משנה סוכה פרק ב׳ משנה ט׳

כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע כו': ענין קבע הוא עיקר ועמוד והוא שיעלה כליו הנאים לסוכה ויציע אותם בהצעה נאה וטובה שיש אצלו וישתדל לנאותה ויאכל וישתה בה וישן בה וישים ביתו כמו בית השימוש והסוכה כמו בית הדירה.

וסריחה בלשונם הוא כמו הפסד.

ומקפה הוא המרק הקרוש והוקפה לפי שרוב בני אדם מואסין אותו ומעט מים מפסיד אותו וכתבו זה במקפה של גריסים והוא הפולים הנטחנים לפי שהתבשיל שנעשה מהם הוא נפסד מהר במים וירידת הגשמים בתחלת הסוכות רמז כי השם אינו מקבל מעשיהם ברצון:

עושה סוכתו קבע. כתב הר"ב שאם יש לו כלים כו'. בברייתא ומסיים נמי אוכל ושותה ומטייל בתוכה. ומסיים הרמב"ם. וישים ביתו כמו בית השמוש. וסוכה כמו בית הדירה. ולשון מעלן שכתב הר"ב עיין במשנה ח' פ"ד:

מאימתי מותר לפנות. כתב הר"ן דכיון שהתחיל לאכול אינו מותר לפנות. אלא משתסרח המקפה כדי שלא יראה כמבעט בסוכתו ויוצא. אבל אם לא הכניס וכנס בו כל שמצטער מחמת גשמים פטור כי היכי דשרי מצטער משום ריח רע וכו' [שפי' הר"ב במשנה ד'] זהו דעתי. אבל למעשה איני סומך על סברתי אחר שאין זה ראיה ברורה ע"כ:

משתסרח. פי' הר"ב משתקלקל. וכ"כ הרמב"ם סריחה בלשונם הוא כמו הפסד ע"כ. כלומר דאינו מלשון סרחון וריח רע. ונ"ל שהיא מלה ארמית כדמתרגמי' אשר העוה עבדך שמואל ב' י"ט [כ'] די סרח עבדך. ואנכי העותי שם כ"ד ואנא סרחית:

משתסרח המקפה. מ"ש הר"ב מקפה של גריסין הכי תני בגמרא. ומ"ש אם ירדו גשמים עד שאילו היה לפניו כו'. כ"כ הטור [בסי' תרל"ט] בשם הסמ"ג והשיב עליו דלא משמע כן מדלא אמר כדי שתסרח המקפה. אלא משתסרח. משמע שתסרח ממש. ע"כ. וכתב הב"י לאו דיוקא הוא דהיאך אפשר דלא יהבא מתניתין שיעורא היכא דליכא מקפה. הלכך ע"כ לומר דמכדי שתסרח המקפה שמעינן לה ע"כ. [*ובני מהרר"א הראה לי דלהטור והב"י אשתמטיתינהו ירושלמי אמתניתין. לא סוף דבר שתסרח אלא אפילו כדי שתסרח וממנו הוא שיצא לו להסמ"ג]:

וביתו עראי שיעמיד שם כליו הנאים, ויהיה רוב תשמישו שם, וביתו יהיה רק לתשמיש ארעי:

מאימתי מותר לפנות שיצא מהסוכה:

משתסרח המקפה ר"ל משיתקלקל התבשיל מטיפות הגשמים שירדו לתוכו בסוכה, ואפילו אינו אוכל אז, מותר לצאת. והוא הדין בנקרשים האוכלים מחמת קור, או בהכל שם מטושטש ולח מגשמים שירדו כבר, או במצטער שם מזבובים, ריח וקרירות, וכל שמשער שאילו היה בבית היה יוצא, פטור מסוכה [מג"א שם]:

ושפך לו קיתון על פניו של עבד וקמ"ל שיצא בפחי נפש (אב"י אפשר דקמ"ל נמי, מדא"ל אי אפשי וכו' אסור לישב שם (כסי' תרל"ט ס"ז):

כל שבעת הימים וכו' עושה אדם את סוכתו קבע ואת ביתו עראי ביד שם פ' ששי סי' ה' ו' ובטור א"ח סי' תרל"ט:

משתסרח המקפה ונלע"ד דמשום דקתני בסמוך מעשה שילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה משום דשמאי מחמיר לחייב בחנוך אפי' קטן הצריך לאמו קתני נמי השתא כל ז' הימים וכו' דמותר לפנות מן הדין בשיעור שתסרח המקפה אכן ראוי להחמיר שלא לצאת אפי' בשיעור שתסרח המקפה אלא א"כ ירדו גשמים יותר מדאי דהא מושלין אותו ע"פ משל וכו':

עושה אדם את סוכתו קבע ואת דירתו עראי ק"ק דהא מדקתני סוכתו קבע משתמע שפיר דביתו בעי למהוי עראי ואפשר לומר דמילתא אגב אורחיה אשמעי' דמי שהיה ראשו ורובו בסוכה וגם שלחנו בתוך הסוכה הוא דיצא י"ח דהיינו ביתו עראי לגמרי אע"פ שהוא סמוך לסוכתו וסתמא כבית שמאי דהלכתא כותייהו. ועוד דהא ביתו עראי בעינן לגמרי לכתחלה לכמה עניינים כגון לעיוני ולמאני מיכלא אחר שאכל או כגון שרגא אם הסוכה קטנה. עוד אפשר לומר שבא לרמוז במאי דקתני כל ז' הימים וכו' דאפי' ביום הז' אחר שגמר לאכול לא יפנה את כליו דלעולם בעי' שיהא ביתו עראי אא"כ ירדו גשמים. ובגמ' תנא משתסרח המקפה של גריסין וכתב הרוקח בשם הירוש' לא סוף דבר מקפת גריסין אלא אפי' מקפת כל דבר: ופי' הרמב"ם וסריחה בלשונם הוא כמו הפסד ע"כ. כלומר לשון קלקול ולא שיצטרך להסריח ממש דבשעה קטנה אינו מסריח ודכוותה טובא למלך שסרחה עליו מדינה כלומר שמרדה וגבי פסח תניא בפ' כל שעה יצאו אורז ודוחן שאינם באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון אלא ששם פי' הרגמ"ה ז"ל לשון סרח העודף:

מושלין אותו משל לה"ד לעבר שבא למזוג לקונו ושפך הקיתון על פניו כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

ושפך לו קיתון על פניו איבעיא להו מי שפך למי עבד שפך לרבו וה"ק משל לעבד שהיה עושה לרבו עבדות שאינו מקובל על העבד שאינו עובדו כהוגן כך בידוע שאין ישראל עובדין אותו כשורה ושפיכת הקיתון היא ישיבת הסוכה או דילמא ה"ק ושפך לו רבו קיתון על פניו כלומר צא מלפני דאי אפשי בשמושך וירידת הגשמים היא שפיכת הקיתון ומ"מ סימן קללה הוא ומיהו פירושא דמתני' איבעיא לן שפיכת הקיתון מאי היא ישיבת הסוכה או ירידת הגשמים ופשיט ליה מברייתא דתניא בהדיא ושפך לו רבו קיתון על פניו. ונלע"ד דכוס מלא יין חי היינו הסוכה ומזיגת הכוס במים היינו ישיבה בסוכה ושפיכת הקיחון של המים קודם שימזוג בו היין היינו ירידת הגשמים שגורם לצאת מן הסוכה: ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סימן נ"ז: