משנה שביעית פרק ז׳ משנה א׳

ענין שאמר כלל גדול כנגד הכלל הנאמר במעשרות שדין שנה שביעית חייב למאכל אדם. ופירוש ממין הצובעין. ממיני הצבעים:

יש לו שביעית ולדמיו שביעית. יתחייב בהן שביעית ואם נמכר יתחייבו דמיו בדינים ההם ועוד יתבאר ענין הביעור לאחר זה וכבר פירשנו שהלוף מין מהבצלים:

הדנדנה. נקרא נענע ובערוך נקרא מינט"א בלע"ז:

ועולשין. הנדבה:

והכרישין. כראתי:

והרגילה. פו"ר קאקל"י בלע"ז נקראת רגלה:

ונץ החלב. מקדונס עשב ידוע אצל הרופאין:

החוחין. קבוץ חוח:

והדרדרין. קבוץ דרדר ואלה מיני קוצים הם:

ספיחי אסטיס. הוא הצבע שצובעים בו תכלת ונקרא כן מפני שיקצרוהו ויצמח והוא לעולם ספיח:

וקוצה. ממיני הצבעונין ויש מי שפירש אותו אלעצפו"ר:

כלל גדול. לשון הרמב"ם כנגד הכלל הנאמר במעשרות ע"כ. והוא גמ' בר"פ כלל גדול דמסכת שבת דלהכי תני כלל גדול ולא כלל אמרו וכו' כדתנן במתני' ד מפ"ק דפאה וכן במעשרות פ"ק. משום דגדול עונשו של שביעית יותר משל מעשר דאילו שביעית איתיה בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואילו מעשר במאכל אדם איתא במאכל בהמה ליתיה: *)

קוצים ודרדרים. בפ"ה מה' שמטה כתב הרמב"ם הרכים ואע"פ שלשם לענין מלוגמא דרפ"ח כתבו נראה דאף לכאן מפרש כן. ולקמיה בפ"ז שכתב להך דהכא סמך על מה שכתב לעיל מיניה בפרק ה שהזכרתי:

וממין הצובעין. מפרש בגמרא פ' הגוזל עצים (בבא קמא ד' קא ע"ב) אמר קרא לאכלה במי שהנאתו וביעורו שוין. פרש"י שבשעת הנאתו כלה מן העולם ומיני צבעים נמי בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצא הנאתן וביעורן שוה ועיין בפירוש משנה ו:

[* יש לו שביעית וכו'. עי' בפירוש הר"ב דסוף המשנה]:

ולדמיהן. עיין במשנה ג ובפרק ח משנה ג:

עלי הלוף וכו'. עיין במשנה ה מ"ש בס"ד: *) ד' התי"ט אלו מוסבים על מ"ש לק' החוחים והדרדרים. והתי"ט העתיק קוצים שכ"ה ל' הרמב"ם שם ומפני שכ"ה בכהד"י. לכן לא שלחנו בו יד להגיה.

[*והרגילה. כתב הר"ב הם חלוגלוגות ועיין מה שכתבתי במשנה ב פ"ג דעוקצין]:

ספיחי אסטיס. עיין מ"ש במשנה ד פ"ק דפאה ובמשנה ה פ"ב דכלאים:

יש להם שביעית וכו'. במשנה ב דפ' כלל גדול דשבת דקתני רישא ארבעים אבות מלאכות חסר אחת וקא חשיב לכולהו והדר אמר אלו מ' כו'. מפרש בגמ' לאפוקי וכו'. ולפ"ז ה"נ לא לחנם נקט תו יש להם וכו' בסיפא. אבל לא אתפרש בגמרא. ועיין לקמן ובמשנה ו פ"ק דתרומות מ"ש בשם הרמב"ם:

כלל גדול אמרו בשביעית משום דגדול עונש שבת ושביעית להכי תנא גבייהו כלל גדול. דשבת גם בתלוש. ושביעית נוהג גם במאכל בהמה ובמין צבעים [שבת ס"ח א]. משא"כ פ"ק דפאה ופ"ק דמעשר דלא חמירי כ"כ לא נקט גדול:

או או:

וממין הצובעים דגם בצבעים נוהג שביעית. דכתיב לכם לכל צרכיכם:

ואינו מתקיים אם אינו וכו':

בארץ ר"ל אם מניחו מחובר בחורף. ירקב ויכלה לחיה מהשדה ומשום חיוב ביעור נקט הכי:

יש לו שביעית ר"ל להיות לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד. וכ"כ לדמיו. ר"ל במכרן באופן שרשאי למכור [כמשנה ג']. שביעית תופס דמיו. לקח בפירות בשר אלו ואלו מתבערים. לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים. בדגים יין. ביין שמן. אחרון אחרון נתפס. ופרי עצמו לעולם אסור:

יש לו ביעור לבערן אחר שכלה לחיה מהשדה:

ואיזה במאכלי אדם:

זה עלה הלוף השוטה אפי' שוטה שגדל בלי זריעה ולא חזי כ"כ לאכילה:

ועלה הדנדנה קרויזעמינצע:

העולשין ענדיוויען. וי"א קירבעל וי"א וועלשע שלאטין:

והכרישין שפאנישער לויך:

והרגילה בארצעלקרויט:

ונץ החלב וואלפסמילכקרויט. ונקט הנך לרבותא. אף דלא חזו כ"כ לאכילה. וכ"כ במאכל בהמה. ובצובעין. נקט הנך דלא חזו כ"כ לבהמה ולצבע וכ"ש שאר מאכלי אדם או בהמה או צבע אם אינו מתקיים. וכולהו מיירי שגדלו במקום שאין דרך לזרוע. דאל"כ אפילו ספיחים אסורים כלקמן [פ"ט מ"א]:

ומאכל בהמה החוחים דערנער:

והדרדרים דיסטעלן. דחזו רק לגמלים:

וממין הצובעים ספיחי איסטיס וויידעקרויט שנעשה ממנו אינדיג. ונ"ל דנקט ספיחים לרבותא אף שאין צובעין יפה [ועי' רש"י ב"ק דק"א ע"ב]:

וקוצה מין צבע:

כלל גדול וכו'. בשבת שם נותן טעם אמאי תני כלל גדול ובשבת ר"פ כלל גדול הארכתי ע"ש. ואעפ"כ אעתיק פה פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וז"ל בשבת פ' כלל גדול מפרש טעמא הא דתני הכא כלל גדול משום דגדול עונשו ממעשר דאילו קדושת שביעית דהיינו דאין עושין בפירותיה סחורה ואין משנין דבר מדרך תשמישו ולא להפסד ולא למלוגמא איתי' בין גבי מאכל אדם בין גבי מאכל בהמה כדתנן הכא ובפרקין דלקמן למעוטי מעשר דלא נהיג אלא באוכלי אדם ומש"ה גבי מעשר תני כלל אמרו ולא תני כלל גדול. מאכל אדם ומאכל בהמה. או מאכל בהמה כדפרישית דאפי' באוכלי בהמה נהגא קדושת שביעית כדכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכתיב ולבהמתך וגו' הרי אוכלי אדם ואוכלי בהמה אמורי' כאן. וממין הצובעין {הגה"ה ונלע"ד דגרסי' הצבעין הצד"י בשב"א וכן הוא בקצת ספרים בלי וי"ו:}. או ממין הצובעין דגם במיני צביעה נהגא קדושת שביעית דילפי' לי' מלכם לכל צרכיכם דכל שלצרכיהן אית להו קדושת שביעית. ואינו מתקיים בארץ {הגה"ה כ' ה"ר יהוסף ז"ל יש ס"א ומתקיים ונ"ל דטעות הוא דהא כל אלו שהוא מזכיר אינם מתקיימין כגון העלים ולקמן השרשים בודאי מתקיימין ע"כ:}. אכולהו קאי אם אינו מתקיים בארץ. יש לו ביעור כשכלה לחיה מן השדה צריך לבער הפירות מן הבית ולשרפן וזמן ביעורן הוא עד שיכלה האחרון שבאותה מדינה לגליל כדיני' וליהודה כדיני' ולעבר הירדן כדיני' כדתנן לקמן בפ' הפיגם ואפי' צבע בגד מקליפי כמון ואגוז שנושרין מאביהן כשיגיע זמן הביעור צריך לשורפו כדתנן בפ' הגוזל קמא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. ולדמיו ביעור. וזמן הדמים עד ר"ה של מוצאי שביעית כדתנן לקמן ר"מ אומר דמיהן מתבערין עד ר"ה וכן פירשו התוס' בפ"ק דנדה בשמעתא דר' אליעזר ומשום דאינו מתקיים יש לו ביעור כדמפ' טעמא בפ' בא סימן דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול כל זמן שחי' אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך בבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית למעוטי הני דכלו להו עכ"ל ז"ל. פי' אבל בסיפא גבי עיקר הלוף וכו' דמתקיים בארץ דלא כלה לחיה מן השדה אתה מאכיל לבהמתך ממה שבבית. וכ' החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל כלל גדול משום דקבעי למתני עוד כלל אחר תני כלל גדול והא דתנן לקמן כלל גדול אמרו בשביעית ולא קבעי למתני עוד כלל אחר נראה משום דלא אשכחן דנקט כלל אחר משום דתנא כלל גדול אלא כלל אחד דהכי נמי אמרי' בשבת משום דקא בעי למיתני עוד כלל אחר תנא כלל גדול אבל למיתני תרי כללי אגב חד דתנא בי' גדול לא אשכחן מש"ה תני בהאיך גדול לאשמועי' דלאו אגב קמא נקטא ע"כ:

עלי לוף שוטה. ולא תני לוף פקח משום דלוף שוטה אינו מתקיים שנובל בימות החורף ומשמע בעוקצין דמרים הם מאוד ולא מיטמו טומאת אוכלין עד שיכבשום ביין או בחומץ כדתנן התם בפ' בתרא. עולשין מר הוא כך מצאתי כתוב וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דבירוש' מפרש אי נחית עלייהו שביעית בלא מתיקה או לא:

נץ חלב. הרמב"ם ז"ל פי' כאן מקדונס עשב ידוע אצל הרופאים ולקמן פ"ח פי' שהוא מחליב:

וממין הצובעין. פי' רש"י ז"ל. יש להם שביעית שאין עושין סחורה בהם ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה אבל קודם זמן הביעור מותרין הן להסיקן קודם זמן הביעור דהיינו דומיא דלאכלה ע"כ והתם בגמ' מפ' טעמא דיש במיני צבעים קדושת שביעית משום דבשעת רתיחת היורה כלה השרש וקולט הצבע נמצא דהנאתן ובעורן שוה. פ"א צבע הנאתם ובעורם שוה דהנאתם כשלובשן ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום הילכך חיילא עלייהו קדושת שביעית אבל עצים עיקר הנאתם דהיינו כשנעשים גחלים להסיק בהן תנור לאפות אחר ביעורם הוא ואע"ג דאיכא עצים שמאירים כנר אבוקה והנאתן ובעורן שוה מ"מ סתם עצים להסקה קיימי ואף עצים דמשחן כך הכריחו תוס' לפי' רש"י ז"ל. וכתב בס' יראים סימן קפ"ו וממין הצובעין פי' ולא עפר שצובעין בו שעפר שצובעין בו אין בו קדושת שביעית כדאמרי' בע"ז כל שיש לו עיקר יש לו שביעית שאין לו עיקר אין לו שביעית ע"כ:

ספיחי אסטיס וקוצה. תני ספיחי לפי שאין דרך ללוקטן בשנה שנזרעין אלא לסוף ד' או ה' שנים שהשרשים מתפשטין בארץ ומשביחין ושרש שלהן עיקר ולכל אלו מלבד קדושת שביעי' יש להן ביעור ולדמיהם ביעור כן פי' רש"י ז"ל בפ' כלל גדול. ופי' תוס' ז"ל שם פ' הגוזל קמא ולדמיהן ביעור כגון שלקטן מתחילה לאכילה דיכול למוכרן ויש לשניהם ביעור להן ולדמיהן דפרי עצמו לעולם אסור כדנפקא לן מקדש תהי' לכם ע"כ. וצ"ע אמאי הדר תנא יש להם שביעית וכו' דבשלמא בסיפא שייך למימר דמשום מילתא דר"מ הדר תנא לה ושמא לחזוק הענין וכמו שכתבתי בכיוצא בזה פ"ק דתרומות סי' ו' בשם הרמב"ם ז"ל וע' תי"ט: