משנה סוכה פרק ג׳ משנה ב׳

הדס הגזול והיבש פסול כו': ענביו הם הזרעים שיש בהן ובתנאי שיהיו אותן הגרעינין שחורים או אדומין אבל אם היו ירוקים אפי' היו יותר מן העלים כשר. ואמר נקטם ראשו פסול אינה הלכה.

הדס. הוא עץ שעליו חופין את עצו כגון שיהיו שלשה עלין. או יתר על כן. סמוכין זה לזה בעגול א'. ואע"ג דזית נמי עליו ארוכין ורצופין ומתוך כך מכסים את העץ. בעינן עבות. פירש"י מעשה שרשרות [וטעמו דכתיב גבי שרשרות מעשה עבות בפרשה תצוה] שיהיו מורכבין זה על זה וליכא. ועץ ערמון אע"פ שהוא קלוע אין עליו רצופין לכסות את עצו. ואנן בעינן ענף עץ שענפיו חופים את עצו. ואע"ג דאיכא מין הנקרא הירדוף שיש לו השני תנאים הללו. מיהו ראשי עליו עשוים חדים כמחט ומבריז בריז את הידים וכתיב (משלי ג') דרכיה דרכי נועם וליכא. גמרא:

הגזול כו'. כדלעיל. ועיין במשנה דלקמן:

נקטם ראשו. כתב הרא"ש לעיל אע"ג דבלולב פירוש ראש העלין היינו משום דבלולב לעולם העלין עולין למעלה ויוצאין מראש השדרה הלכך ראש העלין נקרא ראשו. אבל הדס וערבה אין העלין העליונים יוצאין מראש הבד. אלא לפעמים ראש הבד הוא חלק. הלכך ראש דידהו הוא ראש הבד ולא ראש העלין. ואפי' אם עלה יוצא מראש הבד לא מקרי נקטם עד שיקטם ראש הבד:

ואין ממעטין אותן ביו"ט. כתב הר"ב דה"ל מתקן. בגמ' מתקן מנא. וז"ש הר"ן. ולא שרו ליה מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך [כמ"ש במשנה ה' פ"ק דביצה] דכיון דמתקן מנא לא הותר לתקן מנא ביו"ט ועיין משנה ח' פרק בתרא דר"ה:

והיבש שכלה כל ירקות שבו, דאל"כ אפילו נפרך בצפורן כשר:

נקטם ראשו ראש העץ:

או שהיו ענביו מרובות מעליו מיהו כשהענבים ירוקות, כשר [תרמ"ו]:

ואם מיעטן כשר אפילו מיעטן ביו"ט, ואינו מהבב"ע, מדהסיר רק המניעה:

ואין ממעטין ביום טוב דכמתקן כלי הוה. ואי"ל ליתי עשה ולדחי ל"ת, י"ט עשה ול"ת הוא דשבתון שבות כביצה ד"ח ב':

כתב אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל, וז"ל ק"ל מדאין ממעטין ביו"ט משום מתקן, הרי קיי"ל כרבא [תמורה ד' ב'] דכל דא"ר לא תעביד, אי עביד לא מהני. וזה גם באיסור דרבנן [ככתובות דפ"א ב'] כיון דא"ר לא לזבן וכו' ואע"ג דאמר רבא אמר רחמנא, אינו ממעט רק איסור דעצמו שע"י נדר, [כש"ך] בי"ד. ואת"ל כשלא נאסרה מעצמו רק מכח היום מהני [וכט"ז ת"מ סי' ר"ח]. [ולפע"ד בו"ת בהא מתורץ הא דתנן לעיל [פ"ב מ"ג] אין עולין לה ביו"ט, שכ' הר"ן דאם עלה יצא. ומה"ט השוחט בשבת ויו"כ שחיטתו כשירה, כפ"א דחולין]. עכ"פ למסקנא [דל"ג ב:]. בנראה אחר כניסת יו"ט, והושחר ביו"ט דנדחה, ואח"כ נשרו, אינו חוזר ונראה, ק"ל מ"ש מנתן לפסול יחזיר לכשר [זבחים פ"ג מ"ב]. ואת"ל התם בידו לתקן. ולא מקרי דחוי, משא"כ הכא אין ממעטין ביו"ט. עכ"פ למה בנתן דם למים נפסל לזריקה, אף שיש בו מראה דם, דעכ"פ נראה ונדחה אחו"נ, מדאפשר בקרבן אחר [כפ"ו דחולין מ"ה, וזבחים פ"ח מ"ו] ור"ל דמה"ט לא דמי למצות כסוי. דחייב לכסות בכה"ג. דהתם אין לתקן מצות כסוי בעוף זה, עכ"פ ק"ל בדם קרבן נמי, מדבידו להוסיף דם לא לחשב דחוי. ונ"ל דהתם נשתנה צבעו בינתים. ונדחה לגמרי. ולר"י [זבחים די"ב וקדושין ד"ז] דגם דחוי מעיקרא פוסל, ע"כ ר"ל משהקדיש, עכלה"ט:

הדס הגזול וכו' גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ופסול כל ז' אפי' בגבולין לר' יוחנן כמו שכתבתי במשנתנו ויבש פסול במקדש כל ז' אבל בגבולין משני ואילך יש להכשיר ויש לפסול על פי הסברות שכתבתי במשנתנו גבי לולב:

נקטם ראשו ראש עצו דהכי מוכח ממאי דאמרי' בגמ' ועלתה בו תמרה שאין דרכה של תמרה לעלות אלא בעץ הר"ן ז"ל: ועוד כתב דאין דבריו של הרי"ף ז"ל נכונים במה שכתב דאסיקנא דהלכתא כר' טרפון דמכשר אפי' שלשתן קטומין דנקטם ראשו דמתני' לאו בקטומין דר' טרפון מיירי כמו שאפרש לפנינו בס"ד הלכך בנקטם ראשו דמתני' ליכא מאן דפליג דפוסל מיהו אם עלתה בו תמרה כשר ודוקא בשנקטם ראשו מערב יום טוב ועלתה בו תמרה מעי"ט גם כן אי נמי נקטם ראשו מעי"ט ועלתה בו תמרה ביום טוב משום דהוי דחוי מעיקרא שמשנכנס יום טוב לא היה ראוי כלל ודחוי מעיקרא לא הוי דחוי אצל מצות ועוד האריך ע"ש וביד שם רפ"ח וסי' ה':

נפרצו עליו כתב הר"מ דילונזאנו ז"ל וז"ל כתוב בפי' רי"ף במשניות הבאות מספרד גרסי' בערבה ובהדס נפרטו ע"כ ונ"ל שהכל אחד כדאיתא סוף מסכת נדרים פרטיה נואף להוצא ופירש"י כרץ הגדר ע"כ: וכתוב במגיד משנה ודע שגרסת רבינו במשנה נפרצו עליו ור"ל נשרו ע"כ. אלא שבדפוס כסף משנה תמצא כתוב נפרטו בטית וז"ל הרמב"ם ז"ל נשרו רוב עליו אם נשתיירו שלשה עלין בקן א' כשר ופי' הרב המגיד ז"ל שזה שכתב רבינו אם נשתיירו ג' עלין בקן א' ר"ל בכל קן וקן ופשוט הוא ומשכחת לה באסא מצראה דקיימי ז' ז' בקינא שאפי' שנשרו ד' עדיין עבותו קיימת וכשר ובבית יוסף ריש סימן תרמ"ו כתוב וז"ל וכתב הרא"ש ז"ל כתב בעל העיטור נפרצו דהדס ולולב לא שנתלשו מן השדרה דא"כ נפרצו דהדס היינו נשרו וברייתא קתני נשרו רוב עליו כשר ובלבד שתהא עבותו קיים אלא נפרצו מחובר הוא אלא שנפרץ ונסדק לסדקים שתים ושלש ע"כ ודבריו אינם נכונים בזה דנשרו דברייתא כל העבות קיימות אלא שנשרו העלין היתירים על העבות ונפרצו דמתני' היינו שנשרו רוב עבות של שיעור ההדס ונשתייר המיעוט ע"כ ועיין עוד שכתב בבית יוסף ועיין ג"כ במ"ש במתני' דלעיל:

ואם מיעטן כשר מתני' דלא כר"א ב"ר צדוק דס"ל דאם עבר ולקטן פסול אבל חכמים מכשירין וטעמ' דפלוגתייהו מפ' בגמ'. ועוד מפרש בגמ' דחכמים מכשירין אפי' שמיעטן אחר שאגדו דאגד הזמנה בעלמא הוא ולאו כלום הוא אפי' להקרא עליו שם לולב פסול לדחות:

ואין ממעטין בי"ט גמ' הא עבר ולקטן מאי כשר ואע"ג דנאגד כבר דהא בי"ט לא אגיד ליה ודאשחור ענבים דמפסיל בכך אימת אילימא דאשחור מאתמול דחוי מעיקרא הוא דהא מטא זמן מצוה ולא חזי תפשוט מינה דחוי מעיקרא לא הוי דחוי אלא דאשחור בי"ט נראה ונדחה הוא דהא נראה בי"ט ונדחה כשהשחירו שמעת מינה נראה ונדחה חוזר ונראה. ומשט לא לעולם דאשחור מעיקרא דחוי מעיקרא דלא הוי דחוי תיפשוט מינה דודאי דחוי מעיקרא עדיף מנראה ונדחה דמי שלא נראה למצוה מעולם עד עכשיו הוא דמיתחזי והוי כקרבן שהוקדש עכשיו ומתחלתו מחוסר זמן היה אבל נראה למצוה ונדחה ממנה ה"ל דחוי: ובברייתא בגמ' תניא משום ר"א בר"ש אמרו ממעטין וכגון שלקטן לאכילה דלא הוי מתקן מנא ור"א בר"ש ס"ל כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר ובדאית ליה הושענא אחריתי דלא צריך להאי ולא הוי פסיק רישיה דמודה בה ר"ש דהתם איכא נטילת נשמה ממה נפשך והכא ליכא תיקון כלי אבל אי לא ה"ל אחריתי משוי ליה מנא דהא צריך להכי ואע"ג דלא מתכוין להכי אסור דהוי פסיק רישיה ולא ימות ובטור א"ח סי' תרמ"ו. והא דלא קתני ואין ממעטין ביום טוב ואם מיעטן כשר כלשון שכתב שם בטור מן הטעם שכתב שם בית יוסף נלע"ד משום דתנא בתקון ליום טוב ראשון קמיירי וקאמר שאם מיעטן מערב יו"ט כשר אפי' למעטן לכתחלה אבל בי"ט אין ממעטין אותם לכתחלה ובשאר הימים אפי' מיעוט אין צריך. א"נ משום דבסיפא הויא פלוגתא בברייתא כמו שכתבתי לזה תנא המוסכם ברישא. ומ"מ קשה קצת לע"ד דמרישא משמע דוקא ענביו מרובות מעליו פסול הא מחצה למחצה כשר ובסיפא קתני ואם מיעטן כשר דמשמע הא מחצה למחצה פסול ונלע"ד דכיון דקיימא לן בעלמא הלכתא כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר הכא נמי מחצה למחצה הוי כרובו עלין וכשר ומאי ואם מיעטן כשר דקתני פי' מיעטן מהיות רב ואעפ"כ כשר ואימא הכי הא מחצה למחצה נעשה כאילו מיעטן וכשר: ותימא שלא ראיתי מי שדבר בזה כלל ועיקר.