משנה שקלים פרק ז׳ משנה ו׳

ז' דברים התקינו ב"ד כו': מנחת כ"ג היא מה שאמר הכתוב בה זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה סלת למנחה מחציתה בבקר ומחציתה בערב ואין הלכה כרבי יהודה:

וזה אחד מהן. וזה שאמרנו אחד מהן והדר מפרש לאינך שש נכרי כו' רש"י פרק ד' דמנחות דף נ"א. ועל המלח ועל העצים שנים כ"כ רש"י פרק ג' דמנחות דף כ"א. [*וזה נראה סותר לדבריו דבפרק ד' דא"כ יהיו ז' בלאו הא דלעיל. ולפי שלשון משנתינו וזה אחד מהן אין לו טעם אלא כדפירש רש"י בפרק ד' לכך צ"ל דז"ש שנים לאו למימרא שלענין חשבון השבעה הם שנים אלא חושבנא בעלמא קאמר אלו שנים]:

נכרי ששלח עולתו. כרבי עקיבא דס"ל דאין מקבלין מהן אלא עולה כמ"ש במשנה ה' ריש פ"ק. ותנן הכא דנסכין קרבין משלו הא דקאמר רבי עקיבא עולה. עולה וכל חברתה קאמר דהיינו נסכים. אבל נסכים לחודייהו לא. כדאיתא בגמ' דמנחות פרק ז' דף ע"ג:

ממדינת הים. דברו חכמים בהווה דבא"י בזמן הבית לא שכיחי נכרים כולי האי. ועיין ריש פרק דלקמן. והרמב"ם בפ"ד מהלכות שקלים העתיק ממדינה אחרת אפשר דבא לומר שאם הוא עמנו במדינה אומרים לו הבא נסכיה. [ועיין למטה בד"ה ר' יהודה]:

וכן גר שמת וכו'. דאילו ישראל שמת הוי מקרבי יורשיו נסכיו כן כתב רש"י במנחות דף נ"א והכי תנן בסוף פרק ט' דמנחות. ועיין שם ולקמן בסמוך:

[*אם יש לו נסכים. שהפרישן בחייו דלאחר מיתה הוי הכל הפקר תוס' דמנחות פרק ד' דף נ"א]:

ותנאי בית דין הוא. הואיל וזה אינו תנאי בית דין ממש. אלא דאוקמוהו אדאורייתא כדפירש הר"ב דקדק התנא לחזור ולשנות ותנאי בית דין אלא דקשיא מאפר פרה דלקמן דה"ל נמי למתני הכי וכי תימא דמשום פלוגתא דר"י תנא הכי קשיא מקינין דלקמן. [*ומיהו י"ל דלהכי תנא הכא ותנאי ב"ד הואיל ואיתא לתרתי דאוקמוה אדאורייתא וגם פליג ר"י משא"כ פרה דלקמן דאע"ג דאוקמוה אדאורייתא כי הכא אבל לית ביה פלוגתא. וקינין אף על גב דאית ביה פלוגתא לית ביה אוקמתא אדאורייתא]:

קריבה משל צבור. כתב הר"ב כיון שראו דקא מדחקא לשכה התקינו דנגבו מיורשים. ויכולים לתקן כן לפי דאדעתא דהכי ממנין כהן גדול שיהיו נכסיו משועבדים שאם ימות שיורשיו יתנו מנכסיו החביתין דודאי מסתברא דאם לא ירשו שלא יהיו מחוייבין להביא מביתם ולהכי קרו להו יורשים:

רבי יהודה אומר וכו'. הר"ב פסק והלכה כרבי יהודה והדין עמו דר"י ור"ש הלכה כר' יהודה כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מו:) וקשיא על הרמב"ם שכתב ואין הלכה כר' יהודה. וכן בפ' רביעי מהלכות שקלים כתב כר' שמעון. אבל בפרק ג' מהלכות תמידין פסק כר' יהודה. וכן בפירושו לסוף פרק ד' דמנחות כתב הלכה כרבי יהודה וכתב בכסף משנה מהלכות שקלים דמ"ש בשקלים לאו דוקא אלא אגב גררא דאינך שהם תנאי בית דין נקטה. עד כאן. והדין עמו שכן צריך לומר גם כן לעיל מהך בנכרי. שהעתיק נמי משנתינו דלא שלח עמה דמי נסכים. דמשמע הא שלח מביאין [מה] ששלח. ובפ' ג' מהלכות מעשה הקרבנות פסק דנכרים אין מביאין נסכים אלא דבשקלים אגב גררא נקטה ובלשון הר"י קורקוס שהביא כ"מ בטעם להרמב"ם שפסק דלא כמשנתינו ראיתי שערוריה שכתב שסמך אמשנה וברייתא שבריש תמורה וכתב שבמשנה אמרו ואין מביאין עליהן נסכים. ושינה ושילש פעמים רבות להזכיר המשנה ובמחילה מכבודו שהמדפיס הטעהו שהדפיס מתניתין על פיסקא דברייתא ולאו משנה היא כלל:

ושלימה היתה קריבה. מסקינן בגמ' סוף פרק ד' דמנחות דבין בבקר בין בערב ואין כופלין שמנה ולבונתה. כמו שכתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות תמידין:

וזה אחד מהן דהיינו הך דלעיל, ואינך ו' מפרש ואזיל:

נכרי ששלח עולתו ממדינת הים ר"ל ממדינה אחרת, דאילו היה הנכרי כאן. הוה אמרינן ליה הביא נסכים. וה"ה ישראל רק נקט נכרי מדרגיל לבלי לידע שצריך נסכים:

ושלח עמה נסכים ר"ל דמי נסכים, דאילו נסכים ממש הרי נטמאו בידיו:

אם יש לו נסכים שהפריש בחייו:

ואם לאו קריבין משל צבור אבל ישראל שמת יורשיו מביאין הנסכים מנכסיו, אבל גר אפילו הניח נכסים כפי שוויי נסכים כל שלא יחדן ממש לנסכים הרי השאר הפקר:

ותנאי בית דין הוא על כהן גדול שמת ולא מינו עדיין אחר תחתיו:

שתהא מנחתו הוא העשירית האיפה שמקריבין משל כוה"ג בכל יום, שנעשית י"ב חלות, ומקריבין מחציתן בבוקר ומחציתן בערב:

ושלימה היתה קריבה וכשבא מצבור או מיורשין ' מקריבין י"ב חלות מעשירית האיפה בבקר, וי"ב חלות מעשירית איפה בערב, אבל השמן של החלות והלבונה, לא היה כפול, רק נותנין לי"ב חלות שבבוקר לוג ומחצה שמן, ומקריבין עמהן חצי קומץ לבונה, וכמו כן לי"ב חלות שמקריבין בערב [רמב"ם פ"ג מתמידין]:

אר"ש שבעה דברים התקינו ב"ד וזו אחת מהן גוי ששלח עולתו וכן גר שמת וכו'. ונלע"ד דמשום דהוו שתי תקנות נקט האי לישנא הכא בהאי בבא וכיון שרמזו בהאי בבא לא איצטריך ליה למיתני הכי ג"כ גבי פרה ולהאריך לשונו גם שם. ואיתה במנחות פ' התכלת (מנחות דף נ"א) ובפ' אלו מנחות (מנחות דף ע"ג) ותוס' רפ"ק דתמורה. ופי' רש"י ז"ל התם בפ' התכלת וגם בפ' ואלו מנחות בכתיבת יד וזו אחת מהן זה שאמרנו שהתקינו ב"ד שיהו נסכיה קרבין משלי צבור אחד מן התקנות והשתא מני לאידך ששה וכן כתב הראב"ד ז"ל ואלו הן ז' תקנות המוצא בהמה שיהא מביא נסכיה א'. וגוי ששלח עולתו ב'. וכן גר שמת ג'. כהן גדול שמת ד'. על המלח ועל אעצים ה'. ועל הפרה ו'. ועל הקנין ז'. ואף ר' יוסי מודה לז' תקנות אלא לת"ק משל צבור ולר' יוסי על המספק ע"כ:

וגוי ששלח. גרסי' כלומר וכן גוי:

אם שלח עמה נסכיה. דמי נסכים דילה דלא קרבי אלא מיוחנן ואחיה שעושין אותן על טהרת הקדש כדאיתא פי"ג שופרות דאילו שלחינהו גוי טמאים דגוי לא מהימן אטומאה וטהרה:

גר שמת. להכי נקט גר משום דאין לו יורשין דאי הוי ישראל הוו מקרבי יורשין נסכיו:

יש לו נסכים קרבין משלו. אם יש נסכים שלא זכו בהן עדיין שום אדם ובאו ליד ב"ד מוציאין אותן לנסכים כנ"ל והתוס' פירשו במנחות כנון שהפריש הדמים בחייו ואקדשינהו:

ותנאי ב"ד הוא על כ"ג שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו שתהא מנחתו וכו'. פי' כ"ג שמת והקריב חצי העשרון בשחרית ולא הקריב החצי השני בערבית ולא מינו באותו היום שמת דאילו מינו הא תנן בפ' התכלת דהכהן האחר מביא לאותו היום עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד נמצאו שני חציין קריבין ושני חצאין אובדין והכא משום דלא מינו קרב משל צבור עכ"ל הר"ש שיריליו ז"ל ומתוך מה שכתבנו תבין מה הוא הלשון שחסר בגירסת המשנה. ובירושלמי לא סוף דבר שמת אלא אפי' נטמא ואפי' נדחה ממום תני ר' יהודה בן פזי דבר דלייא ואפי' נדחה ממום ופי' הר"ש שיריליו ז"ל אפי' נטמא הכהן ולא מצי מקריב ליה משל צבור לר"ש ולר' יהודה משל יורשין ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות תמידין ומוספין נראה דמפ' לה במינו אחר תחתיו דמביא עשרון שלם ולי נראה דאמתני' קאי וכמו שפירשתי ע"כ. וביד פ"ג דהלכות מעשה הקרבנות סי' ה' וספ"ג דהלכות תמידין ומוספין. ומה שכתב הרש"ש ז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דמפרש לה במינו אחר תחתיו פי' קאי אנטמא הכהן או נולד בו מום דהרמב"ם ז"ל ס"ל דקאי אמתני' דס"פ התכלת כדמשמע מלשונו שם סי' כ' והרש"ש ז"ל ס"ל דקאי אמתני' דהכא: