משנה טהרות פרק ב׳ משנה א׳

תחלת מה שראוי שתדעהו שזה הירק הוא חולין ואמרו תחלה האשה שהיתה כובשת ירק היא אשה נדה אשר היא אב ולא ירצה באמרו כובשת שהיתה מכבשת והיא נדה ואמנם הפי' כן קדרה שהיה בה ירק כבוש ונגעה נדה בעלה חוץ לקדרה אם נגעה בזה עלה הירק היוצאת מן הקדרה והיה זה העלה יבש אפילו היה במה שיוצא מן הירק חוץ מן הקדרה כביצה הנה הוא טמא ושאר הירקות אשר הם בקדרה טהורים וכן הקדרה והמשקה אשר נכבש בה הירק הזה הכל טהור לפי שזה העלה כמובדל מכל מה שבקדרה להיותו יוצא מן הקדרה ואע"פ שקצתו תוך הקדרה ואם היה זה העלה אשר חוץ הקדרה בו משקה ונגעה בו והיה בו כביצה הנה להיותו כביצה יטמא המשקה אשר בו וזה המשקה מחובר במשקה אשר תוך הקדרה אשר בה נכבש זה הדבר הכבוש יטמא המשקה כולן אשר בתוך הקדרה ולזה יטמא כל הירק והקדרה כי משקין טמאין יטמאו הכלים והאוכלים כפי מה שהתבאר ואם לא היה בו כביצה הנה לא יטמא המשקה המחובר בה כפי מה שהתבאר ואחר [כך] אמר חזר לקדרה הכל טמא ר"ל אם היה בו כביצה והוא נגוב ונגעה בו חוץ לקדרה אשר אמרנו שהוא טמא והכל טהור כל זה עוד (שיאריך להיות) [היותו] חוץ לקדרה אמנם אם חזר לקדרה הנה הוא יטמא המשקה אשר בתוך הקדרה אשר בה נכבש הירק ויטמא זה המשקה לקדרה ולכל מה שבה כמו שהתבאר ואחר [כך] אמר היתה מגע טמא מת אשר הוא ראשון לטומאה כפי מה שביארנו בשמיני מכלים נגעה בו ירצה בירק אשר בקדרה בין במקום המשקה בין במקום הנגוב אם יש בו כביצה הכל טמא וזה שזאת הביצה ישוב שני לטומאה ולהיותו בתוך הקדרה יהיה כל הירק הכבוש חבור ויטמא המשקה אשר בתוך הקדרה כפי מה שיתבאר בזה הפרק שהשני בחולין מטמא משקה חולין:

ואחר אמר היתה טבולת יום מנערת הקדרה בידים מסואבו'. לפי שטבול יום לא יטמא חולין ולזה הוצרך לומר ידים מסואבו' (ולהבדיל) [יעב"ץ ולהודיע] שהיא טבולת יום להודיענו הכוונה אשר התבאר בתוספתא והוא אמרם (אחד) טהור שידיו טמאות מטמאה משקה חולין ר' אלעזר בר' שמעון אומר אין ידים לטבול יום ר"ל אין הבדל בין היות ידיו טמאות או טהורות ואינה הלכה ואל זאת הכוונה כיון פה אמנם היות הירק פסול והקדרה טהורה לפי שהמשקין שנטמאו מחמת ידים לא יטמאו הכלי בשום פנים כמו שביארנו בפתיחת זה הסדר:

שהיתה כובשת ירק. פי' הר"ב ואותו ירק לא הוכשר לקבל טומאה. דאי בהוכשר א"כ מכי נתנו בקדרה טמאתו. הר"ש:

ונגעה. פי' הר"ב בידים מסואבות. שסתם ידים שניות הן. כ"כ הר"ש. ותמיהני א"כ בסיפא בהיתה טבולת יום. אמאי איצטריך למתני בהדיא בידים מסואבות. ונ"ל ליישב דהתם איצטריך דל"ת משום טבולת יום לחוד קתני. אבל ידים אינם מסואבות. קמ"ל דמסואבות. ומשום תרתי טומאות דאית בה. והרמב"ם מפרש בע"א. ואכתוב בסמוך:

במקום הנגוב. שנתיבש וניגב. הר"ש:

אם יש בו כביצה הכל טמא אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור. ה"ג בס"א וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל:

הכל טמא. פי' הר"ב אף הקדרה וכו' כדאיתא בפ"ק דשבת האוכלים והכלים שנטמאו במשקים. כלומר בגמרא פ"ק דשבת (דף י"ג) ועדיפא ה"ל לאתויי מתני' גופא שהיא נשנית כך בסוף זבים אלא משום דבגמרא דשבת מיפרשא בטעמא דאע"ג דהתם בשבת פ"ק מ"ד כתב הר"ב וז"ל כלים שנטמאו במשקין שנטמאו המשקין בשרץ כו' כבר כתבתי שם דלא תידוק מינה דאילו נטמאו מחמת ידים לא אלא דה"ה אף מחמת ידים וע"ש. וכ"כ הר"ב בהדיא בסוף זבים:

אין בו כביצה הוא טמא. כדתניא בת"כ פרשת שמיני. ומביאה הרמב"ם בפירושו לעיל בפ"ק מ"ב. אוכל יטמא מלמד שהוא מטמא בכל שהוא. יכול מטמא לאחרים בכל שהוא. ת"ל אשר יאכל. והכי דייק נמי הר"ב בלישני' בפ' בתרא מ"ה. ובפי' מ"ב פ"ג דעדיות. דהא דבעיא שיעור כביצה היינו לטמא אחרים. וקשה דברפ"ק (אדתנן ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה כתבתי דה"ה) לענין קבלת טומאה. לפי שיש מקומות שכתב כן הר"ב. והראיתי' ברפ"ב דתרומות. אבל במ"ה פי"ג דאהלות דייק הר"ב לכתוב שאינו מקבל טומאה מן התורה וכך כתבתי שם בשם הר"ש. וגם כתבתי שם על דברי הרמב"ם בזה ולפי זה לא תקשה מתני'. וקרא דת"כ אסמכתא בעלמא ומחלוקת ישנה היא זו בתוס' פ"ב דפסחים דף ל"ג [וכן בתוס' שבת צ"א. ד"ה א'.] [ע"ב ד"ה לאימת.] והזכירה ג"כ הרמב"ן בפי' החומש. ותמיהני על הכ"מ שברפ"ד מהט"א. כשכתב הרמב"ם שאין שיעור לאוכלים לטומאות עלמן. שלא הראה מקום על משנתינו זו. ומ"מ כל היכא דכתב הר"ב שאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה. ל"ל דבאותן מקומות לא חשו חכמים. להחמיר שהם אמרו והם אמרו. [ועמ"ש בשם הר"ש במ"ה פי"א דפרה ד"ה לאחר ביאתו]:

חזר לקדרה. פי' הר"ב אותו מקום המשקה כו' דלמשקים אין שיעור כדתנן ברפ"ג. וכן בפ' בתרא מ"ה. שכיון שיצתה טפה ראשונה נטמאה וטימאה הכל כדפירשו כל המפרשים. ומאותן משניות נ"ל שלמד הרמב"ם כשכתב בפ"ד מהט"א (ה"ב). שהמשקים מתטמאים בכ"ש. ומטמאין בכל שהן. והכ"מ כתב דברי התוס' (דפ"ק דפסחים דף י"ד) שדקדקו כן מל' הגמ' דהתם. וגם עליהם אני תמה שהיה להם ללמוד ממשנתינו דבפ"ג. ועוד ראה זה מצאתי בתוספתא שהביא הר"ש במ"ב פ"ב דטבול יום שהמשקין לעולם מיטמאין בכל שהן. ומיהו לפסול הגויה צריך רביעית. כדתנן במ"ה פ"ד דמעילה ויראה דה"מ נמי (ג) לפרושי חזר לקדרה דקאי אכביצה (והוא נגוב) וכ"פ הרמב"ם כמ"ש בסמוך:

היתה מגע טמא מת וכו'. תמיהני דלא קתני הכא חזר לקדרה מה דינו. ונ"ל לתרץ דכיון דערבינהו ותננהו בין נגע במקום הנגוב או במקום המשקה. הלכך לא פסיקא ליה למתני תו סתמא חזר כו' דע"כ אינו מטמא את הכל כשחזר אלא אם נגעה במקום המשקה או בכביצה ואפי' נגוב אבל בפחות בכביצה ונגוב. לא מהני החזרה כלל. לכך לא מצי קתני סתמא חזר לקדרה הכל טמא. ומכיון דלא מצי קתני סתמא כי רישא. לא חש להאריך ולחלק. אבל להרמב"ם שטה אחרת בכולה מתני' שהוא מפ' דבירק חולין מיירי והאשה היא אשה נדה שהיא אב. ואמרו כובשת לא ירצה שהנדה כובשת אבל הפי' כן. קדרה שהיה בה ירק כבוש ונגעה (נדה) בעלה חוץ לקדרה והיה יבש. אפילו היה במה שיוצא חוץ לקדרה כביצה הנה הוא טמא. ושאר הירקות אשר הם בקדרה טהורים. וכן הקדרה והמשקה אשר נכבש בה הירק הזה הכל טהור. לפי שזה העלה כמובדל מכל מה שבקדרה להיותו יוצא מן הקדרה. ואע"פ שקצתו תוך הקדרה. ואם היה זה העלה אשר חוץ הקדרה בו משקה. ונגעה בו והיה בו כביצה. הנה להיותו כביצה יטמא המשקה אשר בו וזה המשקה מחובר במשקה אשר תוך הקדרה אשר בה נכבש זה הדבר הכבוש יטמא המשקה כלן אשר בתוך הקדרה. ולזה יטמא כל הירק והקדרה. כי משקים טמאים יטמאו הכלים והאוכלים. כפי מה שהתבאר. ואח"כ אמר חזר לקדרה הכל טמא. ר"ל אם היה בו כביצה והוא נגוב ונגעה בו חוץ לקדרה אשר אמרנו שהוא טמא והכל טהור זה כל עוד (היותו) חוץ לקדרה אמנם אם חזר לקדרה הנה הוא יטמא המשקה אשר בתוך הקדרה אשר בה [נכבש] הירק ויטמא זה המשקה לקדרה ולכל מה שבה. כמו שהתבאר. ואח"כ אמר היתה מגע טמא מת אשר הוא ראשון לטומאה נגעה בו. ירצה בירק אשר בקדרה. בין במקום המשקה בין במקום הנגוב אם יש בו כביצה הכל טמא. וזה שזאת הביצה ישוב שני לטומאה ולהיותו בתוך הקדרה יהי' כל הירק הכבוש חבור. ויטמא המשקה אשר בתוך הקדרה כפי מה שיתבאר בזה הפרק שהשני בחולין מטמא משקה חולין ע"כ. ולדבריו נגעה במקום המשקה אין הכוונה בו שנגעה במשקה עצמו. אלא המכוון שנגעה בעלה שיש בו משקה ולפיכך ברישא חזר לקדרה לא קאי אלא אכביצה ואע"פ שהוא נגוב ובבבא זו (דמגע טמא מת) להכי לא קתני כלל חזר משום דלא מיירי כלל בחוץ לקדרה ופשיטא דכי הוה חוץ לקדרה נמי דינא הכי כמו ברישא ממש אלא דמתני' נקטה גבי אב חוץ לקדרה. ואפ"ה במקום הנגוב אפילו בכביצה הוא טמא והכל טהור. והכא בראשון נקטה תוך הקדרה כלומר דאע"ג שאינה אלא ראשון הכל טמא ואפילו נגעה במקום הנגוב. הואיל ובתוך הקדרה הוא. אבל ודאי כשהוא חוץ לקדרה דינא כמו ברישא. וכן ברישא נמי כשהוא בתוך הקדרה דינא כמו הכא. ובחבורו פ"ט מהט"א (הלכה ג') ערבינהו וכתבינהו לתרוייהו לאב וראשון בעלה שחוץ לקדרה וכו' ולא הזכיר דין תוך הקדרה כלל לפי שהוא נכלל בחזר דאם חזר דינו כך כ"ש כשמתחלה בשעת נגיעה הוא בתוך הקדרה. ובכף נחת אשתבש בבבא זו דמגע טמא מת לפרשו בדרך הרמב"ם והבין דמיירי נמי חוץ לקדרה ואפילו חזר אינו מטמא. וטעות הוא בידו. דלעולם נעשו המשקים תחלה. ובהדוא כתב הרמב"ם בחבורו (שם) בראשון שנגע בכביצה נגוב שחוץ לקדרה חזר לקדרה טמא את המשקה שבה ונטמא הקדרה וכל הכבשין וכ"ש שבפירושו כתב בהדיא דמיירי בנגעה בתוך הקדרה:

היתה טבולת יום כו' בידים מסואבות כתב הר"ב דהשתא יש באשה זו ב' טומאות וכו' ותרווייהו צריכין משום סיפא וכ"כ הר"ש. וכלומר משום קדרה טהורה דאע"ג דיש בה שתי טומאות. אפ"ה הקדרה טהורה. והרמב"ם מפרש ג"כ לענין חולין ומש"ה בעי ידים מסואבות דטבול יום טהורה לחולין. ודקתני טבול יום. לאפוקי מדעת ראב"ש בתוספתא דקאמר אין ידים לטבול יום ר"ל אין הבדל בין היות ידוו טמאות או טהורות. אבל בחבורו פ"ט מהט"א אע"פ שבבות הראשונות כתבן לענין חולין הך בבא כתבה בתרומה והשמיט ממנה ידים מסואבות:

מנערת. פי' הר"ב מנערה כו' ומלשון מסלק את הטבלה כולה ומנערה דפרק היה נוטל (במס' שבת ד' קמ"ג) הר"ש. וכתב עוד הר"ב לשון אחר מנערת מגיסה מלשון ניער וכסה דפרק כל הבשר (חולין דף קח) הר"ש:

וראתה נ"א ראתה. וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל ובמשניות ישנים מנוקדים:

האשה טהורה. דמדקתני בסיפא היתה מגע טמא מת. היתה טבולת יום. מכלל דהכא בטהורה לגמרי מיירי. וה"ה באיש טהור. רק אורחא דמילתא נקט. דדרך אשה לנער הקדרה:

שהיתה כובשת ירק מיירי בירק תרומה [וכן בכל דוכתא במכילתין נקט סתמא. ואפ"ה מיירי בתרומה. או בחולין שנעשו על טהרת תרומה. וסמיך התנא את עצמו מדמובן ממילא. מדמיירי כל המסכת בעניני טהרות]. ומיירי נמי שלא הוכשר הירק עדיין. דאל"כ היה נטמא הירק כשהניחתו בקדרה בסתם ידים שהן שניות. אבל אחר שהניחתו בקדרה הוכשר כששפכה עליו משקה:

ונגעה בידים מסואבות:

בעלה חוץ לקדרה במקום הנגוב והרי השתא כבר הוכשר העלה כולו על ידי המשקין ששפכו עליו תוך הקדרה:

אף על פי שיש בו בהעלה כולו:

כביצה והוא השיעור לטמא אחרים:

הוא טמא אותו עלה נעשה שלישי מהידים:

והכל טהור כל מה שבקדרה טהור. ואפילו המשקין שבקדרה טהורים. דאין שלישי עושה רביעי בתרומה. וכיון שכן אין השלישי עושה למשקין תחלה:

נגעה במקום המשקה ר"ל במקום הלח שבעלה באותו חלק שיש מהעלה חוץ להקדרה. ואותו הלח אינו נמשך עד המשקין שבקדרה [ודוק]:

הכל טמא דהמשקין שבמקום שנגעו הידים המסואבות נעשו תחלה. והן עושין להעלה ההיא שני. והוא חוזר ומטמא כל מה שבהקדרה. וגם הקדרה עצמה, ג"כ נעשית שני. דאף דהעלה שהוא אוכלין. אמ"ט כלי [כרמב"ם רפ"ז מאהט"ו] וכ"כ לא קבלה הקדרה טומאה מהידים המסואבים שנגעו בה. אפ"ה עכ"פ נטמאה הקדרה מהמשקין שבקדרה שנטמאו מהעלה. ונעשו תחלה. וחוזרין המשקין ומטמאין להכלי מגזירת מעיינות של זב וזבה [כשבת יד"ב]:

הוא טמא מהכא שמעינן באר היטב. דאוכלין לענין קבט"ו. וכ"כ משקין לענין לטמא אחרים שיעורן כ"ש. וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ג מ"א] דקאמר קרשו הרי אלו שניים. ואי פחות מכביצה אמקט"ו. הו"ל כבסיפא דהתם דכשהוא כביצה מכוון טהור. ודו"ק. [ועיין תוס' פסחים דלג"ב ד"ה לאימת]. מדנימא דרק מדאוריי' אמקט"ו רק ביש בו כביצה. אבל מדרבנן גם משהו מקט"ו. דוחק מסתמי דמשניות בכל דוכתא. ורק אוכלין לטמא אחרים צריך כביצה:

חזר לקדרה מקום הלח שבעלה שנגעו בו הידים:

הכל טמא אף שהעלה פחות מכביצה. עכ"פ המשקין שבהעלה שנעשו תחלה מהידים אפילו היו המשקין כ"ש. מטמאין המשקין שבקדרה. והן חוזרין ומטמאין להירק וגם להקדרה:

היתה האשה הכובשת:

מגע טמא מת שנגעה זאת האשה באדם או כלי שנגעו במת. שנעשו אב. ואשה זו שנגעה בהן נעשית ראשון. וה"ה בנגעה בשרץ או באב הטומאה אחר. רק נקט טמא מת. מדמצוי טפי אדם או כלי שנטמאו במת. מאדם וכלי שנגעו בשרץ. דדוקא שרץ מצוי טפי ממת. אבל טומאת כלי שנטמא באהל המת מצוי טפי מכלי שנטמא ממגע שרץ:

הכל טמא דהעלה שמקצתו תוך המשקין שבקדרה. והרי הוכשר מהמשקין ההם. וא"כ נעשית העלה שני כשנגעתו. וחוזר העלה ועושה להמשקין שבקדרה תחלה. והמשקין האלו חזרו וטימאו הכל וגם להקדרה:

הוא טמא והכל טהור והא דלא קתני נמי הכא כמו לעיל. דאף כשאין בו כביצה אפ"ה אם חזרה העלה להקדרה טימא הכל. ה"ט. מדאיירי הכא אפילו בנגעה במקום הנגוב. וכדקאמר בין שנגעה במקום הנגוב. והרי בתרתי לטיבותא שאין בהעלה כביצה. ונגעה במקום הנגוב. אף שנטמא העלה. עכ"פ המשקין שעל גבה. תוך או חוץ מהכלי שלא במקום נגיעת הידים. נשארו בטהרתן. דהרי אין בהעלה כשיעור לטמא אחרים. ואם כן כשנפלה עם המשקין שעל גבה לתוך הקדרה. נשארה הקדרה וכל שבתוכה טהור:

היתה טבולת יום שהיתה טמאה וטבלה ולא העריב שמשה עדיין. והרי כל טבו"י הוא שני לטומאה. נ"ל דמדסמיך מלת היתה למלת טבולת יום. ולא למלת מנערת. והכי הול"ל. טבולת יום שהיתה מנערת הקדרה. ש"מ דגם הכא גרסינן ראתה בלא וי"ו. ותרי בבא קתני. וה"ק טבולת יום מותרת לנער קדרה של תרומה, דהיינו להגיס מה שבקדרה עם עץ הפרור או לנער ולשפוך מה שבקדרה לתוך הקערה. וקמ"ל אף שיש עליה ב' טומאות. שהיא טבו"י שהיא שנייה דאורייתא [כשבת יד"ב]. וגם ידיה אע"ג שהיו ודאי מסואבות וכגון שנגעה בראשון לטומאה. דאז ידיה שניות מד"ס [כרפ"ג דידים]. אפ"ה מותרת לכתחלה לנער הקדרה. ולא חיישינן שתגע בהתרומה שבקדרה [וכן נראה מהר"ש והרא"ש דגרסינן ראתה]:

הירק פסול דאע"ג דכל שמסופק בו אם נטמא מידים טהור [כידים פ"ב מ"ד]. אפ"ה מדמסופק נמי אם נטמא הירק מטבו"י. הו"ל ספק טומאה דאורייתא ברה"י דספיקו טמא [כלקמן פ"ו מ"ד]. ואע"ג דעכ"פ אין בהירק דעת לשאל. דהרי בתר נוגע ולא בתר מגיע אזלינן [כסוטה דכט"א]. וכל ספק טומאה שאין בו דעת לשאל אפילו ברה"י ספיקו טהור [כלקמן פ"ג מ"ו]. י"ל מדהגיסה או נערה הירק בהכלי שבידיה הו"ל כספק טומאה הבאה בידי אדם. דכיש בו דעת לשאל דמי [כפסחים דיט"ב]:

והקדרה טהורה דהקדרה אי אפשר שתטמא רק מהמשקין שהן תחלה. והרי משקין הללו שבקלח. א"א שיהיו תחלה לטומאה. דאי משום שמא נגע המשקין בהידים מסואבות. נשארו המשקין בטהרתן לגמרי. דהרי כל ספק ידים טהור [וכמש"ל]. ואי משום ספק נגיעת המשקין בטבו"י. הרי טבו"י אין עושה משקין שנוגע בהן תחלה [כפרה פ"ח מ"ז]. רק דבמשקה חולין שנגע טהורים לגמרי. ובמשקין תרומה שנגע טבו"י. נעשו שלישי. והרי אין משקין שהן שלישי מטמא כלי [וערמב"ם פ"י מאהט"ו ה"ג]. וכל זה רק בטבול יום. אבל אם היה נולד הספק אם נגעו משקין בידים מסואבות של אדם טהור. אז גם הירק טהור. אף שהוא תרומה. הרי ספק ידים טהור:

אמנם להרמב"ם [פ"ח מאהט"ו ה"י] דמשקין שנטמאו מהידים אין מטמאין כלי. ודאי קשיא מהכא דאמרינן דגם הקדרה נטמאת. וליכא למימר דהא דקאמר מתני' הכל טמא היינו כל מה שבקדרה. וחוץ מהקדרה עצמה. ליתא. דמדנקט גם בסיפא בהיתה טמא מת הכל טמא. ושם ודאי קדרה נמי במשמע. א"כ ילמוד עליון מתחתון. דהכל טמא דרישא הוא כהכל טמא דסיפא דא"כ הו"ל להתנא לפרש. אולם אפשר דבאמת מה"ט הרמב"ם רוח אחרת אתו בפי' משנתנו [כפ"ט מאוכלין ה"ג] וע"ש:

וא"ת הרי גם בטומאה שייך ביטול. וכדאמרינן [מכשירין פ"ב מ"ג] בגסטרין אם רוב מן הטהור טהור. וכ"כ אמרינן [בכורות כב"א] הנך מיעוטי בטלי ברוב. וכ"כ אמרינן נמי התם [כג"א]. ובמנחות [כג"א]. נבלה בטלה בשחוטה. וכ"כ בדוכתי טובא מתוספתא דמכילתין מייתי כמה בטולי לטומאה [ועיין מ"ש בס"ד נגעים פי"א סי' ע"ז. ועיין עוד מ"ש בריש מקואות בס"ד בבועז שם פ"א סי' ג'] וא"כ ה"נ נימא דהטפה הטמאה שחזרה לתוך המשקה שבקדרה. נתבטלה בכל מה שבקדרה. וכ"כ ק' בכל דוכתא דאמרינן דמשקה מטמא חברתה [ועיין רמב"ם פ"ד מאוכלין ה"ב]. ונ"ל דהא דאמרינן בכל דוכתא דבטל. היינו רק שלא יהא דין התערובות כדין הטומאה שנתבטלה. אבל עכ"פ היה דינו כנוגע בהטומאה ההיא. דלא גרע מהא דאמרינן [חולין עב"ב] דג' על ג' הבאות מבגד גדול הטמא. דגם המטלית ההוא של ג' על ג' ג"כ טמא. מדקבל טומאה מהבגד הגדול בשעה שנפרש ממנו. א"כ ה"נ באותה רגע שנגעה הטפה הטמאה שעל העלה בהמשקין שבקדרה. כבר נטמאו אותן משקין שבקדרה מהטיפה קודם שנתערבו לגמרי יחד [ודו"ק]. אמנם מ"ש רתוי"ט דהאי חזרה לקדרה מצי קאי אנגעה בכביצה נגוב. תמה עליו הגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק"ל. הרי בנגוב נעשה רק שלישי מהידים. ואמ"ט תו להמשקין להיות תחלה. והניח בצ"ע. ולפענ"ד נראה דרתוי"ט קאי אהך גרסא דגרסינן. נגעה במקום המשקה. אם יש בו כביצה. הוא טמא והכל טהור. והרי להך גירסא ע"כ ר"ל דכשהעלה לא נגעה רק בהקדרה ולא במה שבתוכה. דאין כלי מקט"ו מאוכלין. ואהא קאמר תנא. חזר לקדרה. ר"ל ואם מקום הנגוב שבעלה שהוא כביצה נפל לתוך הקדרה. הכל טמא. דהעלה הרי נעשה שני מהמשקין שעליו בהחלק שבהעלה חוץ לקדרה. אבל אילו היה בא חלק הלח שבעלה. והיה נפל לתוך הקדרה. לא היה צריך שיהי' בהעלה כביצה. ורק הראיה שהביא רתוי"ט שגם הרמב"ם פי' כדבריו. זה לפע"ד תמוה. דהרי הרמב"ם לשיטתיה אזיל. דפי' משנתנו באשה נדה. והיא פשיטא שעושה להמאכל ראשון. גם בנגעה בנגוב. ומזה ראיה לדידן דאוקימנא בידים מסואבות:

האשה שהיתה כובשת. בברכות פרק מי שמתו (ברכות דף כ"א) ובתעניות פ"ג דף כ"ד ובפ' חלק (סנהדרין דף ק"ו) אמר רבא דרב יהודה כי הוה מטי לאשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה לפרק זיתים שכבשן בטרפיהן דבעוקצין אמר הויות דרב ושמואל קחזינא הכא. ועיין במ"ש שם ר"פ שני דעוקצין. ומה שפי' רעז"ל באשה טהורה מיירי הוא פי' הר"ש והרא"ש ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל פירש דבאשה נדה מיירי וירק של חולין ע"ש:

בפי' רעז"ל ואותו ירק לא הוכשר. כתב החכם הר"ם ז"ל שאם הוכשר בשעה שנתנתו בקדרה טמאתו ע"כ. או במקום הנגוב צריך למחוק מלת או:

אם יש בו כביצה הכל טמא אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור כצ"ל:

בפי' רעז"ל וכדאיתא בפ"ק דשבת. אמר המלקט כדתנן בסוף זבים וכדאיתא וכו':

נגעה במקום המשקה. והוא חוץ לקדרה וכדקתני רישא וכן מוכח נמי מסיפא דקתני חזר לקדרה הכל טמא: