משנה שקלים פרק ו׳ משנה ה׳

י"ג שופרות היו במקדש כו': השופר הראשון כתוב עליו תקלין חדתין וכל מה שהיו כונסין משקלי אותה השנה היו מטילין אותם שם:

והשופר השני כתוב עליו תקלין עתיקין ומה שהיו כונסין מן השקלים שנשארו לגבות משנה של אשתקד היו מטילין אותם שם ותרגום ישן נושן עתיקא דעתיקא. והשופר השלישי כתוב עליו קינים. והרביעי כתוב עליו גוזלי עולה:

ואמר רבי יהודה כי כל מי שיש עליו עולה מן התורים יטיל דמיה בשלישי וכל מי שיש עליו עולה מבני היונה יטיל דמיה ברביעי ולדעתו שמקריבין הכל עולות אבל מה שהוא בשלישי תורים ומה שהוא ברביעי בני יונה. וחכ"א כי כל מי שיש עליו חטאת ועולה מן העוף יטיל דמיהן בשלישי וכל מי שיש עליו עולה בלבד יטיל דמיה ברביעי ולפיכך כל הנמצא בשלישי יקריב מחצה עולות ומחצה חטאות וכל הנמצא ברביעי הכל עולות ואין הפרש ביניהם בין תורים או בני יונה והשופר החמישי כתוב עליו עצים וכל מי שיתנדב דבר לקנות בו עצים למערכה יטיל אותו שם והששי כתוב עליו לבונה וכל המתנדב לקנות לבונה מטיל אותו שם והשביעי כתוב עליו זהב לכפורת וכל מי שהתנדב זהב לעשות בכפורת וקדשי הקדשים מטילין אותו שם והששה הנותרות הם נדבה אחד מהם כתוב עליו מותר חטאת וכל מי שהפריש מעות לחטאתו ונשארו מהם מותר יטיל אותו שם והשני מטילין שם מותר אשם והשלישי למותר קני זבין וזבות ויולדות והרביעי למותר קרבנות נזיר והחמישי למותר אשם מצורע וכבר קדם לך מאמר תנאי ב"ד על המותרות שיקריבו עולות ולפיכך מקריבין כולן עולות נדבה כמו שפירש לקמן ולפיכך אמר ששה לנדבה והששי כתוב עליו נדבה סתם וכל מי שהתנדב דבר למזבח יטיל אותו שם והלכה כחכמים:

וכתוב עליהן תקלין חדתין וכו'. כטעמו של בן עזאי במשנה ג' פרק דלעיל והכא כ"ע סבירא להו דארמית כתוב עליהן כדי שכל הבא לתת מעות שידע להיכן יטילנו. אבל לעיל ת"ק סובר דהממונה נאמן שיתן לו חותם הראוי לו ולמטעי לא חיישינן:

זהב לכפורת. כתב הר"ב כלומר לכלי שרת שהמזרקות נקראו כפורי וכו'. לפי שהכהן מקנח וכו' כמאן דמכפר ידיה בגלימא דחבריה. רש"י בעזרא א' ודברי הימים א' כ"ח ות"י על אכלה ומחתה את פיה [במשלי ל'] אכלה ומכפרה פומהא:

ששה לנדבה. פירש הר"ב מותר חטאת ומותר כו' וכולן לנדבה. כדתנן טעמא במתניתין דלקמן. וכתב רש"י בסוף מנחות דף ק"ח וז"ל ואשם סתם היינו אשם גזילות. אשם מעילות. ולא מערב מותר דידיה בהדי חטאת. ואשם נזיר ומצורע לא מערב בהדי אשם סתם דזה בן שתי שנים. ואילו בן שנה. ואשם מצורע לא מערב בהדי אשם נזיר. דאשם נזיר בא להכשירו לנזירות טהורה. ואין נותנין מדמו לבהונות ואין טעון נסכים. ואשם מצורע נותנין מדמו לבהונות וטעון נסכים ובא להתירו במחנה. ע"כ. ובמותר קינין אין צריך טעם דהן עופות ואלו בהמות. ומ"ש באשם סתם מסתבר דלא אתא אלא לאפוקי דנזיר ומצורע אבל דשפחה חרופה ואשם תלוי נמי מותרן לשופר שכתוב עליו מותר אשם. ומאי דקשיא ממותר חטאת דלנדבה ממשנה ח' פ"ו דכריתות מפורש שם בס"ד. ומה שכתב הר"ב דששי נדבה סתם אע"ג דבגמרא דמנחות אין גם אחד מהנהו אמוראי דלימא הכי. דברי הר"ב כהרמב"ם. וכבר הקשה עליו בכ"מ פ"ב מהלכות שקלים מהירושלמי וכתב דבתוספתא מכוון כדבריו. ונראה. שבירושלמי יש ט"ס עכ"ד. ואילו זכר הכ"מ דברי הבבלי לא היה אומר שהירושלמי הוא ט"ס. אלא נ"ל דהרמב"ם תופס עיקר התוספתא לפי שהיא ברייתא. והני לישנא דבגמרא אמוראי קאמרי להו:

[*אשתקד פירשתיו במשנה ג' פ"ו דב"ב]:

וחכמים אומרים קינין אחד חטאת וכו'. פירש הר"ב דסברי דבשופר של קינין משימים דמי קיני חובה וכו' ואין הפרש ביניהן בין תורים או בני יונה. הרמב"ם:

שלשה עשר שופרות היו במקדש ר"ל בעזרה:

זהב לכפורת ר"ל לכלי שרת, שהמזרקות נקראו כפורות. הרי ז', וששה היו לנדבה הרי י"ג וכולהו מפרש ואזיל:

ששה לנדבה ר"ל מה שנתותר לאדם ממעות שהפריש לחטאת או לאשם, מטיל לשופרות ו' אלו, להקריב מהן עולות לקיץ המזבח. והיו לכל א' מששה בתי אבות שבשבוע, שופר מיוחד [כמנחות דק"ז ב' ורש"י יומא נ"ה ב'], אבל לשבת א"צ, דמעות מוקצה הוא, כאחי הגאון מהו' אליעזר זצוק"ל:

תקלין חדתין שבכל שנה ושנה הגזבר נותן לשם השקלים, ונותן חותם למביאו שלא ימשכננו. ובכל ערב מריק השופר הזה אל האוצר שבלשכה [כפ"ג מ"ב]:

ועתיקין מי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה ונותנן הגזבר לתיבת תקלין עתיקין, כדי שידעו שהן לשירי הלשכה [כלעיל פ"ד מ"ג]:

קינין הם תורים מין יונים גדולים:

וגוזלי עולה הן בני יונה יונים רכים קטנים:

וכולן עולות מי שהתנדב לא' משני אלו. נותן לתיבה זו או לזו כפי מה שנדר, והגזבר לוקח המעות ומקריב כל כך קינין כפי מה שמצא בשופר, אבל קני חובה שא' חטאת וא' עולה, לא יטילו לשם, דשמא יוודע אח"כ שמת א' מהמטילין לשם, והרי חטאת למיתה אזלה כחטאת שמת בעליה, ומעות יוליכו לים המלח, וכשיתערב במעות שבשופר, יפסדו כל המעות שבשופר, דבדאורייתא אין ברירה:

וחכמים אומרים קינין אחד חטאת ואחד עולה דס"ל יש ברירה או דס"ל דלא חיישינן למיתה:

שלשה עשר שופרות. יומא פ' הוציאו לו (יומא דף נ"ה) ותמורה פ' ולד חטאת דף כ"ג וביד פ' שני דהלכות שקלים סי' ב' ג'. וכתב הר"ש שיריליו ז"ל דבירוש' בפירקין דלקמן מפ' שבעגולה היו עומדין:

לכפורת. כתוב בסמ"ג עשין סימן מ"ה אומר הרב רבינו יצחק בר אשר שפירוש לכפורת כלומר לבית קדש הקדשים לעשות שם צפוי רקועי פחים וכן משמע בירוש' ע"כ. ונראה קצת שהרב רבינו שלמה שיריליו ז"ל היה גורס בסיפא דמתני' זהב לא יפחות מדינר זהב לכפורת וז"ל זהב לא יפחות מדינר זהב לכפורת מפ' מאי דתני ברישא זהב לכפורת ופירוש לכפורת בתוספתא מפ' ליה הכי האומר הרי עלי זהב מביא דמי דינר זהב ונותן בשופר וכהנים לוקחין בהן זהב ועושין אותו רקועי זהב צפוי לבית קדש הקדשים וקרי לבית קדש הקדשים כפרת שהוא מקום בית הכפרת שהארון שבו הכפורת היה נתון שם ע"כ. וגם הרמב"ם ז"ל נראה מפירושו דגריס כפורת הכ"ף בפתח שפי' גם הוא ז"ל זהב לכפרת וכל מי שהתנדב זהב לעשות בכפרת וקדשי הקדשים מטילין אותו בם ע"כ אכן שם ביד סתום כלשון המשנה. ועיין שם ביומא דף מ"ה בפי' רש"י ז"ל דנראה דגריס בית הכפורות. והרא"ש ור"ע ז"ל נראה דגרסי לכפור:

ששה לנדבה. פ' המנחות והנסכים (מנחות דף ק"ד) ופ' עשרון דף ק"ז: