משנה סוכה פרק ה׳ משנה ז׳

בשלשה פרקים בשנה היו כל משמרות שוות כו': יו"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה כו': פרקים הם שלשה רגלים ובעצרת יש לנו לחם חמץ במקדש וצוה הש"י ממושבותיכם תביאו לחם תנופה ולחם הפנים מצה וכשיחול יום עצרת בשבת היו מחלקין על הכהנים חמץ ומצה.

ואמרו שוין באימורי הרגלים ר"ל קרבנות שנאמרו ברגלים מה שראוי מהם לאכול אוכלין אותו בשוה והראוי לשריפה מקריבין אותו בשותפות כמו שנזכר.

ומשמר שזמנו קבוע הוא המשמר שאותו השבוע היתה לו לבדו ואפי' אם לא היה בו חג.

ואמר כל קרבנות הצבור לאתויי פר העלם דבר של צבור ועוד יתבאר ענינו במס' הוריות.

ואמרו הוא מקריב את הכל לאתויי קיץ המזבח וכבר ביארנוהו ברביעי של שקלים.

ואמרו בזמן שיו"ט סמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה ענינו כי כשהיה יו"ט הראשון של חג יום ראשון חולקין כולם לחם הפנים בשוה יום שבת שהוא ערב הרגל אע"פ שלא חל הזמן להיות שוין בו וזה הדבר תקנה מפני הקדמתן וכניסתן לעבודה [והזמנתן] מקודם וכמו כן כשיחול יו"ט האחרון יום ששי חולקים לחם הפנים בשוה יום שבת שלאחריו שהוא יום אסרו חג אע"פ שהחג נגמר וזה תקנה לפי שאם יתאחר מאותה משמרה שום אדם תשאר שארית מאלו המשמרות ותמלא מקומה:

בשלשה פרקים. בשלשה רגלים. רש"י:

היו כל המשמרות שוות. גמ' שנאמר (דברים י״ח:ו׳) וכי יבא הלוי מאחד שעריך ובא בכל אות נפשו ושרת יכול אף בשאר ימות השנה ת"ל מאחד שעריך. לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד כלומר בעיר אחת. וע"כ קרא בכהן ולא בלוי מדכתיב ושרת שאין הלוים ראוים לשירות ובכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים רש"י. ועי' לקמן:

באמורי הרגלים. כתב הר"ב כגון חזה ושוק כו' והוא הדין לעבודתן. וכ"כ הרמב"ם מה שראוי מהם לאכול אוכלין אותו בשוה. והראוי לשרפה מקריבין אותו בשותפות כמו שנזכר:

ובחלוק לחם הפנים. שנאמר (שם) חלק כחלק יאכלו. כחלק עבודה כך חלק אכילה ולקרבנות לא אצטריך דכיון דכולם שוות בעבודה נפקא לן דשוות באכילה מדכתיב (ויקרא ז׳:ט׳) לכהן המקריב אותה לו תהיה. אלא ללחם הפנים שאין בו עבודה שכבר נעשית עבודתו משבת שעברה דאי משום הקטרת בזיכים. להתיר לחם קאתיין ואין עבודה זו בגוף הלחם. וכתבו התוס' דחלוק הוא דמרבינן אבל סלוקו וסדורו והקטרת הבזיכים למשמר הקבוע [*והכי תניא בתוספתא וטעמא] מדמרבינן ליה מיאכלו משמע לאכילה רבייה רחמנא ולא לעבודה:

הילך מצה הילך חמץ. מצה [ואח"כ חמץ] דתדיר [ושאינו תדיר] תדיר קודם. [כדתנן בריש פ"י דזבחים]. גמרא:

מקריב תמידין כו'. דחובות הבאות ברגל שלא מחמת הרגל אפקינהו רחמנא מושרת ככל אחיו שנאמר (דברים י״ח:ח׳) לבד ממכריו על האבות מה שמכרו האבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך. ובכלל זה נדרים ונדבות וקרבנות צבור דאיתנהו בשאר ימות השנה והרי הן למשמר המשמש וה"ה במשמר המשמש בשבוע שחל בו הרגל. גמרא:

ושאר קרבנות צבור. [כתב הר"ב] לאתויי פר העלם כו'. גמרא. וכתבו התוספות בד"ה ובחלוק וכו'. ומוסף שבת לא מפרש מתני' מידי. ושיירא. והוי בכלל דשאר קרבנות צבור וכי קאמר בגמרא לאתויי פר העלם כו' הוי מצי [למימר] לאתויי מוסף שבת דבהדיא קתני בתוספתא שהוא למשמר הקבוע והא דמרבה לחם הפנים טפי. דיאכלו משמע מידי דאכילה [כו'] שכבר נעשית עבודתו כדלעיל:

מלפניה. כתב הר"ב אם חל שמיני כו' וכן לשון רש"י. וה"ה ז' דפסח וראשון דשבועות ושני דראש השנה אלא משום דמכילתין בחג. נקט לשמיני דחג ולשון הרמב"ם כשיחול יום טוב האחרון וכן לשון הר"ב לקמן. וטעם שכתב הר"ב מפני קדימתן ואיחורן. בגמ'. והוסיף הרמב"ם לבאר שיש תועלת למקדש. שעל ידי חלוק להם הלחם חלק כחלק יבואו למקדש ואם יתאחר אחד מבעלי המשמר ימצא אחר שיבא במקומו. כך פירש דבריו הכסף משנה בפרק ד' מהלכות תמידין ויש הוכחה לדברי הרמב"ם מדאמרינן בגמרא תיקנו רבנן מילתא. וכל תקנה מפני התועלת היא:

בשלשה פרקים בשנה ר"ל בג' רגלים:

היו כל משמרות שוות באמורי הרגלים ר"ל בקרבנות האמורין שיקריבום ברגלים, חולקין כולן בשוה באכילה והקרבה:

ובחלוק לחם הפנים היינו כשחל שבת בא' מימי הרגל. אבל סילוקן של לחה"פ וסידורן והקטרת הבזיכין, היה הכל למשמר הקבוע, שיצא היום בשבת:

בעצרת ר"ל כשחל עצרת בשבת. דבעצרת הביאו ב' לחמי חמץ עם ב' הכבשים שהקריבו בעצרת. והרי לחם הפנים של שבת היה של מצה:

אומרים לו לכל כהן שנוטל חלק:

הילך מצה מלחה"פ:

הילך חמץ מב' הלחם, דאין חולקין קרבן נגד קרבן:

משמר שזמנו קבוע בשבוע שברגל:

ושאר קרבנות צבור מוספין של שבת, ופר העלם דבר של צבור [שהקריבוהו כשהורו סנהדרין גדולה לרוב הקהל והתירו להן איסור כרת, וכשנודע להם שטעו. מביא כל שבט ושבט פר]. ושעיר ע"ז [דהיינו כשהורו סנהדרי גדולה שמותר לעשות דבר זה לפני ע"ז, וכשנודע להם שטעו, מביא כל שבט ושבט פר ושעיר. וזה דוקא כשעשו רוב הצבור על פיהן] [רמב"ם פי"ב וי"ג משגגות]:

ומקריב את הכל לאתויי קיץ המזבח, והם העולות שמקריבין משל צבור כשהמזבח פנוי [עי' שקלים פ"ד פי' כ"ב]:

יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה שחל שבת באסרו חג:

בין לאחריה שחל שבת בעיו"ט:

בחלוק לחם הפנים דמדא"א להן לאחר או להקדים ביאתן או הליכתן:

בשלשה פרקים. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל בשלשה פרקים פירוש בשלשה זמנים דהיינו בשלשת הרגלים היו כל המשמרות שוות בהקרבה וחילוק קרבנות הרגלים ובחילוק לחם הפנים ובמשנה זו לא פירש מה הם השלשה פרקים ע"כ ומייתי לה פ' ואלו מגלחין (מועד קטן דף י"ד) וביד פ"ד דהלכות ביאת מקדש סי' ד' ה':

היו כל המשמרות שוות. גמ' ת"ר מנין שכל המשמרות שוות באימורי הרגלים ת"ל וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל ובא בכל אות נפשו ושרת שאין המשמר מעכב עליו וכיון דזוכה בעבודתו זוכה באכילתו דכתיב לכהן המקריב אותה לו תהיה ובכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים וזה אחד מהם ובחלוק לחם הפנים נמי דכתיב בתריה דהאי קרא חלק כחלק יאכלו יכול אף חובות הבאות שלא מחמת הרגל ברגל יהו זוכין בעבודתו ויחלוקו ת"ל לבד ממכריו על האבות מה מכרו אבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך:

באימורי הרגלים. במה שאמור ברגלים דאי לא תימא הכי קשיא דסתם אימורין של גבוה הן ומאי שוות איכא:

בעצרת אומרים לו הילך מצה הילך חמץ. ברייתא בגמ' אבא שאול אומר הילך חמץ הילך מצה תנא דמתני' ס"ל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ואבא שאול ס"ל חובת היום עדיפא. ובירוש' ראש פירקין וסוף פירקין אית תנויי תנו הילך חמץ הילך מצה מאן דתני הילך מצה ברישא שהוא חביב מאן דתני הילך חמץ ברישא שהוא תדיר ויש להסתפק אם צ"ל בהפך. אבל הכ"ג אינו נוטל לעולם פרוסה אלא אם רוצה נוטל חלה אחת משתי חלות שלימה דלאו אורח ארעא למיהב ליה פרוסה כדאיתא בפ"ק דיומא דף י"ז והביאו ביד ספ"ד דהלכות תמידין ומוספין:

ושאר קרבנות צבור. יש גורסין וכל קרבנות צבור הוא מקריב את הכל וכבר פירש ר"ע ז"ל וכל לאתויי וכו':

בין מלפניה בין מלאחריה אם חל י"ט ראשון אחר השבת כך צ"ל בלשון ר"ע ז"ל ואי אפשר לפרש לפניה י"ט ראשון לאחריה י"ט אחרון דא"כ היינו שבת שבתוך החג והא קתני ליה בשלשה פרקים וכו' וביד פ"ד דהלכות תמידין ומוספין סי' ט' י"ב: