משנה שבועות פרק ג׳ משנה ו׳

נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור כו': אמר רחמנא להרע או להיטיב אמנם הוא מחויב בשבועה על דבר שאי אפשר בו שייטיב במקום להרע או ירע במקום להטיב והם דברי הרשות ובהן יתכן לאו והן הוא ישבע שיעשה ואפשר לו או לא יעשה ואפשר לו: ואמרו בנשבע לבטל את המצוה פטור ר"ל פטור מקרבן שבועת בטוי וחייב מלקות משום שבועת שוא ואין הלכה כרבי יהודה:

נשבע לבטל אח המצוה וכו'. אמר רחמנא להרע או להטיב. אמנם הוא מחייב בשבועה על דבר שאי אפשר בו שייטיב במקום להרע. או ירע במקום להטיב והם דברי רשות. הרמב"ם. וכלומר דאילו בדבר מצוה כשישבע להטיב ולאכול דבר אסור. הוא מירע לנפשו. וכשנשבע [להרע] שלא לאכול חמץ בפסח. הוא מטיב לנפשו:

לקיים ולא קיים פטור. עיין במשנה ד' דבכולל חייב:

שלא עשה בה לאו כהן. שאם נשבע לבטל וכו'. דאם ישבע לבטל מה שנשבע עליו מהר סיני ליכא ק"ו לחייביה כשלא יבטל. אלא יעשה כמושבע ועומד מהר סיני. ולפיכך בזה אף ר"י בן בתירא מודה:

נשבע לבטל את המצוה בין עשה או לא תעשה:

ולא ביטל פטור משבועת בטוי. אבל חייב מלקות מיד כשנשבע, משום שוא:

ולא קיים פטור פטור לגמרי, דאפילו משום שוא לא לקי. דאף דלא חלה שבועה, אפ"ה מצוה לזרוזי נפשיה בשבועה [י"ד ר"ג ו']:

שהיה בדין שיהא חייב כדברי רבי יהודה בן בתירא דס"ל חייב לקמן:

שאם נשבע לבטל ולא ביטל פטור גם לדידך, ור"ל מדכתיב להרע או להיטיב, הוקשו אהדדי, דבמה שזה מדבר זה מדבר. וא"כ אי קרא במצוה נמי מיירי, צריך שיהיו שניהן שוין הלאו וההן בג' דברים, בענייני הגוף ובענייני הנפש, ובאופן המצוה. וזה א"א. דאי הרעה דקרא מיירי שנשבע לבטל מצוה דהיינו שנשבע שלא יאכל מצה בפסח, דהו"ל רעה לגוף ולנפש, א"כ הטבה נמי מיירי כך שנשבע שיאכל מצה, דהיינו הטבה לגוף ולנפש. אבל הרי בכה"ג לא דמי הרעה להטבה באופן המצוה, דהרעה מיירי בביטול מצוה, והטבה בקיום מצוה. ואי הרעה מיירי בקיום מצוה, כגון שנשבע שלא יאכל נבילה, דהו"ל רע לגוף וטוב לנפש, א"כ הטבה נמי מיירי שנשבע שיאכל נבילה, והרי זה טוב לגוף ורע לנפש, והרי צריך שיהיו שוין גם בזה. ואי נימא דהרעה מיירי שנשבע שלא יאכל נבילה, והטבה מיירי שנשבע שיאכל מצה, דדמי להדדי בענייני הגוף והנפש, ובקיום מצוה, עכ"פ לא דמי, דהרעה מיירי בלאו, והטבה בעשה. אלא ש"מ דקרא לא מיירי במצוה כלל:

ותמוה דהאי שהיה בדין דקאמר מיותר לגמרי. ונ"ל דנקט הכי, דלא תקשה מאי קמ"ל בנשבע לקיים ולא קיים. דבשלמא לבטל ולא ביטל קמ"ל דדוקא לעניין קרבן פטור, אבל עכ"פ חייב מלקות משום שוא, אבל בקיים ולא קיים, הרי וודאי פטור ממלקות וכ"ש מקרבן, ולמה ליה למתנייה. אהא קאמר שהיה בדין שיתחייב קרבן מכת ק"ו. או נ"ל דנקט הכי, דלא תימא דהאי לקיים מיירי רק בנשבע לקיים לא תעשה, ולא חייל. משום דאין איסור חל על איסור. והרי באמת הא ליתא, דהרי בהא גם ר' יהודה מודה דפטור [כתוס' ד"ה לקיים]. להכי קאמר שהיה בדין וכו', דמדיליף חיובא מק"ו. תו ליכא למימר דקאי אנשבע על לא תעשה, דהרי אין איסור חל על איסור מקרא נפקא לן [חולין ק"ג א' וקי"ג ב']. א"כ וכי אהני ק"ו לבטולי קרא. אע"כ דמיירי ת"ק נמי אפילו בנשבע לקיים עשה דפטור. ושפיר שייך ק"ו:

נשבע לבטל וכו' ואיתא בפירקין דף כ"ה:

לקיים וכו' ביד פ"ה דהלכות שבועית סימן ט"ז וגם על זו כתב שם הרמב"ם ז"ל דפטור משום שבועת בטוי ויראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא ע"כ:

כדברי ר' יהודה בן בתירא ולא גרסי' דברי ר' יהודה וה"ק נשבע לקיים ולא קיים פטור שאילו לדברי ריב"ב היה בדין לחייבו רש"י ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל ולריב"א היה נראה לקיים גרסת הספרים דמודה ר' יהודה בנשבע שלא לאכול נבלה ואכל דפטור דאין איסור חל על איסור ולעיל נמי בגמרא פריך גבי נבלה מושבע ועומד מהר סיני הוא משמע דליכא מאן דפליג ודוקא בלקיים המצות כמו לישב בסוכה או לאכול מצה מחייב ר' יהודה וטעמא כדאמרינן בנדרים מניין שנשבעים לקיים המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה והכי נמי מיחייב עלה קרבן והכי איתא בירושלמי דכשלא אוכל נבלה ואכל מודה ר' יהודה דפטור דאי תימא חייב ליתני לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן והן כלאו תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן והן כלאו פי' הן כלאו שאוכל נבלות כמו שלא אוכל נבלות אלא ודאי מודה ריב"ב דפטור והשתא גרסי' דברי ריב"ב והכל מדברי ריב"ב וה"פ לקיים מצוה פטור דהיינו שלא אוכל נבלות ויש מקום שבדין חייב כגון לישב בסוכה דברי ר"י בן בתירא ע"כ: [הגהה נלע"ד שר"ל דאי הוה תני הכי הוה מפרשי' לאו כהן ר"ל שלא לישב בסוכה כמו לישב בסוכה שלא להניח תפילין כמו להניח תפילין והן כלאו קאי אנבלות כמו שמפרשי התוס' ז"ל הם עצמם ז"ל] וכתוב בהליכות עולם רפ"א דשער השלישי כל היכא דקתני כדברי פלוני אומר הכריתות דקאמר הכי מפני שאותו תנא לא אמר דבר זה בפירוש ממש אלא למדוהו מתוך דבריו שאמר במקום אחר כמו בפ"ט דטהרות זיתים מאימתי מקבלין טומאה משיזועו כדברי ב"ש ולמדו זאת מהא דתנן בעדויות פ"ד חבית של זיתים מגולגלים ב"ש אומרים וכו' וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ז"ל. הרי"א ז"ל מחק הכ"ף ממלת כדברי וכתב כן מצאתי בכל הספרים וגם בס"א מצאתי דלא גרסי' אמר ריב"ב ע"כ:

ומה אם הרשות נ"א ומה אם שבועת הרשות שאינו וכו':

שבועת מצוה שהוא וכו'. וכתבו תוס' ז"ל מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני תימה אמאי אין איסור חל על איסור מהאי טעמא ואי משום דילפי' בפ' כל הבשר מומתו בו כי יחללהו פרט לזו שמחוללת ועומדת וילפינן מינה דכהן טמא שאכל תרומה טמאה פטור א"כ היכי עביד ק"ו הכא נימא איסור שאינו חל על איסור יוכיח ע"כ:

תאמר בשבועת מצוה וכו' ור' יהודה בן בתירא אמר לך אטו הטבת אחרים לאו אע"ג דליתה בכלל הרעת אחרים רבי רחמנא הכא נמי בקיום מצוה אע"ג דליתה בבטול מצוה רבייה רחמנא ורבנן התם איתיה בלא אטיב לאחרים כגון מתנה לעשיר הכא מי איתיה בלא אקיים. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת ויקרא בדבורא דחטאות פרשה ט'. ופי' בתוס' יו"ט נשבע לבטל את המצוה וכו' אמר רחמנא להרע או להטיב אמנם הוא מחייב בשבועה על דבר שאי אפשר בו שייטיב במקום להרע או ירע במקום להטיב והם דברי רשות הרמב"ם ז"ל וכלומר דאילו בדבר מצוה כשישבע להטיב ולאכול דבר אסור הוא מריע לנפשו וכשנשבע שלא לאכול חמץ בפסח הוא מטיב נפשו:

שלא עשה בה לאו כהן שאם נשבע לבטל וכו' דאם ישבע לבטל מה שנשבע עליו מהר סיני ליכא ק"ו לחיוביה כשלא יבטל אלא יעשה כמושבע ועומד מהר סיני ולפיכך אף בזה ר' יהודה בן בתירא מודה ע"כ. וראיתי שמחק הר"ר יהוסף ז"ל מלות שאם נשבע לבטל ולא בטל פטור: