משנה טהרות פרק ג׳ משנה ד׳

ידוע שהשמש יכלה לחות הגוף וינגבנו ולכן יכמש והמים ילחלחם וירפם ויגדלם ויוסיף בגדלן ואודיעך הנה עיקר אחד והוא שהשיעורים כולן אמנם נשמור בהם שיעור הגודל ולא נביט לרפיון החלקים (וההתעכבות) [וההתאבכות] לא לענין הטומאה ולא לענין איסור והיתר וביאור נתפחו נפחו ר"ל שנוספו וגדלו:

הרי אלו טהורין. פי' הר"ב אכביצה אוכלים ואכזית מן המת כו' קאי. דאע"ג דבפגול ונותר נמי שייכא טומאה. כדתנן בסוף פסחים. ובמשנה ד' פ"ד דמעילה. מיהו קי"ל דבכביצה. כמו שפסק הרמב"ם בפ"ח מהא"ה [הלכה ג'] ואנן לא תנן אלא כזית. אלא כי תנן פגול ונותר לענין איסור ולא לענין טומאה. ומ"מ אי הוה כביצה פגול ונותר נמי דינא הכי לענין טומאה. וכן כתב הרמב"ם בפ"ד מהט"א [הלכה ה' ו']:

*[טמאים. כתב הר"ב דכל השיעורים בתר גודלייהו אזלינן. כלומר ואע"פ שהגשמים המובלע בהם השלימה לכשיעור וכדכתב בסוף משנה דלעיל. ול' הרמב"ם ידוע שהשמש יכלה ליחות הגוף (וינגבם) ולכן יכמש והמים ילחלח' וירפם ויגדלם ויוסיף בגודלן. ואודיעך הנה עיקר אחד. והוא שהשיעורים כלם אמנם נשמר בהם שיעור הגודל. ולא נביט לרפיון החלקים וההתאבכות לא לענין הטומאה ולא לענין איסור והיתר. עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם בחיבורו פ"ד מהט"א ובפ"ד מהאה"ט. ושם ביאר שאם בתחלה לא היה כשיעור וצמק וחזר ותפח לכשיעור מטמא לכשהיה מדין תורה. ע"כ. ומ"ש הר"ב ומהכא קי"ל דאין דיחוי כו' אינו נמשך על מ"ש דכל השיעורים כו' אלא ענין בפני עצמו הוא. לומר דאע"ג שכבר נתמעטו ונטהרו. כשחזרו ונתפחו לא אמרי' שכבר נדחו מאיסורים. וה"ל כמי שלא היה בו השיעור מתחלה אצל איסורים. דאין דחוי]:

משום פגול נותר וטמא. ותמיהני טמא מאן דכר שמיה. וקשיא נמי דה"מ למתני ברישא כזית טמא ועוד קשה דה"ל לסיומי נמי וחלב ובגמ' דמנחות פ"ה דף נ"ד מייתי לה למתני' וגרס וחלב. ול"ג וטמא:

כביצה אוכלין שנטמאו:

כזית חלב ה"ה שאר איסורים:

הרי אלו טהורים אטמאין קאי. שאין מטמאים אחרים. אבל הוא עצמו נשאר בטומאתו [כטהרות פ"א מ"ה. ועיין רמב"ם אוכלין פ"ד ה"ה]:

הניחן בגשמים ונתפחו ואע"ג שאין בגוף החתיכה כשיעור רק בצירוף המים הנבלעים בהן. והרי קיי"ל דאין היתר מצטרף לאיסור [כפסחים מג"ב]. הכא שאני דלא מכח המים הנבלעים נתהווה כשיעור. דהרי גם קודם שנבלע בהן המים כבר הי' כשיעור. אלא שכשנצטמק בחמה נפחת שיעורו. אבל קודם שנצטמק כבר אסרה התורה גם האויר שיש בפנימיות האיסור בנקבי הפארען [וכמ"ש לעיל בבועז סי' ה'] והאויר ההוא מצטרף להשלים השיעור. וכשנצטמקה החתיכה ונתקטנה מכשיעור. הרי יצא האויר. וכשחזרה ונתקררה החתיכה, ע"י קרירות מי גשמים. חזרה החתיכה להתפשט ושב האויר הפנימי למקומו. והרי היא כמו שהיתה. מיהו בהיה מתחלה כשיעור ונצטמק ונתמעט. וחזר ותפח לכשיעור. טמא מדאורייתא. ובהי' מעיקרא פחות מכשיעור ותפח לכשיעור. טמא עכ"פ מד"ס [מנחות נ"ד א']. ואע"ג דבאיסור בין כך וכך הוה דאורייתא. דהרי קיי"ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה [כיומא ע"ד א']. רק דאין לוקין על חצי שיעור. נ"ל דהא דקאמר התם הש"ס שהוא דרבנן היינו רק בטומאה [ועיין שבת דצא"א ועיין ברמב"ם מאכלות פי"ד]:

בפי' רעז"ל צריך לכתוב סימן הדל"ת קודם ד"ה הרי אלו טהורים:

כביצה אוכלים כו'. ונ"ל שצריך להגיה במתני' ברישא ובסיפא במקום נותר וטמא נותר וחלב וכן מצאתיו ג"כ בשני ספרי ירושלמי כתיבת יד יכן הוא ג"כ בפי' רש"י ז"ל שם פרק כל שעה (פסחים דף ל"ג) וכן הוא ג"כ שם פ' כל המנחות מוגה חלב במקום טמא בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל ברישא גבי ואין חייבין עליהם משום פגול נותר וחלב כמו שהגהתי בספר בנין שלמה לחכמת בצלאל דאילו בסיפא גבי הניחן בגשמים וכו' גם בדפוס כתוב שם חלב ובקצת דפוסים גם ברישא כתוב חלב. וביד פי"ד דהלכות מאכלות אסורות סי' ד' ובפ"ד דהלכות שאר אבות הטומאות סי' י"ג ובפ"ד דהלכות טומאת אוכלין סי' ה' ו' תמצא כתוב חלב במקום טמא:

בפי' רעז"ל ומהכא קיימא לן דאין דיחוי אצל איסורין. אמר המלקט פי' דקתני חזרו ותפחו טמאים וחייבים כו':