משנה תענית פרק ד׳ משנה ו׳

חמשה דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז וכו': זה הדין הוא בשני תנאים האחד שתהיה סעודה המפסיק בה והשני שתהיה אותה האכילה אחר חצי היום אבל אם אכל קודם חצות סעודה המפסקת או אחר חצות ודעתו לאכול פעם אחרת מותר לו לאכול בשר ולשתות יין ומאמר רבן שמעון בן גמליאל שאמר ישנה רוצה לומר שישנה מנהגו לגרוע כלומר שיגרע מרבוי המאכל והמשקין ואין הלכה כר' יהודה.

ואמרו בחמישי מותרין הוא מאמר רבן שמעון בן גמליאל שאמר כל השבת אסור ואפי' לאחר התענית ואין הלכה. וממה שאתה חייב לדעת כי כל המצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב ועוד יתבארו הלכות אבל במקומן ודין תעניתו כדין תענית צום כפור רוצה לומר שאסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ומוסיפין מחול על הקדש ועשיית מלאכה בו מגונה מאד:

בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות. כתב הר"ב בז' בסיון בהשכמה עלה. כ"ד דסיון וט"ז דתמוז. מלו להו ארבעין. בי"ז בתמוז נחית. [אתא ותברינהו] גמרא ועיין בפירש"י לפרשת כי תשא:

ובטל התמיד. בגמרא שכך קבלנו מאבותינו:

והובקעה העיר. פירשו בגמרא בשניה. דבראשונה הכתיב בירמיה (נ"ב ו') ומלכים [ב' כ"ה ג'] בתשעה לחדש וגו' ותבקע העיר:

ושרף אפוסטומוס את התורה. כך קבלנו מאבותינו:

והעמיד צלם בהיכל. כתב הר"ב בירושלמי חד אמר צלם של מנשה וכו'. וחילוף גירסאות איכא בינייהו. דלמ"ד מנשה גורס והועמד. ולמאן דאמר אפוסטמוס גורס והעמיד. וצלם מנשה כתב רש"י כדמפורש בתרגום ירושלמי בפ' השמים כסאי וגו' (ישעיה ש"ו) :

בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ. מפרש בגמרא דכתיב (במדבר י"ב) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן וגו' ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וגו' והאספסוף התאוו וגו' ויאכלו עד חדש ימים דה"ל כ"ב בסיון. וכתיב ותסגר מרים שבעת ימים. הא כ"ט בסיון. וכתיב שלח לך אנשים. וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום ב' דסיון. ותמוז דההוא שתאמלויי מליוהו [כמ"ש במשנה ד' פ"ק דשבועות] הא ל"ב. וח' דאב. וכתיב ויבכו בלילה ההוא דלאחר בואם היינו ט' באב:

וחרב הבית בראשונה. דבמלכים (ב' כ"ה) כתיב בחדש החמישי בשבעה לחדש וגו' וישרוף את בית ה' ובירמיה ג"כ כתיב בחדש החמישי בעשור לחדש. הא כיצד בז' נכנסו גוים להיכל ואכלו וקלקלו בו בז' ובח'. ובט' סמוך לחשיכה הציתו בו את האור. והיה דולק והולך כל היום כולו בברייתא בגמרא:

ובשניה. דתניא מגלגלים זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב וכו':

ונלכדה ביתר. עיר גדולה והיו בה אלפים ורבבות מישראל. והיה להם מלך גדול ודמו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח. ונפל ביד גוים. ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש. הרמב"ם פ"ה מה' תענית:

ונחרשה העיר. כדכתיב ציון שדה תחרש (ירמיה כ"ו) שנתחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה. רש"י:

בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות כשעשו העגל:

ובטל התמיד כשצרו, עלי ירושלים כשנחרבה, באותו יום לא נמצאו עוד כבשים להקריב ול"נ שר"ל בימי הורקנוס וארסתבולוס כשצרו זע"ז וכן משמע נמי מב"ק [דפ"ב ב'], מיהו אי קאי אזמן חורבן, היינו זמן חורבן ראשון שצר נבוכדנצר על ירושלים ג' שנים. אבל בית שני לא משכו ימי המצור רק מניסן עד אב וא"כ כשהובקעה העיר פשיטא שפסק הכל והתמיד עמם:

והובקעה העיר נכבשה בחורבן א' וב' ביום א'. [ואע"ג דכ' בחורבן ראשון, בט' בחודש הובקעה העיר. ע"י הצרות טעו בחשבון ולא רצה המקרא לשנות ממה שחשבו הם [ירושלמי]:

ושרף אפוסטמוס שר יווני:

את התורה נ"ל דר"ל אותה תורה שכתב עזרא, שהיה בעזרה, כדאמרינן במסכת סופרים שממנה הגיהו שאר ספרים [ועי' מ"ק פ"ג מ"ד]. או נ"ל דר"ל ששרף כל תורה שמצא. ואפ"ה קאמר התורה לשון יחיד, שכוונת אותו רשע הי' לבטל תורה בכללה מישראל:

והעמיד צלם בהיכל י"א ע"י הרשע הנ"ל, וי"א ע"י מנשה ולפ"ז צריך לגרוס והועמד צלם וכו':

בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ בגזירת מרגלים:

וחרב הבית בראשונה דבז' באב נכנסו אויבים להיכל כשכבשוהו אחר ג' שבועות משכבשו ירושלים בי"ז בתמוז, ואכלו וקלקלו בו ז' וח'. ובט' סמוך לערב הציתוהו והיה דולק והולך עד י' סמוך לערב:

ונלכדה ביתר נ"ב שנה [וי"א ע"ג שנה] אחר החורבן נתכנסו חיל גדול מישראל בביתר, ומלך גדול מישראל מלך עליהן, ושמו בן כוכבא, וטעו בו הרבה מחכמי ישראל, וגם ר"ע נושא כליו היה [כרמב"ם פי"א ממלכים ה"ג], ואמר עליו שהוא משיח. והצליח במלחמות גדולות נגד הרומיים ג' שנים ומחצה. עד שלבסוף ע"י חטא הדור, וגם חטאו שהרג לר"א המודעי דודו [כירושלמי בפרקן], כבשוהו הרומיים ע"י האדרינוס קיסר שחיק טמיא [כירוש' הנ"ל. ובסנהדרין דצ"ג ב' לכאורה משמע שהסנהדרין הרגוהו], ונהרגו עמו במלחמה תק"פ אלפים מישראל [כמסופר בוועלטגעשיכטע מבעקקער], מלבד מיליאן ומאה אלף שנהרגו בזמן חורבן הבית [כיוזעפוס פלאביוס פרק צ"ה], והרשע הנ"ל עשה א"י למדבר שממה, מלבד ירושלים שבנה אותה קרוב למקומה הראשון וקרא שמה עלי קאפיטאליום, עלי ע"ש משפחתו, וקאפיטאליום ע"ש בית ע"ז יופיטור שבנה שם לשמי. וגזר משפט מות על כל איש ישראל שיבוא תוך העיר. עד שלבסוף הימים חזר ונתבטל שם הטומאה שכינה לה הרשע הנ"ל, וחזרה לשמה הראשון:

ונחרשה העיר שאחר חורבן בית ראשון היתה א"י מדבר שממה נ"ב שנים [כיומא נ"ד א'], וירושלים עצמה נעשית שוה לאדמה כשדה חרושה:

משנכנס אב ממעטין בשמחה דאז מימי המרגלים נועד החודש הזה לצרת ישראל:

חמשה דברים וכו'. וביד רפ"ה דהלכות תענית וסי' ו' ובטור או"ח סי' תקמ"ט ולע"ד צריך לדקדק מניינא למה לי. וכן נמי הא דקתני את אבותינו הוה ניחא טפי אי הוה גרסי' לאבותינו דהא אין בכולן לעצמן של אבותינו רק בבא דנגזר על אבותינו וכו' וכן נמי צריך עיון הא דתנא והדר מפרש. ועיין בספ"ק דר"ה שכתב הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דמדינא כולהו ד' צומות אסורין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ומפסיקין בהן מבעוד יום כט' באב דלא גרעה תקנת נביאים מגזרת נביאים בתעניות אמצעיות ואחרונות דאסורי בכל הני ועוד דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועשו ד' צומות כעין יום הכפורים לענוי ועוד האריך וכו' עד והאידנא כיון שנהגו להתענות ולא נהגו לחומרות הללו משמע דמעיקרא כך רצו להתענות בלבד אבל לא רצו לנהוג באותן חומרות וכיון דהני ברצו תלו כדאמרינן אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין הרשות בידם לנהוג לבד מה שרצו אבל מעיקר תקנה ודאי כולם אסורין ע"כ:

ובוטל התמיד. גמרא פי' שכך קבלנו מאבותינו. ושלשה שנים וחצי קודם חרבן הבית בוטל התמיד ע"פ גזרת מלכות הרשעה:

הבקעה העיר. בגמ' פריך בשבעה עשר הוה והכתיב בחדש הרביעי בט' לחדש ויחזק הרעב וכתיב בתריה ותבקע העיר וגומר אמר רבא לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה דתניא בראשונה הבקעה העיר בתשעה בתמוז בשניה בי"ז בו. ונלע"ד דאפשר דבזה יתורץ קצת מניינא למה לי:

שרף אפוסטמוס את התורה. גמרא הוא ג"כ ובירוש' היכן שרפה ר' אחא אמר במעברתא דלוד ורבנין אמרין במעברתא דטרלוסא:

והעמיד צלם בהיכל. אית תנאי תני הועמד וקאי אצלמו של מנשה ובגמ' מנלן דכתי' ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ופריך וחד הוה והא כתי' על כנף שקוצים משומם דמשמע תרי ומשני אמר רבא תרי הוו ונפל חד על חבריה וחבריה ליה לידיה והנקטע לא קחשיב והיינו דכתיב שקוץ אחד ואשתכח דהוה כתיב ביה אנת צבית לאחרובי ביתא ידך אשלימת ליה. ויש שני פירושים בתוספות אי הכתיבה בצלם השלם או ביד הנקטעת ע"ש: בט' באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ. מפ' בגמ' וכתי' ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההיא אמר רבה ב"ב חנא א"ר יוחנן אותו היום ערב ט' באב היה א"ל הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות:

חרב הבית בראשונה. כדמפרש בגמ' כתוב א' אומר בז' וכתוב א' אומר בעשור ותניא אי אפשר לומר בשבעה שהרי כבר נאמר בעשור ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בשבעה הא כיצד בשבעה נכנסו גוים להיכל ואכלו וקלקלו בו שביעי ושמיני ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב והיינו דא"ר יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא:

ובשניה. דתניא מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב דהיינו ט' באב דרגילין להיות בו רעות:

ונלכדה ביתר גמרא. ומצאתי שנקד ה"ר יהוסף ז"ל ביתר וכתב ס"א בית תר ע"כ:

ונחרשה העיר. ובירוש' טורנוסרופוס שחיק עצמות ממלכי אדום חרש את ההיכל: