משנה טהרות פרק ג׳ משנה ב׳

כונת אמרו תחלה לעולם שאם נטמא ואחר נקפה (אחר זה) ואחר נמחה ואחר נקפה ואחר נמחה אפי' היה זה אלף פעמים הנה הוא תחלה לפי שהנקפין לא יקפאו באמת ומשקים יחשב ואפילו בעת ההקפאה:

ופירוש גוש. הגוף המדובק כמו גוש עפר והכונה פה שהיו כל הזיתים טמאים מקובצין מחוברין גשם אחד וכבר פירשנו וביארנו בפתיחה שאוכלין טמאין לא יטמאו הכלים ושמשקין טמאים יטמאו הכלים והתבאר גם כן בכלים שמשקין טמאין מטמאים התנור באויר אם היו יותר מכביצה בעת מה שיצא השמן בחום האש יטמא בכביצה הנשארת משאר הזיתים קודם שריפתן וישובו משקים טמאים ויטמאו התנור להגיעם באוירו וזה אם יהיו מקובצים אמנם אם יהיו הזיתים גרגרים מובדלים או חלוקים לא יהיה בכל כביצה ואפי' היה אי זה שיעור שיהיה הנה לא יטמא התנור לפי שהשמן אשר יצא יצטרך שיגיע בו כביצה אוכל טמא ושיהיה כולו מחובר ואז יטמא ואין הלכה כר"ש שזורי:

ר"ש שזורי אומר אף היין. בגמ' פ"ג דמנחות דף ל"ה. מכלל דת"ק סבר יין לא. אימא רש"ש אומר יין. ואני תמיה שהרמב"ם ברפ"ט מהט"א לא כתב אלא השמן או הדבש. והל"ל היין ג"כ. ולא השיגו הראב"ד. גם הכ"מ לא העיר בזה. ודעתי מכרעת דהרמב"ם ל"ג כלל. שהתמיה דמכלל דת"ק סבר יין לא. אינה תמיה. אלא כפירש"י דיין מי איכא למ"ד לאו משקה הוא. והוא מפרש למתני' דשמן תחלה לענין משקין היא. ולא בקרוש. אבל כי מפרשינן דמתני' מיירי בקרוש ליכא למתמה כלל:

אם היו פרודין. הרמב"ם בפ"ט מהל' ט"א העתיק פירורין בשני רישי"ן. ועיין מ"ש בפ"ח משנה ח':

אפילו הן סאה. ואית ספרים דכתוב ואפילו הן מאה. הר"ש. וכן העתיק הר"ב. גם הרמב"ם בפ"ט מהט"א [הלכה ה']:

רבי מאיר אומר השמן אף שנטמא כשנקרש. מדא"א שיקרש שלא ישאר בו שום לחלוחית:

וחכ"א אף הדבש היינו דבש דבורים. דאף הוא א"א שיקרוש עד שלא ישאר שום לחלוחית קצת. אבל דבש תמרים, אמקט"ו כלל. רק כשחישב עליו לאוכלו. אבל כשחישב עליו לשתותו כמשקין. בטלה דעתו אצל כל אדם. וכן מפורש בתוספתא [פ"ב]:

רבי שמעון שזורי אומר אף היין נ"ל דלפי סוגיא דמנחות [דלא"א] חכמים ור"ש מודו בשמן דקאמר ר"מ. וכל חד וחד אף דידי' אדברי ר"מ קאי. וה"ק ר"ש. דמדקאמרו רבנן אף הדבש. משמע דכ"ש יין. ועל זה השיב ר"ש לחכמים אף היין. הוה לכו למימר. אבל בדבש פלגינא עלייכו [ומצינו אף דלא קאי אדקמי' רק אדקמא דקמא. כמעשרות פ"ה סוף מ"ה]:

וגוש של זיתים זיתים שנתמעכו ונדבקו יחד. ונטמא הגוש:

שנפל לתנור והוסק ואז דרך הגוש לפלוט שמנו:

כביצה מכוון טהור דהגוש לא טימא התנור. דכלי אמקט"ו מאוכל. וגם השמן שנפלט לא נטמא. דבעודו בתוך הגוש. הרי קיי"ל משקין מפקד פקידי [כפסחים לג"ב]. נמצא שלא נטמא עם הגוש. וגם בשעה שנפלט לא נטמא מהגוש. דמדיצא טפה ראשונה לא נשאר בגוש כביצה לטמא הטפה:

אם היו פרודין שהיו הזיתים נפרדים. ואינן דבוקים יחד לגוש א':

אפילו הן סאה טהור מדליכא בכל פירוד כביצה לטמא שמן היוצא:

כך פי' הר"ב וגם רב"א. וכן פי' גם הרמב"ם [רפ"ט מאוכלין]. ומה שהקשה הר"ש על זה מתוספתא [פ"ב] דאמרינן דכל זמן שקרש אינו לא אוכל ולא משקה ואמקט"ו כלל. נ"ל דהתם בתוספתא ל"ג שמן רק שומן והיינו חלב וכמ"ש לעיל סי' נ' וה"נ אמרינן [חולין דק"כ ע"א] דחלב שקרש אמ"ט טומאת אוכלין כשהוא לבד וכן מצאתי הגי' בתוספתא שעם פי' זר זהב דגרים שומן. ומהו' משה טהארן תי' דאפשר הכא מיירי בשנטמא השמן כשהוא לח ונקרש:

ולפע"ד מיירי הכא שלא נתחברו המשקין יחד בשעה שנגעו בהפרודין. דאל"כ מצטרפין הפרודין לטמא. דמגע ומגע מצטרף בכה"ג. לא די בטומאה חמורה [כה"ג דאהלות מ"א] אלא גם בטומאה קלה [כלעיל פ"א סוף מ"ה ועי' לקמן פ"ח מ"ח]. וכתב ע"ר הגאאמ"ו זצוק"ל דאי"להק אמאי בגוש יותר מכביצה טמא התנור. הרי חיבורי אדם אינו חיבור [כפ"ג דאהלות מ"ד]. י"ל דהיינו רק לטומאה חמורה [כזבחים קה"ב] עכ"להט. ולבו"ת נראה. דלהכי באמת נקט תנא גוש זיתים ולא גוש של שאר מיני פירות כתאנים ותמרות. משום דכשמחובר בא' מז' מיני משקין הו"ל חיבורי אדם חיבור [כרמב"ם פ"ו מאוכלין הי"ג] ועל כרחך צ"ל כן. דאל"כ ככר שיקט"ו היכי משכח"ל ומקרצות נושכות זו בזו. דבנטמא א' נטמא כולן [כפ"א דטהרות מ"ז וח'] היכי משכח"ל אלא ודאי כדאמרן: אולם עי' עוד מ"ש בס"ד בעוקצין [פ"ב מ"ה] בבועז סי' ח'. שהארכתי במה שהאיר ד' עיני בזה ועי' עוד מ"ש בסי' הסמוך:

ר"מ אומר השמן תחלה לעולם. דמנחות פ' הקומץ רבה (מנחות דף ל"א) וכתבו שם תוס' ז"ל די"ס שכתוב בהן השמן והחלב של גריסין בזמן שהן לחים הרי הם ראשונים ר"מ אומר וכו' ע"כ ושמא היינו מתני' דלעיל:

בפי' רעז"ל צריך לכתוב סימן הבית קודם דבור המתחיל השמן תחלה:

ר"ש שזורי אומר אף היין. שם בהקומץ רבה פריך מכלל דת"ק סבר יין לא בתמיה אלא אימא ר"ש שזורי אומר יין כלומר דיין דוקא הוי תחלה אפילו קרש ולא שמן ודבש והתם פסקינן הלכתא כר"ש שזורי. וכ' הר"ש ז"ל דצריך לומר דבקרש השמן וחזר ונמחה מיירי דבתוספתא משמע דכל זמן שהוא קרוש אינו לא אוכל ולא משקה ולעולם דקתני משום דחלקנו ברוטב וחלב וגריסין בין כביצה מכוון ליותר מכביצה וכאן אפילו פחות מכביצה כדקתני בתוספתא ולא נשתייר הימנו אלא כפול ומשום דחוזר לטומאתו ישנה דעל כרחין מגופיה לא אתיא ליה טומאה כיון דאינו לא אוכל ולא משקה וכך שוה לענין טומאה ישנה כפול כמו יתר מכביצה וה"נ תניא בתוספתא גבי מים שהגלידו טהורין חזרו ונימוחו חזרו לטומאתם ישנה עכ"ל ז"ל וכ"כ ג"כ תוס' ז"ל שם בפסחים:

וגוש של זיתים וכו'. כתב הר"ש ז"ל ומיירי בגוש שהוא שני דאי ראשון כגון שנגע בשרץ ג"כ גם המשקה היוצא ממנו ראשון למ"ד בפרק כל שעה משקים מיבלע בליעי ואפילו פחות מכביצה אבל בגוש שני ניחא דאין משקים שניים מטמאים כלי. עכ"ל ז"ל:

אפילו הן מאה טהור גרסינן ומאן דגריס סאה פירושו אפילו הן מרובין כמו סאה בתנור התנור טהור שאין מצטרפים: