משנה שביעית פרק ז׳ משנה ז׳

וורד חדש שכבשו בשמן ישן. הוא שיטמין וורד של שביעית בשמן של ששית הרי הוא מלקט אותו מפני שלא יכנס כח הוורדין וטעמם בשמן שהשמן הוא ישן והוורד חדש אלא אם יניחהו זמן רב:

ישן בחדש הוא לתת וורד של שביעית בשמן של מוצאי שביעית וזה יכניס בו כח הוורד וטעמו מיד ומפני זה חייב לבער השמן אבל החרובין ביין יכנס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער היין:

ושאמר מין במינו כ"ש כגון שיתערב יין של שביעית ביין של ששית ואפילו טפה אחת בכלי גדול הוא חייב לבער וזהו שאמר שביעית אוסרת כל שהוא במינה ושאמר ושלא במינה בנותן טעם כמו הוורד בשמן והחרובין ביין וכן הדין בשאר איסורין שבתורה ולשאר האיסורין כולם רמז באמרו זה הכלל כל שהוא בנותן טעם וכו' ועוד יתבאר זה בסוף ע"ז:

ורד חדש שכבשו בשמן ישן וכו'. פי' הר"ב דרישא ורד דשביעית בשמן דששית וקודם הביעור וסיפא בורד דשביעית בשמן דשמינית ולאחר הביעור. וכן פירש הר"ש משום דבירו' הכי איתא ורד חדש שכבשו בשמן של ששית. וישן בחדש ורד שביעית בשמן שמינית. ופי' בו הר"ש כדברי הר"ב וכתב ודבר תימה מאי קשיא ליה אפי' איירי בחד פתרונא כגון ורד של שביעית בשמן של ששית ובורד של ששית בשמן של שביעית מ"מ האי חייב בביעור והאי אינו חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ואין ורד נותן טעם בשמן עכ"ל. והנני יוסיף להפליא בדברי הר"ב דמפרש סיפא דמתני' דשביעית אוסרת כו'. דהיינו לאחר הביעור אבל קודם הביעור בנ"ט בין במינה בין שלא במינה וא"כ מ"ש רישא דהכא ורד חדש כו' הרי אף קודם הביעור בנ"ט. ובדברי הר"ש לא פורש בהדיא דס"ל דקודם ביעור שלא במינה נמי בנותן טעם אלא מדכתב אבל שלא במינה אפי' לאחר הביעור בנ"ט. משמע דה"ק ל"מ קודם הביעור דאינו אוסר אלא בנ"ט אלא אפי' לאחר הביעור נמי דוקא בנ"ט וקשיא נמי דידיה אדידיה. אבל יש לפרש דה"ק אבל שלא במינה ל"מ דקודם הביעור אינו אוסר כלל אלא אפילו לאחר הביעור דבמינו במשהו ואפילו הכי שלא במינו בנ"ט. ועוד דוחק בפירושם דכולה מלתא הא תליא בשעת הביעור ולמאי תנן חדש בישן וישן בחדש ליתני ורד שכבשו בשמן אם הגיע שעת הביעור חייב לבער ואם לאו ילקט. ומפני קושיא זו נראה שנתכוונו לכתוב וכבר הגיע וכו' ול' הר"ש שכבר הגיע כו' כלומר דמתניתין נקט ישן בחדש דמלתא דפסיקא שכבר הגיע כו'. ולא הועילונו בזה כ"כ דאכתי רישא דחדש בישן לאו מלתא דפסיקא הוא. הלכך נראה כפירוש הרמב"ם שמפרש ורד חדש בשמן ישן ורד דשביעית שכבשו בשמן דששית ילקט מפני שלא יכנס כח הורדין וטעמם בשמן שהשמן ישן והורד חדש אלא אם יניחהו זמן רב. וישן בחדש ורד דשביעית בשמן דשמינית וזה יכנס בו כח הורד וטעמו מיד ומפני זה חייב לבער השמן. ע"כ. והוסיף כסף משנה וכתב פי' כי הורד הישן נותן כח וטעם יותר מהר מן החדש. והשמן החדש נוח לקלוט טעם יותר מהישן. [*ועיין בפרק י' דתרומות משנה י]:

וחרובין חדשים וכו'. מ"ש הר"ב ע"פ התוספתא. כ"פ הר"ש. והדבר תמוה לפרש משנתנו על פיה דמשמע דבענין אחד שנאן לורד וחרובין אלא שדינם נשתנה. ועוד דלמאי נ"מ אשמעינן דין דחרובין בענין אחר מדין דורד אם שניהם שוים בדינם. ובתוספ' פ"ה שונה דין הורד כמו ששנויה במשנה. וכן שונה דין החרובין. לכך נראה דמשנתנו חולקת עם התוספתא ופי' המשנה כמ"ש הרמב"ם דחרובין ביין יכנוס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער ע"כ. ובדברי כסף משנה יש ט"ס וכצ"ל פי' שהחרובין נותנין טעמן מיד וכן היין קולט טעם החרובין מיד ולא דמו לורד בשמן:

זה הכלל וכו'. כתב הר"ב בכל איסורים וכו'. ר"ל זה הכלל לאתויי כל איסורים. והא ודאי דעיקר הבבא בשביעית מיירי. כדתני חייב לבער. וכן לשון הרמב"ם. ולשאר האסורים כולן רמז באמרו זה הכלל כל שהוא בנותן טעם וכו'. ומה שכתב הר"ב ואינה הלכה. ר"ל אלא כדמסיק בפירושו למשנה ח פרק ה דמסכת ע"ז:

שביעית אוסרת בכל שהוא וכו'. תימה למאי הדר תני ליה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא כדתני חייב לבער. וכמו שכתבתי לעיל. ונראה בעיני דהיינו דבס"פ הנודר מן הירק (נדרים דף נח) מייתי לה לענין גדולין שאם לקח בצל של ששית ונטעה בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור וגידולין מאן דכר שמייהו אלא דממשנה יתירה שמעינן דלענין גידולין שנויה. ומה שתמה הר"ש וז"ל וזהו תימה דשלא במינה לא יתכן בגידולין עד כאן. אומר אני דודאי דשלא במינה לא שייך כלל בגידולין. ומיהו איידי דנסיב במינה לאשמעינן דין גדולין נסיב נמי לשלא במינה אע"ג דלא אצטריך ליה כלל. ומה שפירש הר"ב שאוסר בנ"ט קודם הביעור. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ה מפ"ט בסייעתא דשמיא. ודין לאחר הביעור עיין מה שכתבתי במשנה ה וח דפ"ט בסייעתא דשמיא:

ורד חדש שכבשו בשמן ישן וורד שביעית בשמן ששית או וורד שמינית בשמן שביעית קודם זמן הביעור:

ילקט את הוורד קודם זמן ביעור. ואז אין השמן צריך ביעור אף שהיה בוורד בכדי נ"ט בשמן. ואף להנך תנאי דפליגי לקמן פ"ט מ"ה דאין הטעם כמבוער. עכ"פ הכא מדסלקו לוורד בשעת היתר דהיינו קודם זמן הביעור דהו"ל התירא בלע [כע"ז דע"ו א] כ"ע מודו דהטעם כמבוער. ואינו חו"נ לחייב השמן בביעור [ומזה נ"ל ראיה לא"ח סתמ"ז ס"ב ודו"ק] וה"ה בוורד ח' בשמן ז' ילקט הוורד לאכילה קודם עצרת של שנת ח'. דאז הוא זמן ביעור של זיתי שמן של שביעית [כפסחים נ"ג א]:

וישן בחדש וורד ז' בשמן ח' או וורד ו' בשמן ז':

חייב בביעור דאע"ג דקיי"ל כר"ג פ"ט מ"ה. דגם בסילקו בשעת איסור. הטעם הו"ל כמבוער. עכ"פ הכא וורד ישן בשמן חדש. טעמו חזק ביותר כמ"ש הרמב"ם. וכדקיי"ל [בי"ד סצ"ה] דכל דבר חריף אינו כנ"ט בר נ"ט. ה"נ מה"ט הו"ל כממשות. ואף דגם בממשות קאמר בירושלמי פ"ט מ"ה. דבהתחיל לבער מקצת האוצר הו"ל הנשאר כמבוער. וכן פסק הרמב"ם (פ"ז משביעית ה"ו). נ"ל דזהו דוקא בשכבר מונח באוצר וביער מקצתו. משא"כ הכא שכבשו לאחר זמן ביעור. הו"ל כחולק אוצרו קודם שביערו. דאז וודאי כ"א ואחד חייב בביעור. מיהו וורד ישן בשמן ישן וא' מהן שביעית לאחר הביעור מדליכא רק טעם פשוט. תליא בפלוגתא דלקמן אי טעם כמבוער או לא:

חרובין חדשים שכבשן ביין ישן חרובי שביעית ביין ו':

וישנים בחדש חרובי ז' ביין ח':

חייבין בביעור אף שכבשן בשעת היתר. עכ"פ כיון דטעם חרובין ביין נקלט בחוזק. יותר מוורד בשמן וכמ"ש הרמב"ם. להכי הו"ל טעם חרובים שביין כאוצר בפני עצמו. ולא סגי בשמבער החרובים עד שיבער גם היין:

זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבער היינו מין בשאינו וכו':

ומין במינו כל שהוא אף שאין טעמו חזק. דהו"ל כעין וורד חדש בישן אפ"ה דינו כשביעית. מדהוא מין במינו:

ושלא במינה בנותן טעם אע"ג דכבר תנא לה. נ"ל דקמ"ל דדוקא שביעית אוסרת וכו'. ר"ל דוקא ממשות או טעם חזק שהוא כממשות. אבל טעם פשוט לחוד של שביעית הו"ל כמבוער וכר"ג לקמן פ"ט מ"ה. ולע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל. קמ"ל דבמינו אפילו סילק הממשות קודם ביעור אפ"ה הו"ל במשהו. וכ' עוד דהיינו דוקא לאסור לאחר ביעור בלא ביעור. מדיש תקנה להפקיר. או מדאכילת איסור חמיר טפי. אבל לעניין לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד. נ"ל דסגי בס' אפי' במינו. עכלה"ט:

אמר התינוק היונק משדי אמו. השוכב בחיק רבותינו ז"ל. אני בריה קלה נגדא סומיתא. גם במשנה חמורה הזאת מ"ז רבותינו ז"ל אשר מימיהם אנו שותים במלחמות תנופה נלחמים. וכל צוף דבריהם לא ימתק מרירתי. להוי כדין או כדין כדכד אור שמשותיהן רב ועצום מכח עיני הטרוטות. ולא מצאתי די הפק רעבון נפשי האומללה. בכל בית נכאת וצרי של רבותינו ז"ל נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי ושקויי. דהנה הר"ב ז"ל תפס פי' הר"ש. והר"ש ז"ל הניח פירושו בעצמו בצ"ע. ורתוי"ט תפס פי' הר"מ ז"ל וגם בזה לא נחה דעת עני ואביון כמוני. דקשיא דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. דברישא משמע דוורד ישן בשמן ישן חייב בביעור. ובסיפא משמע איפכא מלבד שאר הדקדוקים והקושיות שאזכור מבינות לגלגל הפירוש. והנה הקטע יוצא בקב ואינו נקי. וקליו וחמוריו על ראשו. ואע"פ שאני איני כדאי דלו עיני למרום. ועקימת שפתי הוה מעשה. רחושון מרחשין שפתי לפני מקור החכמה יתשו"י. ומגברא דאית לי' בעינא גליא לדרעי' והוה נהורא בהכרא ולד' הישועה לפרש כיד ד' הטובה עלי:

ורד חדש וכו'. נלע"ד דמכאן וגם ממתני' דלעיל יש להוכיח דערלה נהגא בורדים ג"כ מדנהגא בהו שביעית ואת"ל שאינה ראיה לכל הפחות הוי בכלל מאי דתנן בסוף מס' ערלה ספק ערלה בארץ ישראל אסור וכן הבנתי ג"כ מס' בדק הבית דף כ"ד שהביא שם דברי הראב"ד והרשב"א ז"ל ע"ש: וכתב הב"י יו"ד סי' ק"ה בשם המרדכי בכ"מ פירש"י ז"ל כבוש בחומץ אבל בלא חומץ אינו כמבושל ואא"ל כן דהא תנן הכא ורד ישן שכבשו בשמן חדש חייב בביעור אלמא בלא חומץ הוא נו"ט כמבושל ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל. אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכו'. אמר המלקט זהו פי' הירושלמי על בבא דוישן בחדש חייבין בביעור. אבל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל כתב וזה העתק כל טופס לשונו ורד חדש של שביעית שכבשו בשמן ישן של ששית מלקט הורד בשביעית והשמן אין צריך לאכלו בקדושת שביעית מפני שלא יכנס בשמן כח הורדים וטעמן דאין השמן מקבל טעם הורד אא"כ יניחוהו זמן רב. חרובין חדשים של שביעית ביין ישן של ששית וישנים של ששית ביין חדש של שביעי' ס"ל לתנא דמתני' דמיד נכנס ביין טעם החרובין ומפני כך חייבין לבער היין והחרובין ולא דמו חרובין לורדים והיינו דתנן כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו. ומין במינו כל שהוא מפרש בירושלמי פ' שלש ארצות דאין שביעית אוסרת במינה בכל שהוא אלא בביעור ופי' הר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ח לענין שצריך לאכול התערובת קודם הביעור דכיון דאפשר לאכלו קודם הביעור הוי דבר שיש לו מתירין. והראב"ד ז"ל סובר דשני ביעורין הן חד כשכלין פירות העיר ותחומיה וחד כשכלה כל פירות הגליל או פירות יהודה מארץ יהודה דאחר שכלין פירות הארץ שאדם יושב בה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב"ד והן מחלקין לכל אדם לשלש סעודות וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור ולזכות בהן ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותן הפירות מכל המדינה ובגליל מכל הגליל וביהודה מכל ארץ יהודה ואחר שיכלו מכל המדינה משדותיה אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת שלש סעודות אוסר במשהו ע"כ ונכון הוא הירוש' לפירושו ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. וחרובין חדשים וכו' הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נזכר כלל לא במשנה ולא בשום מקום ונ"ל דחדש וישן שנזכר בבבא זו של חרובין הכל ר"ל שביעית ושמינית חרובין חדשים של שמינית ויין ישן של שביעית וישנים היינו של שביעית ביין חדש היינו של שמינית ומטעם זה הכל אסור שכבר הגיע זמן הביעור וצ"ע בירושלמי עכ"ל ז"ל:

שביעית אוסרת. פי' רש"י ז"ל בפ' הנודר מן הירק על מילתי' דר"ש דקאמר התם אף אני לא אמרתי דשביעית אוסרת כל שהוא במינה אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט פי' אלא לביעור שאם נטל בצל של ששית ונטעו בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור דמוצאי שביעית. אבל לאכילה שאם נתערבו פירות שביעית בפירות שמינית לאחר שנתחייבו בביעור ולא ביערן דהשתא קיימי באיסור אכילה אינה אוסרת אלא בנ"ט ואם אין בה בנ"ט מתבטל ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא תנא לי' רישא ולא תני לה אלא לפרושי דלא תימא דכללא הוא בכל הדינים מין במינו במשהו אלא דוקא גבי שביעית וכדאוקימנא בזמן הביעור הראשון דהוי דבר שיש לו מתירין ואפ"ה שלא במינו בנ"ט וכן הוא בכל הדינים דבר שיש לו מתירין במינו אפי' באלפא לא בטיל ויש לרבינו שמשון ז"ל דרך אחרת בבבא דחרובין ואינו נכון אלא דפליגא מתני' אתנא דברייתא וכאשר פירשתי הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז ע"כ. ואלשון הירוש' פירש דהכי פריך הכא את אמר ילקט את הורד והשמן מותר דהשמן אינו מקבל ולא תנא יבער את הורד אלא ילקט את הורד שאוכלו בקדושת שביעית משמע דאינו חייב לבערו אפי' לאחר הביעור וסיפא תני חייב בביעור הכל משמע דאחר הביעור חייב ומשני ר' אבהו בשם ר' יוחנן תרין תנאין אינון דתנא דסיפא סבר דאחר הביעור מבער את הכל דהורד נמי יש בה טעם ובליעה מהשמן ותנא דרישא סבר דמין בשאינו מינו הוא ובטיל לגבי השמן ואין חייבין לבערו דכל עיקר טעם הורד בשמן ואין בו ממש הלכך ילקט ולא יבער ומסיק לה ר' זעירא בתרי פתרי דאין חדש וישן דסיפא כמו חדש וישן דרישא דסיפא קרי ישן לשל שביעית לגבי מוצאי שביעית דהשמן של שמינית הוא חדש ורישא בשביעית מיירי ולא לאחר הביעור מש"ה תני ילקט וסיפא כיון דהשהה הורד עד שהגיע ובא השמן של שמינית כבר נתחייב בביעור ואם יש בו בנ"ט חייב לבער הכל ובמה שפירשתי תקנתי מה שהקשה רבינו שמשון ז"ל עכ"ל ז"ל. וכדומה לזה הפירוש כתוב בתי"ט:

סליק פרקא. הדרן עלך כלל גדול זוטא. ואית דקרו ליה כלל גדול דביעור.