משנה סוטה פרק ט׳ משנה י׳

יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר כו': זאת ההלכה בעצמה באה בסוף מעשר שני וכבר פירשנוה לשם ענינה אות באות ובקש אותה לשם. אמר המעתיק ראיתי לכתוב פירוש ההלכה הזאת בכאן לפי שהיא בסדר אחר ואכתוב אותה כמו שבאר אותה המחבר עצמו אות באות בסוף מעשר שני למען ירוץ קורא בו. העביר רוצה לומר העביר הודיית המעשר לפי שלא היו יכולין לומר ככל מצותך אשר צויתני לפי שהקב"ה צוה לתת המעשר ראשון ללוים והם היו נותנין באותו הזמן לכהנים וזה היה בגזירה בית דינו של עזרא הסופר לפי שכשעלה עזרא לא עלה עמו [משבט] לוי כמו שבאר הכתוב ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם וקנס הלוים שלא יתנו להם מעשר ושיותן לכהנים י ומעוררים הם הלוים שהיו אומרים בכל יום בשעת קריאת השיר על הקרבן עורה למה תישן ה' והוא שתקום מזה וצוה שלא לאומרה עוד לפי שהם היו אומרים זה הפסוק כאילו היו מדברים עם הש"י והיו צועקים אליו בזה הפסוק וזה מה שאינו ראוי לעשות ולומר כלפי מעלה ונוקפין הם בני אדם שהיו שורטין שריטות לשוורים שהיו מקריבין על גבי המזבח כדי שיהיה הדם יורד ושותת בין עיניהם ולא יראו ועל ידי כך יוכלו לכפותו ולשחטו. ונוקף הוא העושה מכה ואמר בגמרא אין אדם נוקף באצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה והוא מגזרת כנוקף זית לפי שנוקף הזית משבר אותה כשמנענה בחוזק וזה הנזכר בטל זה המעשה לפי שהיה נראה אותו השור הקרב כאילו הוא בעל מום ונתן שלשלאות של ברזל תקועות בארץ והיו מכניסין בהן רגלי הקרבן והיו יכולין לשחטן כמו שיתבאר במסכת מדות. עד ימיו היה טפיש מכה בירושלים רוצה לומר בזה בחולו של מועד והוא בטל זה המעשה ומנען שיהו מכין בפטיש שלא יעשו מלאכתן בחולו של מועד. ואמר ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי מפני הטעם שאגיד לך והוא כי בימיו היו בני אדם מקילין במתנות ולא היו מוציאין מהזרעים אלא תרומה גדולה בלבד והיו אוכלין השאר והאנשים שהיו מדקדקין על עצמן הוי שואלין וחוקרין אם מעושר אם לא או מעשר דמאי וכשהיה יודע שהיה דמאי היה מניחו ולא היה לוקחו מפני שהיה צריך להוציא ממנו המעשרות ומי שלא היה מדקדק היה אוכלו דמאי לפי שהיה די לו בהוצאת תרומה גדולה בלבד וזה הכהן אמר לאנשי דורו כשם שתרומה גדולה עון מיתה כך תרומת מעשר וטבל עון מיתה אבל אתקן לכם דבר שיהיה קל לכם לסובלו ובני אדם יוכלו לעמוד בו ותנצלו מעון המיתה ואמר כי הדמאי אין מוציאין ממנו אלא תרומת מעשר [ומע"ש תרומת מעשר] תנתן לכהן ומעשר שני יאכלו אותו בעליו הדמאי אבל אומר ראשון ומעשר עני באותן השנים שמוציאין בהם מעשר עני אינו חייב להוציאו מן בירושלים אבל מעשר ללוי או לעני הבא ראיה שהוא טבל וטול המתנה והזכות שלך על העיקר שהוא אצלנו המוציא מחבירו עליו הראיה וכאשר התקינו זה התיקון היו בני אדם כל מי שלקח פירות מעם הארץ לא היה שואל אותו כלל אם היו טבל או לאו אבל היה מוציא מהן תרומת מעשר ומעשר שני ואוכל השאר כיון שפירות עם הארץ דמאי עד כאן:

יוחנן כהן גדול כו'. משנה זו שנויה כבר בסוף מסכת מעשר שני. ועיין מ"ש שם בס"ד:

יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר לומר בסוף שנת ג"ו משמיטה בערתי הקודש מהבית וגם נתתיו ללוי [עפ"ז סי' ג']. ותיקן כך משום דעזרא קנס ללוים שלא יטלו מעשר, מדלא עלו עמו, דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשב ואל תעשה [כיבמות דפ"ו ב'], ותיקן שיתנוהו לכהנים שג"כ נקראו לויים כמבואר שם ולפיכך גם להתוודות רשאים מה"ט. ויוחנן סבר דאפ"ה כוון דבאמת קרא הכא בלוי ממש מיירי, הו"ל דובר שקרים:

אף הוא בטל את המעוררין שצעקו בכל יום בשיר הלויים, "עורה למה תישן ה'" וביטל מלומר כלל פסוק זה בשיר הלויים, מדנראה כאילו ח"ו יש שינה לפניו ית':

ואת הנוקפין שהיו חותכים לקרבן בין קרניו קודם שחיטה, כדי שירד הדם בעיניו, ויהא נוח לכפותו. ובטלו מדמחזי כבעל מום. וי"ל דחשש לנקיבת קרום המוח:

עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים הבעלי מלאכות הכו בפטיש בקול במלאכתן בחוה"מ בדבר האבד. ואפ"ה ביטלן מדאווש מלתא טובא והו"ל זלזול המועד. והא דלא כללו התנא ברישא ונימא שביטל הכאת פטיש ה"ט משום דביטול לא שייך רק כשקבוע מתחילה לעשות כמעוררין ונוקפין. משא"כ פטיש לא היה קבוע להכות רק כשנצרכו הכל בו:

ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי דעד ימיו שאלו אם המוכר נאמן לעשר, וכשאינו נאמן לא היה החבר לוקח ממנו, מדצריך להפריש כל המעשרות מספק. ועמד הוא ותיקן שלא יעשרו מדמאי רק תרומת מעשר ומעשר שני, אבל שאר מעשרות מפרישן הקונה לעצמו, כמ"ש ריש דמאי:

ואת הנוקפים במתניתא תנא שהיו חובטין אותן במקלות כדרך שעושין לפני ע"ז א"ל עד מתי אתם מאכילין טרפות למזבח שמא ניקב קרום של מוח עמד והתקין להם טבעות בקרקע: