משנה תענית פרק ג׳ משנה ט׳

היו מתענין וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה כו': הלל הגדול הוא מהודו לה' כי טוב עד שיר המעלות ומה שחייבם שלא קראו הלל הגדול עד שאכלו ושתו כי העיקר אצלנו אין אומרים הלל הגדול אלא בנפש שביעה וכרס מלאה והלכה כרבי אלעזר:

קודם הנץ החמה לא ישלימו. דאכתי לא חל עלייהו תענית כי נחתי גשמים רש"י. [*ופי' הנץ החמה כתבתי במשנה ב' פ"ק דברכות]:

קודם חצות. דחצות זמן אכילה הוא. ומחצות ואילך חל התענית כיון שלא סעדו בשעת סעודה. רש"י [*ומ"ש הר"ב הלכה כר"א. גמ']:

וקראו הלל הגדול. הודו לאלהי האלהים כל"ח (תהלים קל"ו) עד על נהרות בבל גמרא סוף פסחים ומשום דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר נאה להאמר על השובע. רש"י. ודרך שיר הוא שלא נאמר אלא על השובע. אבל בפסוקי דזמרה אומרים עיין בתוס':

היו מתענין ר"ל שכבר קבלו עליהן מבערב להתענות:

קודם הנץ החמה לא ישלימו ודוקא בצבור דאיכא למימר לב ב"ד מתנה שכשירדו גשמים לא יתענו. אבל יחיד שמתענה על צרה ועברה, על החולה ונתרפא, מתענה ומשלים [כתענית ד"י ע"ב]:

לאחר הנץ החמה ישלימו מדלא ניתן להם בפנים יפות, רק עד שהצטערו:

ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול כ"ו כל"ח. והכי קיי"ל. ומתחילין שיר המעלות הנה ברכו וגו', ואומר מעלה נשיאים וגו', ואח"כ הלל הגדול. ומסיימים אח"כ מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה וכו'. והא דאכלו ושתו תחלה. ה"ט משום דאין אומרים הלל הגדול דרך שיר והודיה, רק בנפש שבעה [תקע"ה י"א ותקפ"ד א']. [ועי' תוס' כאן שכ' דכשאומרין אותו בשעת תפלה, לא יאמרוהו רק בכרס מלאה. ונ"ל דכוונתם, כשהתפללו על דבר מה ונענו]:

ותמוהים דברי רש"י שם וז"ל, מתענה ומשלים דאם לאו נראה כמתנה עם קונו, אם תעבור אתענה, ואם לאו לא אתענה. עכ"ל, ואתמהה. ורבינו ישעיה פיק ז"ל הגיה דצ"ל להיפך אם לא תעבור אתענה וכו' ול"נ לקיים גי' הספר. דבל"ז ק' על רש"י שם שכ' וה"ה במת החולה, והכי קיי"ל [תקס"ט], וק' מנ"ל לרש"י הא. אע"כ דהאי ועברה דרישא ר"ל שבאמת עברה הצרה על ראשו, והכי דייק לשוא, מדל"ק וניצל. לפ"ז לא היה צריך רש"י לתת טעם למה כשנתרפא צריך להתענות, דפשיטא דהרי צריך לקיים נדרו, אבל כשמת סד"א קבלה בטעות הוה וא"צ להתענות, על זה כתב רש"י דאפ"ה אם לא יתענה נראה כמתנה עם קונו. והרי כשם שמברך ומודה על הטוב כך מברך על הרעה, מדנדמה רע רק בעיני אדם:

היו מתענין וכו' ביד פ"א דהלכות תעניות סי' י"ו. וכתב שם וכן אם היו מתענין על צרה ועברה או על גזרה ובטלה אם קודם חצות לא ישלימו ואם אחר חצות ישלימו. ומדבריו שם משמע דדוקא בתעניות צבור אמרינן לא ישלימו שאין מטריחין על הצבור אלא כפי הצורך בלבד אבל היחיד תניא לעיל בפ"ק דעל כל הצרות מתענה ומשלים כל הימים שנדר אע"פ שכבר נענה מן הצרה ההיא והיינו דקתני לה הכא בלשון רבים היו מתענין לא ישלימו והראב"ד ז"ל חלק עליו שם בהשגות קיצור מהר"ן ז"ל בפ"ק דתעניות דף רס"ז. ובטור א"ח סי' תקע"ה כתוב ואם התחילו לירד קודם חצות לא ישלימו אותו היום ע"כ. דמשמע מלשונו ז"ל דכיון שהתחילו לירד קודם חצות אע"פ שלא גמרו לירד לעומק הארץ החרבה טפח והבינונית ב' טפחים והעבודה ג' טפחים עד אחר חצות אעפ"כ מפסיקין דאי לא תימא הכי למה שינה לשון המשנה ואי אפשר לומר כוונתו ז"ל לומר שכיון שהתחילו לירד מפסיקין מיד דא"כ מאן לימא לן שיהיו נמשכין עד כדי שיעור מים הצריכין לקרקע אלא נראה שכוונתו לומר שכיון שהתחילו לירד קודם חצות אע"פ שלא השלימו לירד לעומק הקרקע כראוי לה עד אחר חצות אעפ"כ מפסיקין אע"פ שכבר עבר רובו של יום בקדושת תענית אין חשש דאיגלאי מילתא למפרע שכבר נענו לגמרי מקודם חצות ומפסיקין כדי שיאמרו הלל הגדול בכרס מלאה ואעפ"כ נראה שאם קצת יחידים ירצו להשלים תעניתם אין מוחין בידם ואומרים הלל הגדול עם שאר כל הצבור כך נלע"ד ואיתה קצת מינה בירושלמי פ' קונם:

קודם הנץ החמה לא ישלימו וכו'. ר"מ ס"ל הכי בברייתא ור' יודה ס"ל כר' אליעזר וטעמא משום דחצות זמן אכילה הוא מחצות ואילך חל התענית כיון שלא סעדו בשעת סעודה ור' יוסי אומר קודם ט' שעות לא ישלימו לאחר ט' שעות ישלימו שכן מצינו באחאב מלך ישראל שהתענה מתשע שעות ולמעלה שנאמר הראית כי נכנע אחאב וגו' פי' רש"י ז"ל כלומר שאין לך אדם בעולם שאין תעניתו חל עליו מט' שעות ואילך אפי' בני מלכים שדרכן לאכול בט' שעות שעד שלש שעות הן ישנים במטותיהן ושוהין שש שעות ואוכלין וכדאמרינן בפסחים אפי' אגריפס המלך שרגיל לאכול בט' שעות ביום לא יאכל עד שתחשך ואחאב לא תלה תעניתו אלא מט' שעות ואילך ועד ט' שעות היה יכול לאכול שלא גמר בדעתו להתענות אלא שבא אליהו אותו היום שנכנס בכרם נבות היזרעאלי ואמר לו הרצחת וגם ירשת וגו' ילקקו הכלבים וגו' וכתיב ויצם שהתענה אותו היום ע"כ ובירושלמי אחר חצות ישלימו שכבר עבר רובו של יום בקדושה פי' בספר כל בו סוף סי' ס"א כלומר שהתחיל התענית שקודם חצות אין אדם מרגיש בתענית ע"כ:

ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול. וכשיורדין גשמים בלא תענית מברכין ואילו פינו אבל כשיורדין ע"י תענית כיון שצריכין לומר הלל הגדול ולברך אחריו אין צריך ליחידים לברך ואילו פינו החכם ר' דוד ב"ר ראובן והראב"ד ז"ל כתב דמשיצא חתן לקראת כלה מברכין ואילו פינו ובין הערבים אומרים הלל הגדול. ובירוש' במתני' כתוב איזהו הלל הגדול הודו לאלהי האלהים וגו'. ודומה כי הוא טעות שם שהרי שם בתלמוד פליגי אמוראי עלה איזהו הלל הגדול וכו' גם בפ' תמיד נשחט גם בתלמוד שלנו ס"פ ערבי פסחים. אבל ראיתי שהוגה האי איזהו הלל הגדול במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וזה כל לשונו וקראו הלל הגדול איזהו הלל הגדול הודו לאלהי האלהים הודו לאדני האדונים. ס"א הודו לה' כי טוב הודו לאלהי וכו'. ס"א לאלהי האלהים כל"ח ע"כ ותימה הוא בעיני. ותו שאח"כ מצאתי בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ת"ג וז"ל שאלת עוד הלל הגדול שחייבו לומר כשירדו גשמים קודם חצות אם הוא אותו הלל הגדול דאמר רב יהודה בפסחים דהיינו מהודו לה' עד על נהרות בבל שהרי שם בתענית לא פירשו איזהו הלל הגדול. תשובה זהו ודאי אותו שאמרו שם שאל"כ היה להם לפרש כאן כמו שפירשו שם אלא שאמרו שם וכאן הלל הגדול ופירשוהו שם הוא הוא ודאי וכן כתב הראב"ד ז"ל הלל הגדול הודו וכו' עד הסוף וטעם הלל הגדול משום דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר כל"ח ע"כ. ועיין במ"ש בפ' תמיד נשחט סוף סי' ז'. גם החכם הר"ר שמואל יפה ז"ל מצאתי שכתב בספר יפה מראה בפ' תמיד נשחט ששבוש הוא לשנות במשנה מן הטעם שכתבתי ע"ש: