משנה שביעית פרק ב׳ משנה א׳

עד שתכלה הליחה. ר"ל עד שתיבש הארץ (א) ותכלה לחות גשמי זמן החום:

ומקשאות. מקום זריעת הקישואים:

ומדלעות. מקום זריעת הדלועין. ומה שאמר נתת תורת כל אחד ואחד בידו שזה חורש ואומר עדיין לא כלתה הלחה מאדמתי וזה אומר כלתה:

ושדה הלבן. ארץ לבנה ענינו ידוע לזריעת תבואה וקטניות וזו הארץ מפני שצריכין לזרוע בה אחרי החרישה צריך להיות בה לחה מצויה ומפני זה אין חורשין אותה אלא בעוד שיש בארץ לחות ושדה האילן יהפכו אותו כדי שירד המטר בעמקו ובשביל זה אין צריך להיות בארץ לחות שלא יהא מותר לו לחרוש אותה אפילו משתכלה הלחות וכל זה על משנה ראשונה כמו שבארנו והלכה כמו שתקן רבן גמליאל:

בשדה הלבן. פירש הר"ב שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן כלומר ואין כאן צל. וכן כתב הר"ש. וברפ"ג דפאה כתב עוד טעם אחר לפי שהתבואה כשמתבשלת מתלבנת:

כל זמן שבני אדם וכו'. ירושלמי לא סוף דבר בשיש לו מקשה ומדלעת אלא אפי' מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאו' ובמדלעות מותר:

במקשאות ובמדלעות. לשון הר"ב קישואים ודלועים לא נתכוין לפירוש המלות. אלא מוסב על ליטע דתנן לומר שבני אדם נוטעים במקשאות וכו' קישואים כו' אבל פי' מקשאות מקום זריעת הקשואים. ומדלעות מקום זריעת הדלועים כמ"ש הרמב"ם:

עד אימתי חורשין בשדה חלבן שאין בו אילנות וצילם. ומראה השדה ע"י זה לבן:

עד שתכלה הליחה שנתיבשה הקרקע מלחלוח ימות הגשמים. והוא כ"ז וכו':

כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות בערוגות הקשואים ודלועים שצריכים רטיבות יתירה. שעוד יתבשלו קודם שביעית. אף שהוא רוצה ארוע דבר אחר:

אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו דמדאין כל הקרקעות שוין. יטעה באומדנתו:

אלא בשדה הלבן עד הפסח דמדזורעה אחר חרישה. צריך לחלוח רב. מש"ה אחר פסח תו לא נראה כרוצה לזרעה מיד. רק יחשבו הרואים שחרש' לשביעית:

ובשדה האילן מדכבר נטוע א"צ קרקע לחה כ"כ:

עד עצרת נ"ל משום דבעצרת כבר נגזר על פירות האילן היאך יהיו. ולא תועיל לו בין יחרוש או לא יחרוש. ולפיכך נראה כוונתו שחורש לשביעית:

והגר"א כ' דמיירי שכבר זרועה וחורש בין הערוגות. ולא ידענא מה הכריח לרבינו לומר כן דהרי פשוט שאפילו אין כאן זרוע מותר לחרוש עד זמן הקבוע. וכן מוכח דהרי ר"ג וב"ד נמנו והתירו לחרוש בין בשדה לבן או אילן עד ר"ה אף שאין כאן זריעה כלל. וכוונת החורש כדי שתרטב השדה בגשמי'. או כדי שיגדלו עשבי שדה הנאכלים וגדלים בלי זריעה. וכן מוכח נמי מדקאמר במשנה כל זמן שחורשי' ליטע וכו'. אלמא בשאינו זרוע עדיין מיירי:

עד אימתי וכו'. וגם הכא גרסי' שדה הלבן בלא בי"ת וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

עד שתכלה הליחה. היינו כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשאות ובמדלעות שלהן. ופי' הרמב"ם ז"ל מקשאות מקום זריעת הקשואין ומדלעות מקום זריעת הדלועין ע"כ ופשוט הוא שהוא מלשון כמלונה במקשה (ישעיהו א׳:ח׳). ובירוש' מפרש דלאו דוקא דאית לי' מקשאות ומדלעות אלא אפילו לית לי' כיון דמאן דאית לי' עתיד ליטע שרי שהרואה אומר חורש כדי ליטע ומפרש תו דת"ק דר"ש היינו ר"מ דפריך מאן תנא ליחה ר"מ הוא דסתם מתני' ר"מ ור"מ דאמר עד שתכלה הליחה כב"ש. דמשמע דתכלה הליחה היינו מעט אחר הפסח והיינו כב"ש דכי היכי דבאילן נקטי ב"ש כל זמן שהוא יפה לפרי וב"ה נקטי רגל ה"נ ר"ש נקיט רגל דפסח ור"מ נקיט כלתה ליחה. והאי דוחק גדול הוא דאכפל תנא לאשמועי' דעתייהו דב"ש דסתם לן דעתי' דר"מ ושנאה בלשון חכמים. ותו אמאי נקט ר"ש שדה האילן דהא לא פליגי ביה הכא. ומסיק אלא היינו דאשמועי' תנא דמתני' דתנא דלעיל פ"ק דתנא פלוגתא דב"ש וב"ה גבי אילן היינו ר"מ וה"ק ר"מ בההיא ב"ה מחמרי דעד עצרת ותו לא אבל גבי לבן כולהו מודי אהדדי דבתר ליחה אזלי' ולאו בתר רגל וכלתה ליחה היינו בתר פסח מעט. ור"ש סבר דמעולם לא הוזכר מחלוקת בין בזו ובין בזו והכא בפסח תליא מילתא והתם בעצרת תליא מילתא ולא נחלקו ב"ש וב"ה בחרישת תוספת שביעית לא באילן ולא בלבן והיינו דנקיט ר"ש בלישני' ובאילן דעד עצרת הוא משום דפליג אדר"מ בין אלבן בין אאילן:

אר"ש נתת תורת כל אחד ואחד בידו. ס"א נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו וכו':