומא [משנה ד'] דפייס שלישי לקטרת. ואין לדחוק שר"ל המחתה. וכי ההיא דכתב הרמב"ם בפ"ד מה"ת. שהמדשן מזבח החצון מכניס המחתה. וסובר הר"ב [במ"ש] שהמדשן הפנימי הוא המקטיר [*ר"ל מכניס המחתה. ויתיישב עם זה דלא תקשה אמאי בזורק לא נקט תחלת העבודה שהיא קבלת הדם והכא במקטיר נקט דישון המזבח שהוא תחלת העבודה של ההקטרה דכיון דמקטיר היינו מכניס המחתה לבד שאינו עיקר עבודת הקטרת לא דמי לזורק שהוא עיקר העבודה] דמלבד הקושיא שאני מקשה על הרמב"ם לקמן במשנה ה' פ"ה מהגמ' (יומא ד' כ"ה) דזה שזוכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה במחתה וזה קשיא ג"כ על הר"ב אלא דעליה קשיא ממשנה גופא דר"פ בתרא דתנן והטני ביד אחד והמחתה ביד אחד ש"מ דתרי כהנים הוו. ולשון הרמב"ם והשלישי מרים דשון מזבח הפנימי לפי שבו מקטירין הקטרת. ע"כ. ומ"ש הר"ב דדשון מזבח ומנורה קודם שחיטת התמיד היה אכתוב בזה בסוף פרקין בס"ד:

העוקץ. פי' הר"ב האליה. ואין נראה כן ממשנתינו דסוף פ' דלקמן דתנן העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו והמפרש פי' שם הזנב אבל הערוך כתב העוקץ הוא העצה כדכתיב (ויקרא ג') לעומת העצה:

[*והגרה. פירש הר"ב מקום כו'. ובו מחוברים קנה הריאה עם הכבד והלב. וכן לשונו במשנה ג' פ"ב דיומא. ולא דק דבפרק דלקמן משנה ג' תנן דכבד תלוי בדופן הימנית ול' המפרש ובו מחובר הקנה והלב]:

אמר להם הממונה הוא הממונה על הפייסות שנזכר לעיל פ"א סי' ל':

בואו והפיסו ר"ל הטילו גורל, כמפורש פ"ב דיומא:

מי שוחט את התמיד, דאע"ג דשחיטה כשרה בזר [כיומא כ"ז א']. אפ"ה חביבה היתה על הכהנים מדהיא תחלת עבודה, והפיסו עליה דלא ליתו לאנצויי. מיהו היה יכול הזוכה לכבדה לזר:

מי זורק המקבל הדם הוא הזורק. רק נקט תכלית עבודת הדם, דהזריקה הוא עיקר הכפרה:

מי מדשן את המנורה הוא המטיב הנרות. [ולרשב"א (בתשו' מ"ט וש"ט) בשחרית לא הדליק הנרות שכבו, רק בין הערביים. וכן כתב רכ"מ פ"ג מתמידין י"ב). שכן דעת רש"י והראב"ד ודעת רוב האתרונים. אבל לרמב"ם (שם) מלת הטבה כוללת דישון והדלקה, והמדשן הנרות בבוקר, היה מדליקן מיד. ולדידיה צ"ל דנקט מי מדשן, מדהיה תחלה להטבה. ולא דמי לקבלת הדם לעיל סי' ד'. דנקט תכלית עבודה התם שאני מדהוא כפרה. עוד נ"ל דבשלמא התם שאי אפשר שיזרוק מבלי שיקבל הדם תתלה, ולא יטעה. אבל הכא אם יאמר לפייס מי מדליק. איכא למטעי. שהכהנים החדשים שלא עבדו עדיין יסברו שידליקו אף שלא ידשנו]. מיהו לא היה סדר הפייס כפי סדר עבודתן זה אחר זה, דבאמת סדר עבודתן כך היה, בתחלה מדשן מזבח הפנימי, ובאותו שעה שוחט התמיד, ואח"כ זורק הדם, ואח"כ מטיב ה' נרות, ואח"כ מקטיר קטורת, ואח"כ מטיב ב' נרות, ואחר כך מקטירין אברי התמיד, [כרמב"ם פ"י מתמידין ולח"מ שם. דלא קיי"ל כאביי מסדר מערכה משמיה דאבא שאול, שלא כסדר שזכרנו (עי' יומא דל"ג). מיהו בטור א"ח סי' מ"ח פסק כאבא שאול]. ואפ"ה הפיסו על שחיטת התמיד וזריקת דמו והקרבת אברים קורה לשאר עבודת שקדמום, מדזה היה עיקר עבודת היום, גם כפרתו מרובה [כיומא ל"ג א']:

מי מעלה אברים לכבש דהיינו הראש וכו', דתנא והדר מפרש, דא' מעלה לכבש הראש והרגל, וא' ב' הידים, וא' העוקץ והרגל. וא' חזה וגרה, וא' ב' הדפנות, וא' הקרביים:

העוקץ ריקגראד:

החזה והגרה הוא הצואר שדרך שם מעלה גרה. ובו היה מחובר הקנה והריאה והלב:

והסלת הראוי למנחת התמיד:

והחביתים הן חצי הי"ב חלות של כה"ג שמקריבין משלו בבוקר, וחציין השני מקריבין בערב:

והיין לנסכי התמיד.

הפיסו זכה מי שזכה דמי שנפל עליו הגורל הוא השוחט, והסמוך לו זורק [כרמב"ם פ"ד מתמידין ס"ו, ודלא כר"ב], והסמוך לו מדשן מזבח הפנימי, וכן כל הי"ג כהנים זוכין זה אחר זה כסדר הי"ג עבודות ששנויין במשנה. אבל עושין כסדר שזכרנו בסי' ה':

וכן פי' רש"י ותוס' [מנחות ד"ק ע"א]. אולם לפי מה דאמרינן [בסנהדרין די"ט. ורש"י שם במתני', וביומא דט"ו ב' ודכ"ח א'] דהסגן דהיינו המשנה לכה"ג, הוא היה הממונה, נראה לי דצריך לומר דהסגן היה ממונה גם כן על הפייסות. והא דלא חשיב לה בירושלמי בהדי אינך דברים שהסגן משמש. וכקו' תוס' [יומא דט"ו ב']. נ"ל דתנא ושייר, דהרי שייר נמי, דסגן נותן הס"ת לכה"ג (כיומא דס"ח ב'). ועי' מ"ש רפ"ג דיומא. עוד נ"ל דבכולה מכילתן לא אשכחן שצוה הממונה בשום פעולה או עבודה, רק בה' עניינים, (א) אצל הפייסות [פ"א מ"ב, ופ"ג מ"א. ופ"ה מ"ב], משום דכל פייס אינו ראוי לעשות בלי ציווי מפורש מהממונה, שיראה שלא יהיה שם ערמה. (ב) וכ"כ בצאוור או אם הגיע זמן שחיטה [פ"ג מ"ב]. היה צריך ציווי הממונה שלא יטעו באור הלבנה (כיומא פ"ג מ"א). (ג) וכ"כ בהבאת טלה התמיד [פ"ג מ"ג], שלא יביאו מטלאים שאינן מבוקרין. (ד) וכ"כ בברכו ברכה א' (פ"ה מ"א) מדלא עלה השמש עדיין, והקדימו ג"כ אהבה רבה ליוצר אור (כברכות די"א ב') לכן אין ראוי לעשות כן בלי צוויו. (ה) וכ"כ בהקטרת הקטורת (פ"ו מ"ג) מפני חשיבותא, שלא שנה בה אדם מעולם (כיומא כ"ו א').

אמר להם הממונה אמתניתין דפירקין דלעיל קאי דקתני ירדו ובאו להם ללשכת הגזית. ועיין במ"ש בפ' שני דיומא סימן ג':

העוקץ המפרש פירש שם הזנב (גם הראב"ד ז"ל פירש העוקץ הוא הזנב) אבל הערוך כתב העוקץ הוא העצה כדכתיב לעומת העצה ע"כ:

והגרה מקום שמעלה גרה הוא דהיינו הצואר ובו מחובר הקנה והכבד והלב כדמפרש בקונטרס התם במסכת יומא הראב"ד ז"ל גם במפרש. הגיה ר"ב אשכנזי ז"ל מלת כבד וכדמפרש רעז"ל. והקשה בתי"ט דבפירקין דלקמן משנה ג' תנן דכבד תלויה בדופן הימנית: