משנה סוכה פרק ד׳ משנה ג׳

ערבה שבעה כיצד כו': זו הערבה היא הלכה למשה מסיני ליטול ערבה מלבד הערבה שבלולב והיא מנהג הנביאים שהיו נוטלין אותה בלא ברכה ולא שמנו אותה שתדחה שבת ביו"ט ראשון מפני שלא יתפרסם עניניה אבל יאמרו מחמת הלולב שנטלו היום נטלו הערבה וג"כ לא שמנו אותה שתדחה שבת שבתוך החג שמא יאמרו כמו שערבה דוחה שבת כך ידחה הלולב וכבר ביארנו כי לולב אינו ניטל בשבת שבתוך החג אבל שמנו אותה שתדחה שבת כשתחול ביום השביעי כדי שיתפרסם זכרה ויודע שהיא חובה וכן אמרו כדי לפרסמה שהיא מה"ת ובכאן לא נחוש שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר לפי שענינה מסור לב"ד ושלוחי ב"ד בקיאין הם:

[*ערבה שבעה כיצד. וגירסת הרא"ש ששה ושבעה כדלעיל]:

יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת. כתב הר"ב דעבוד הכירא לדעת שהיא דאורייתא כו'. תקון דשביעי שלה דוחה שבת במקדש וכו'. ומפרש בגמרא. אבל בראשון לא תקנו דלא מוכחא מלתא דמשום ערבה תקנו. אלא יאמרו דהואיל ומשום לולב אדחי דחוהו נמי לערבה. וכיון דקא מפקת ליה מראשון אוקמא אשביעי יום מסוים. או ראשון. או אחרון. ובכולהו יומי לא תקינו דלדחי דאתי לזלזולי במצות לולב. ולומר שאינה חשובה כמו ערבה. וכי תימא דהשתא דתקינו דערבה לדחי כדי לפרסם. א"כ לולב נמי אינו מפורש בתורה אלא ולקחתם לכם ביום הראשון. אבל דשבעה במקדש מושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ילפי' בפרק דלעיל משנה י"ב. ואיכא למטעי דדלמא לאו שמחת לולב קאמר. ליתקני דלדחי אף בא' משאר הימים. ומשנינן דלולב דמסור לכל לא בעי לתקן משום פרסומא. דשמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. אבל ערבה אינה מסורה אלא לשלוחי ב"ד פירש הר"ן דכמו שבמקדש הביאו שלוחי ב"ד ממקום הנקרא מוצא כדלקמן. וכן בגבולין נמסר לשלוחי ב"ד להביאם. וכיון שמיד שלוחי ב"ד לוקחים אימת ב"ד עליהם. וליכא למיחש לשמא יעבירנו כו'. ורש"י פי' שלוחי ב"ד מביאין וכהנים מקיפין. ולא הוה נטילה אחרת וכולהו זריזין וזהירין. ודעת הרמב"ם נראה כהר"ן. דגבי ערבה דשבת כתב ולמחר זוקפין כו'. ובאין העם ולוקחים ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום. ומ"ש הר"ב הלל"מ עיין במשנה ה'. ומ"ש הר"ב והאידנא אינה אלא מנהג נביאים כו'. קשה והרי נביאים האחרונים שהם חגי וחביריו. בתחלת בית שני היו. ואי אלו הנביאים שהנהיגו לנו כן בזמן הזה. ובגמרא דבזמן המקדש בגבולים הוא מנהג נביאים. וי"ל דה"ק הר"ב והאידנא אינה כו' אשביעי מהדר וקאי. כלומר דהאידנא אע"ג דה"ל למעבד נמי שבעה ימים זכר למקדש כמו בלולב אפ"ה אינה אלא בשביעי. הואיל ובגבולין אינה אלא מנהג נביאים אפי' בזמן הבית. וכיון דבגבולין אין לערבה עיקר מן התורה. להכי לא תיקנו שבעה זכר למקדש כמו בלולב דאית ליה עיקר מן התורה והכי איתא בגמ' וטעמא דקבעו השביעי ולא יום אחר. כתב ב"י [בסימן תרס"ד] הואיל והיה מיוחד במקדש לדחות השבת:

ערבה שבעה דראוי לעשות לערבה היכר שהיא דאורייתא, מדלא כתיבה בהדיא, ולא תקנו שידחה ביום ראשון, דבהכי לא מנכר, דיסברו משום לולב הוא דנדחה דבערבה ולולב הקיפו המזבח, ומדאפקוה מראשון אוקמוה אאחרון, שאז מסויים הדבר טפי. מיהו נטילת הערבה חוץ לביהמ"ק, כבזמן הזה, בהושענא רבה רק מנהג נביאים הוא:

יום השביעי של ערבה וכו'. גרסי' בגמ' א"ל אביי לרבא מ"ש לולב דעבדינן ז' זכר למקדש ומ"ש ערבה דלא עבדינן ז' זכר למקדש אבל יום אחד מיהא עבדינן ומסיק אלא אמר רב זביד משמיה דרבא לולב דאית ליה עיקר יום אחד מן התורה בגבולין עבדינן ליה ז' זכר למקדש ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין לא עבדינן ז' זכר למקדש. גמ' תנא לולב דוחה את השבת בתחלתו וערבה בסופו פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת והביאו מורביות של ערבה מע"ש והניחום בעזרה והכירו בהם בייתוסים ונטלום וכבשום פי' וטמנום תחת אבנים שהן אסורים בטלטול ולמחר הכירו בהן עמי הארץ ושמטום מתחת האבנים וטלטלום והביאום הכהנים וזקפום בצדי המזבח לפי שאין בייתוסים מודים שחבוט ערבה דוחה את השבת וכתבו תוס' ז"ל כאן לא היו מתנין כל מי שיגיע בערבה של חברו הרי היא לו במתנה כדתנן גבי לולב למ"ד בפירקין דלעיל ערבה הלכה למשה מסיני לא גמרי' משלכם ולאבא שאול נמי דדריש מדכתיב ערבי א' ללולב ואחת למקדש אלמא בעי משלכם גבי מקדש כמו לולב מ"מ גבי לולב שכל אחד מביא לולבו להר הבית והחזנים מקבלין מידם היו צריכין להתנות אבל ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה ואין אחד מהם זוכה בה עד למחרת בשבת ועוד דכהנים מקיפין את המזבח ולא היו כ"כ מרובים ועוד דזריזין הן הכהנים ע"כ וביד דהלכות לולב פרק ז' סי' כ"א: