משנה טהרות פרק ז׳ משנה ח׳

רצה לומר כהן טהור לאכול בתרומה אם פנה ממחשבתו מהכין לאכול בתרומה ולא ישמור נפשו ולא ידע בנפשו ג"כ טומאה רבי יהודה אומר הרי היא בחזקת טהרה לפי שהטמאים לא יגעו בו לדעתו שהוא טהור לאכול בתרומה וחכ"א שהוא נטמא בהסח הדעת לענין תרומה וסבת זה מה שזכר שהידים עסקניות ר"ל רבות ההתעסקות ולפעמים נגע בטומאה והוא לא ידע וזה מכלל י"ח דבר שגזרו שהידים תפסול את התרומה ואף ע"פ שלא ידע להן טומאה כמו שהתבאר בסוף זבים והל' כחכמים:

וחכמים מטמאים. פירש הר"ב מאחר שהסיח דעתו פי' מטהרת גופו. אבל הא דתנן במ"ג פ"ג דחגיגה האונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה לקדש אבל לא לתרומה. וכתבתי הטעם בשם הרמב"ם שהסיחו דעתן. ושמא נטמאו *[הא אף לתרומה צריכין הכא טבילה] התם לא הסיחו דעתם מטהרת גופם קאמר. אלא שהסיחו דעתם מלאכול בקדש. שהרי הם אסורים לאכלו. אנו חוששים שמא הסיחו דעתם גם מטהרת גופם. וצריכים טבילה אף ע"פ שאומרים שהם יודעים שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם והוא מעלה בקדש. ולא החמירו עליהם להצריכם הזאה ג' וז' לחוש שמא נטמאו במת. שמאחר שהם אומרים שיודעין שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם. דיינו שנגזור עליהם טבילה משום מעלה בעלמא. הכ"מ פי"ג מהא"ה [הלכה ג' בשם מהרי"ק]:

שהידים עסקניות. פי' הר"ב ונגע ולאו אדעתיה. וכלומר שנגעו במקום הטנופת וצריכים נטילה לנגיעת תרומה. אבל לא בשביל דחיישינן שמא יגעו בטומאה. דא"כ ליבעי כל גופו טבילה. ועוד למה סתם ידים שניות ליחוש שמא נגעו באב הטומאה. הכ"מ [שם] בשם הרא"ש:

מי שהיה טהור שהיה ידוע לכל המצויין אצלו שהוא שומר א"ע בטהרה כדי לאכול תרומה:

והסיע את לבו מלאכול דאלו הסיח דעתו מלהשתמר בטומאת מת הי' צריך הזאה ג' וז' וטבילה. ואלו הסיח דעתו רק מלהשתמר משאר טומאות. ודאי היה צריך לכ"ע טבילה והע"ש [רמב"ם מאהט"ו פי"ג ה"ג]. אבל זה לא הסיח דעתו מלהשתמר מכל הנך טומאות. רק גמר בלבו שמעתה לא יאכל תרומה. רק כשירעב יאכל חולין. ולפיכך יש לחוש שמא משום הכי הסיח דעתו משמירת גופו מטומאה ולהכי מטהר ר"י מדלא הסיח דעתו משמירת גופו. רק מלאכול:

רבי יהודה מטהר שדרך טמאין פורשין ממנו מדיודעין שאוכל טהרות. ואינן יודעין שהסיח דעתו השתא מלאכול עוד תרומה. וגם ליכא למיחש שמא נגע בטומאה שאינה בר דעת. דהרי לא הסיח דעתו מטהרת גופו. וגם לא הוחזק כאן טומאה שיהיה אפשר שנטמא בה:

וחכמים מטמאים דמדהסיח דעתו מלאכול טהרות. חיישינן שמא הסיח דעתו גם מטהרת גופו. ולפיכך אף שאין לחוש שאחרים הטמאים נגעו בו מדמפורשין ממנו. עכ"פ חיישינן. מדאינו נזהר כ"כ בטהרתו נגע הוא באחרים:

אע"פ שאמר יודע אני שלא נטמאו ידי ר"ל נקיות שלא נגע במקום הטינופת. דכל גזירת נט"י הוא רק מחשש שמא נגע במקום הטינופת [כרש"י שבת יד"א וע"ש]. ומה"ט גם טמא כשירצה לאכול חולין צריך נט"י. מיהו הכא רק בתרומה מיירי. ורק בה החמירו. שאפילו הסיח דעתו רק מאכילתה. אבל לא מטהרת ידיו. אסור בה. ואם יגע בתרומה קודם שנטל ידיו נפסל ונשרפת על כך [שבת דטו"ב]. ואע"ג דעל כל טומאה שמד"ס אין טומאה נשרפת [כנדה לד"א]. הכא רק משום לכלוך פסלוה. ובהך בבא גם ר' יהודה מודה. דמשום דידים עסקניות הן. להכי אף דלא חייש ר' יהודה לשמא נגע בטומאה. עכ"פ חייש שמא נגע במקום מזוהם שבגופו:

ולרבינו כ"מ דוקא לאיסור אכילת קודש. סגי בשהסיח דעתו מלאכול קודש. אבל שיאסור מלאכול תרומה. צריך שיסיח דעתו משמירת גופו בטהרה [וע' רמב"ם פי"ג מאהט"ו ה"ג וברבינו כ"מ שם]. וא"כ מדדחיק ליה לרבינו כ"מ לאוקמי משנתינו באכילת קודש. ומוקי לה בתרומה ע"כ דמיירי שהסיח דעתו משמירת גופו. ובמחילת כבוד רבינו לישנא דמתני' לא משמע כן. דהרי קאמר. והסיע דעתו מלאכול. וגם לשון הרמב"ם לא משמע כדבריו. דהרי הרמב"ם כלישנא דמתני' ממש נקט. ואי משום קושית הר"י קורקס ז"ל. שמקשה דא"כ מה חומרא דקודש מתרומה. והרי אמרינן האונן ומחוסר כפרה אסורין לאכול קודש מחשש היסח הדעת משא"כ בתרומה. והרי היסח הדעת של זה וזה שוין. נ"ל דזהו החילוק שביניהן. דבקודש אע"ג שאומר שלא הסיח דעתו מלאכול. אפ"ה כיון שהי' אונן או מחוסר כפרה. ולא הי' רשאי לאכול. צריך טבילה. דמשום מעלה דקודש חיישינן גם בכה"ג שמא לא נזהר יפה. אבל בתרומה בכה"ג כשלא הי' לו מניעה רק מדאינו רשאי לאכול תרומה. וכגון ערל שאסור בתרומה. תיכף כשמל מותר לאכול תרומה. דהרי לא מצינו בשום מקום חיוב טבילה לישראל שמל. קודם שיאכל תרומה ורק בכנעני שמל אמרינן דהרי הוא כפורש מהקבר. וצריך הזאת שלישי ושביעי [כפסחים צ"ב א]:

ותמהני מאד דמשמע דרק גם ר' יהודה מודה. אבל רבנן ודאי הכי ס"ל. והא ליתא דלרבנן מדהסיח דעתו לאכול. נטמא כל גופו. וכדקאמרו בפירוש ברישא וא"כ היכי קאמר הכא שידיו טמאות. דמשמע דסגי להו בנטילת ידים. והרי כולו טמא וטבילת כל גופו בעי. ואי"ל דאין הכי נמי. דלרבנן צריך טבילת כל גופו. והך בבא רק ר' יהודה קאמר לה. וכיש גרסא דגרס בפירוש בסיפא ר' יהודה אומר ליתא דהרי הרמב"ם [בפי"ג מאהט"ו ה"ג] פסק כחכמים ברישא ותיכף בתר הכי מייתי הך בבא כלישנא דמתני' ממש. וצריך לדחוק ולומר דלעולם הך בבא בחולין קמיירי. ולרבנן כיון דלענין תרומה מדהסיח דעתו מלאכול. חיישינן שמא נגע בטומאה. כ"ש דחיישינן שמא נגע במקום מזוהם. וצריך עכ"פ נטילת ידים לחולין הא בכל אוכל חולין שהסיח דעתו מלאכול. כל שלא הסיח דעתו מטהרת ידיו. אין צריך נטילה אחרת. דהרי נוטל אדם ידיו שחרית. וסומך עליהן כל היום [כחולין ק"ו ב']. ובלבד שלא יסיח דעתו מליגע בהן במקום הטינופת [כא"ח קס"ד]. הרי שאע"ג שעל כרחך הסיח דעתו מלאכול ביני ביני. לית לן בה: א"נ נ"ל דלעולם גם הך בבא בתרומה קמיירי. וכי קאמרו רבנן ברישא דבהסיח דעתו מלאכול צריך טבילה. היינו בשלא השגיח היטב מליגע בטומאה. רק שתמיד היה זוכר שגופו טהור. ואפ"ה חיישינן שמא נגע בטומאה ולא אדעתיה. אבל הכא מיירי בדקאמר אף שהסחתי דעתי מלאכול תרומה. השגחתי על עצמי היטב מליגע בטומאה דבכה"ג גם לרבנן גופו טהור ואפ"ה לענין שמא נגעו ידיו במקום מזוהם חיישינן משום דידים עסקניות הן ולפיכך צריך עכ"פ לכ"ע נטילת ידים לתרומה. ופשוט דהא דקאמר ר' יהודה ברישא דטהור היינו דאין צריך טבילה. אבל עכ"פ מודה דידיו טמאות וצריך נטילת ידים. דמי גרע מסיפא ודו"ק:

היו ידיו טהורות והסיע את לבו מלאכול. אע"פ וכו' נ"א ר' יהודה אומר אע"פ וכו'. וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סי' קנ"ג דהידים עסקניות גרועות הן מסתם ידים: