משנה שביעית פרק א׳ משנה ד׳

עד שיהיו משלשה ועד תשעה. ר"ל כשיהיה כשיעור בית סאה משלשה אילנות עד תשעה אסור לחרוש כל בית סאה בשבילן אלא אם כן כולן עושות פרי ויתקבץ מפירותיהן ככר של ששים מנה ושיערנו באבני משקלנו ס"ב ליטרין וז' אונקיות וב' שלישיות אונקיא בקירוב מן הליטרא שבכל ליטרא י"ו אונקיות והאונקיא י"ו דרכמונים והדרכמון ל"ו גרגירי שעורה ואם היו עושין פרי פחות מזה אסיר לחרוש אלא סביבות האילנות בלבד כמו שיתבאר אבל אם היו מעשרה אילנות ולמעלה בשיעור בית סאה אחד שיתנו פרי לרוב או מעט חורשין כל בית סאה בשבילן וזו הראיה אשר הביאו מן הפסוק שנאמר בו בחריש ובקציר חוזר על כל מה שאמר אין חורשין להם אלא בשבילן ועל כן אסור לחרוש זולת זה ואפילו בערב שביעית:

ורבי ישמעאל. כבר פירשנו דעתו:

ומה שאמר רשות. ר"ל שאינו מוכרח לעשותו וכשירצה יעשהו וכשירצה יניחהו וכדומה לזה ישבות בשבת אבל קציר העומר שהוא מצוה להניף ממחרת השבת הוא דוחה את השבת וזה אמת ויתבאר במקומו במסכת מנחות:

עד שיהיו משלשה ועד תשעה. כתב הר"ב כלומר דין זה שאמרנו היינו מג' וכו'. דאי איכא ט' ולא יותר ויש בהן א' שאינו עושה ככר אין חורשין לכל אחד אלא צרכו וכ"כ הר"ש בהדיא. ותימה אם נשארו שמנה ואי נמי שלשה שכל אחד עושה ככר למה לא יחרוש כל הבית סאה בשבילם כמו אם אין בבית סאה אלא שלשה בלבד. והרמב"ם מפרש אלא א"כ כולן עושות פרי ויתקבץ מפירותיהן ככר שלששים מנה וזה לשונו בחבורו פ"ג מהלכות שמטה היו משלשה עד תשעה. וראוין לעשות ששים מנה חורשין כל בית סאה בשבילן. ואע"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות ע"כ. והשיג עליו הראב"ד מן הירושלמי שהביאו הר"ש ואמר שמוכח דכל אחד צריך שיעשה פרי לפי חשבון. ונ"ל שזה היה דעת הרמב"ם בפירושו בכאן והכ"מ מיישב דעת הרמב"ם בחיבורו לפי הירושלמי:

היה אחד עושה ככר דבלה וב' אין עושין ר"ל שאין כ"א ראוי לעשות ככר. ולר"מ הנ"ל סי' ו' ר"ל ב'. אינן ראויין לעשות כ"א שליש ככר:

עד שיהיו מג' ועד ט' יש להן דין א'. דט' נמי אם א' אין ראוי לעשות חלק הט' מהככר. אף שחסר רק מעט [כך הוכיח הראב"ד מירושלמי פ"ג משמיטה] אין חורש רק לצורכן. ולר"ש הנ"ל דככר לכ"א בעינן. א"כ וודאי בג' עושין סגי. רק ר"ל דאף בט' בעי ג' עושין:

היו עשרה מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין אף שאין ראויין לעשות. שהן דקין או שעומדין בין החולות:

חורשין כל בית סאה בשבילן שנאמר ארישא קאי דמש"ה אין חורשין:

אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית דכבר נכתב. ומה"ט נמי א"א דקאי אשבת בראשית:

אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וה"ק קרא בחריש דששית. שחרישתו בזמן היתר רק שקצירתו בזמן איסור. ובקציר. ר"ל אם הקציר בזמן היתר. רק שהחרישה בשביעית היה. תשבות:

וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית וה"ה ספיחי שביעית דאסירי:

ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר ס"ל אשבת קאי קרא. וקמ"ל קרא. מה חריש רשות. דהרי ליכא שום חרישה דמצוה. דאפי' לעומר. במצא חרוש אינו חורש. אף וכו'. יצא קציר העומר דצריך לשמה. דוחה שבת:

כ' רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל. וז"ל תמוה דב' עושין מיותר דמק"ו דא' עושה שמעי' לה. ואת"ל א' עושה קמ"ל לרבותא דהיתר דכדי צרכה. וב' עושין נקט לרבותא דאיסור יותר מצרכן. עכ"פ הול"ל בקצור א' או ב' עושין. ונ"ל דקמ"ל אפי' א' עושה כשיעור כל השלשה. אפי' כצרכן אסור. [אבות תמהני וכי אפשר לומר כן. הרי בפי' אמרינן סוף מ"ג פחות מכאן. ר"ל שאין כאן ג'. אלא ב' או א' שעושה או שחזק כל כך עד שראוי לעשות כפי השיעור הקצוב לו. חורשין כפי צרכו. א"כ כ"ש כשעושה כפי השיעור הקצוב לו ולחבירו. דרשאי עכ"פ לחרוש לו כפי צרכו. ונ"ל דט"ס הוא. וכצ"ל אפ"ה טפי מצרכן אסור:

היה וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל היה אחד עושה ככר דבלה או שנים עושין אין חורשין להן אלא צרכן כך מצאתי הגירסא וגירסת הדפוס נ"ל דשבוש הוא דהא אין צריך אלא שיהא שלשתם יחד עושים ככר אחד של דבלה ואין צריך שיעשה כל אחד ככר וא"כ למה אין חורשין אע"ג שהשנים אין עושים ותו דהא אפילו אילן סרק שאינו עושה מאומה חורשין בשבילו אלא נראה דפי' המשנה הוא כן שאם אין בשדה אלא אילן א' והוא עושה כשלשה אילנות או שנים שעושים כשלשה אין חורשין להם כל השדה עכ"ל ז"ל:

או שנים עושין ואחד אינו עושה. בעבור אותו האחד אין חורשין לכל אחד אלא צרכו דהיינו מלא אורה וסלו חוצה לו אבל אם היו עשרה או יותר אע"פ שאינם עושים חורשין. ואמרי' עלה בירוש' רבי ביבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשין כלומר שכל שלש מהם יעשו ככר דהיינו שליש ככר לכל אחד זעירא בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחתו מחשבון מתושעים כלומר שכל תשעה מהן יעשו ככר דהיינו תשיעית ככר לכל אחד. הר"ש ז"ל. אבל לשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ג היו משלשה וכו' [ע' תי"ט]:

שנאמר בחריש ובקציר תשבות. ת"ק דר' ישמעאל הוא ר"ע כדמוכח התם במכות ובמנחות ובמ"ק ובר"ה:

בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה שנאמר) ארישא קאי דתנן אין חורשין להן אלא צרכן וכו' כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דהא לא מייתי ראיה אלא על מה שאמרו שאסור לחרוש אפי' לפני שביעית וא"כ לא קאי אלא ארישא דפרקין דאמר שאין חורשין עד ר"ה אלא עד העצרת ועלה קאמר שנאמר בחריש וכו' ומשום שהפסיק לפרש איזהו שדה האילן נטר עד כאן אבל לפי דברי המפ' קשה שהקשה מעט ותירץ לו הרבה ועוד שהקשה קושיא קטנה והניח את הגדולה כי הקשה מנין שאין חורשין כל הבית סאה עד העצרת והיה לו להקשות מנין שאין חורשין עד ר"ה ע"כ נראה לפ' דקאי אריש פירקין כמו שפירשתי עכ"ל ז"ל:

אין צריך לומר. י"ס דגרסי' אין צורך לומר וכו'. וכתוב בס' לקח טוב סוף פרשת כי תשא וז"ל ולת"ק מדבר בתוספת שביעית שמוסיפי' מחול על הקדש וכך משמעו ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות ועבודת ששת ימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור ואצ"ל חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגומר אלא חריש של ערב שביעית עכ"ל ז"ל:

רבי ישמעאל אומר מה חריש וכו'. ירושלמי. ר' ישמעאל כדעתי' ר' ישמעאל אומר אין העומר בא מסוריא וכ"ש מחו"ל פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל הכא וגם בשקלים פ' התרומה דה"פ דבפ' ר' ישמעאל במנחות מוכחינן מהך מתני' דלר' ישמעאל כיון דדחי שבת ודאי ס"ל דכל שלא נקצר כמצותו פסול דאי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול ופי' רש"י ז"ל דגבי לילה נמי מצותו בלילה ולא ביום ומפסיל וכ"ש כשמביאין אותו מסוריא דבודאי לא יקצר בלילה של ששה עשר בניסן ויביאוהו לירושלים ביום ששה עשר אא"כ יקצרוהו קודם זמנו. ואפילו אם תמצא לומר בגמלא פרחא או ע"י שם אפ"ה פסול דהא אינו כמצותו דכתיב וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר קצירה ולא של ח"ל ואין העומר בא מסוריא היינו דאפי' בדיעבד פסול ומתני' דכל קרבנות הצבור בירוש' דשקלים מוקי לה כר' ישמעאל ובר פלוגתיה דר' ישמעאל היינו ר' יוסי בר יהודה ולית דחש לה להא דר' יוסי בר יהודה דמכשר בח"ל:

ה"ג במשנה יצא קציר העומר ול"ג יצא קציר העומר שהוא מצוה דבירוש' הוא דמפרש טעמא שהוא מצוה ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל שהיא מצות עשה שאע"פ שמצא קצור שלא לשם העומר צריך לקצור לשם העומר דכתיב וקצרתם את קצירה כדאי' במס' שבת פ' ר"א דמילה אבל בחרישה לא שייך מצוה דאי מצא חרוש אינו חורש ע"כ והכי מפ' לה רבא ג"כ בפ' שני דמכות. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ונ"ל דר' ישמעאל אינו אוסר תוספת שביעית ועל כן דריש הכי ע"כ: